מזל טוב: אני בן שלוש
שלום חברים יקרים ואהובים
מוצאי ט"ו שבט תשע"ה, מגיע לי מזל טוב אני בן שלוש. בעצם, לא לי מגיע מזל טוב, מחיאות כפיים לאלוקים שבשמים שעשה את הנס הבלתי נתפס, פשוטו כמשמעו.
מוצאי ט"ו שבט תשע"ב יום ההולדת שלי, לא כל אדם זוכה להזדמנות להוולד מחדש, לעבור טרנספורמציה אמיתית, אני זכיתי, למה אני? אחרי כל מה שעשיתי? אין לי מושג, אבל כנראה לאלוקים יש את הסיבות שלו ואני לא אהרהר אחריו.
אז מה הייתי קודם? במשך מעל עשרים שנה אני במרדף אין סופי אחר החיפוש, אחר העוד, אחר הדבר שימלא אותי, שיתן לי סיפוק רגעי.
אי שם בשחר ילדותי, כתוצאה ממליון משתנים שנתקבצו לפונדק דל אחד, נהיה בלתי אפשרי לחיות במחיצתי, אולי לא לסובבים, אבל אני עצמי לא סבלתי את עצמי, אף פעם לא הייתי מספיק טוב, הלקאה עצמית הייתה לחם חוקי, המפלט המבורך היה בתאווה, פנטזיות בלי גבול, חיפוש ואוננות, היו שכחה מבורכת עד לרגע שאחרי, ואז נחשול מתגעש של תיעוב עצמי על היותי השפל באדם, עלוב העלובים שגם לכף הקלע לא יצליח להתקבל.
האומללות הזינה את עצמה, הטינות והאגו משמשים בערבוביה סותרת, ומזינים את הצורך לברוח מלהיות אני בעצמי, שנים רבות כשהייתי מביט במראה הייתי מקלל את הדפוק הזה שהביט בי בחזרה, יא חתיכת אפס מאופס חסר עמוד שדרה, שלא מסוגל לעמוד בהבטחותיו אפילו לא ליום אחד, אולי באמת אין מקום ליצור דוחה שכמוני על הכדור הזה, לא פעם אמרתי ש"טוב מותי מחיי" לא שהייתי אובדני אבל חשבתי שמוטב לו לבורא שיפטור את העולם מנוכחותי המעיקה והמזהמת.
אני בכוונה מאריך בתחושות האומללות דאז, משום שאני בטוח שיש רבים שיחושו הזדהות עם מחשבות אלו, וכעת אני רוצה לספר על ההזדמנות היקרה מפז שקיבלתי, אי שם כמה שנים לפני הספירה (האישית) התייאשתי, הפנמתי שעם כל הכאב שבדבר, אני לא הולך להשתנות, אני אמשיך להזיל ריר אחרי כל מה שזז וגם מה שלא, ראשי ימשיך להיות פרופלור במאמץ לא לפספס כלום, גם כשאהיה בבית אבות.
הפסקתי להפסיק, והמצפון מת, ואם אלוקים נהנה לראות אותי על המנגל, שיהנה הוא, ובינתיים גם אני.
אז מה קרה פתאום?
האמת כלום, כלומר מצידי כלום, היתה זו היתערותא דלעילא כפשוטו, יד ה' היתה עלי ביום וברגע שעלה לפניו לגאול אותי מגלותי האישית במאסר נפשי וגופני, ביום ההוא ט"ו שבט תשע"ב בעצם היום הזה נפתחו שערי השמים ואראה מראות אלוקים, וקול מלטף הפציע בחיי.
אבא חומל על דל, שלח ביד שליחיו אנשי שמור עיניך את בשורת הגאולה.
לראשונה מזה שנים היתה תקווה, אני לא חייב למות מאונן, אני יכול לצאת מזה.
איזו בשורה בלתי ניתנת לעיכול, לא האמנתי שהדבר אפשרי , אבל מי יתן להזדמנות שכזו לחמוק.
אז עשיתי מה שאמרו לי, וזה לא היה קל, היו ימים שטיפסתי על קירות כדי להמשיך לצעוד, עוד יום ועוד יום, עוד קבוצה ועוד צעד, הדרך הפכה מוארת יותר, התקווה לחופש מתאווה התחילה להתממש, פתאום התחלתי להכיר את עצמי, את החלקים הנעימים והפחות, את המתנות והאתגרים, הצעדים לימדוני לעשות טיפול שורש לבעיית קיומי, ולא רק למרוח פולידין היכן שנצרך חוסם עורקים.
הדרך אינה עליה רצופה, כמו בכל טיפוס יש ימים קשים יותר וימים טובים יותר, אבל הכלים שקיבלתי כאן מאפשרים לי להתמודד ולא לברוח, וגם כשרחקתי, לא נטשתי.
היו ימים שאמרתי לעצמי אחרי שצעדתי בצעדת החיים אני יכול לעבור למצעד הבריאים, אני אסתדר לבד ואכן ניסיתי, אבל למרות שנשארתי נקי לפי ההגדרות המחמירות ביותר, לא הרגשתי נקי לא פיזית , לא רגשית, ולא רוחנית.
אני מבין היום שאני לא הגעתי לכאן רק כדי להפסיק לאונן ולפנטז ולשטוף את העינים בחומצה.
אני הגעתי לכאן כי אלוקים הועיד עבורי חיים מלאי סיפוק ושלווה,
לאבא אוהב וחומל ורחמן יש תוכנית עבורי, והתוכנית הזו הינה הדבר הטוב ביותר עבורי, הרבה יותר מהטוב ביותר שיכולתי לתכנן לעצמי, לו נשאלתי.
אני מקבל היום מאלוקים כלים לחיות ולהתקדם בחיים ככל שאני מאפשר לאלוקים מקום בחיי.
