סגור לרגל החגים

שלשה רפורמים מקהילות שונות נפגשו לפונדק אחד. השלשה מחליפים ביניהם חוויות מיום כיפור האחרון בקהילה. הראשון אומר: 'אצלנו מזמינים זמרת, יש בר עם דברי מאפה והאווירה מאוד חגיגית ושמחה'. השני אומר: 'אצלנו גם יש זמרת ודברי מאפה אבל הוסיפו גם פינת עישון ומאפרות בשפע'.. ואילו השלישי נענה ואמר: 'אצלנו שמים שלט בכניסה ל'טמפל' – 'סגור לרגל החגים'...

תודה על הספונסר

אני אסיר-תודה על הזמן, האהבה והניסיון שהספונסר שלי שיתף אותי בהם. היום אתקשר לספונסר שלי.

התלבטויות וקשיים בתחילת הדרך

חבר חדש כותב בפורום:

שלום חברים,

אני בתחילת המסע המסע לעבר הבלתי נודע, אפוף בהמון פחדים מכל הכיוונים, אבל התחלתי.

ב"ה לא מכוחי בכלל בכלל, 10 ימי נקיות דבר שבכלל לא מובן מאליו לאחד שהתרגל לחטוא בצורה בלתי פוסקת, אובסיסית, כל פעם שמשהוא מעורר אותי אני חוטא, כל פעם שמשהוא לא מסתדר לי אני חוטא, כל פעם, כל פעם, כל פעם...

רבים מנסים לקחת אותי אחורה מהתוכנית המוזרה הזאת. אם זה המדריכים שליוו אותי וטוענים שיש עוד פתרונות ולא חייבים להשתגע וכו', אם זה בני ביתי שלא מבינים כ"כ מה עובר עלי ומציקים בשאלות, ואם זה אני בעצמי שמזדהה פה כ"כ עם החברים אבל לא יודע מה יאמר על זה האלוקים.

אף פעם לא שמעתי על קבוצות/מכורים/צעדים/ וכל המילים שמושמעות כאן ללא הרף. כל החיים חונכתי לשמרנות לא לרצות לשמוע מה קיים אצל האחרים, כי זה סתם יבלבל אותי וסתם ישגע אותי.

ואני מגיע לכאן וכל הנשמה שלי המהות הפנימית שלי ז-ו-ע-ק-ת: הגעת למקום המתאים לך שייתנו לך רפואה למחלה הארורה ששוררת בך כבר יותר מעשור שנים.

אבל... איך אני מתקדם? זה סותר כל כך הרבה ממה שחונכתי וגדלתי?

אלוקים, תעזור לי, תעזור לי, למצא אותך, אני שכל כך הרבה מאמצים השקעתי ע"מ להכירך ולהתקרב אליך, באמת בתמימות, כל כך הרבה השקעתי בעבודת ה' אמיתית ללא פניות במסירות נפש בהמון חלקים בעבודת ה'.

אתה העד היחיד לדמעות שלא הפסיקו לרדת מעיני כל שבוע מדי סעודה ג', בתחינות אמיתיות מעומק הלב הקרוע, נלחמתי בשבילך במקומות שאף אחד לא היה מוכן להילחם, סבלתי סבל תחת מסגר השתיקה, וגם כשנפתחתי אף אחד לא הבין!

תעזור לי למצא את הדרך כבר. אני מרגיש שאני לא מסוגל יותר. אני מרגיש שאם אני אעזוב כאן את המקום, אם לא אקבל סימן ברור לאיפה עלי ללכת, כבר לא יהיה לי דרך חזרה...

'אדם יסודו' כותב:

שלום חבר יקר.

אני קורא את מה שכתבת ואיני יכול שלא להזדהות עם כל תחושה והרגשה. כל כך מוכר ומרגש. כל כך מוכר ומייסר. כולנו כאן יחד באותה סירה העושה את דרכה בלב ים. מפלסת את דרכה בין הגלים. יחד במסע חיינו לעבר השפיות.

התיאורים שלך וחיבוטי הנפש נוגעים בי מאד. גם אני חונכתי שנים רבות לתסיסה רוחנית, לשאיפה אינסופית לגדולות ונצורות. הסטוריית הנפילות שלי בתאווה הייתה כמו מחט בבשר החי. היא קעקעה פעם אחר פעם את העלייה שלי ברוחניות. יחד עם זה המלחמה התמידית מולה יצרה אצלי תחושה אדירה של קשר עם הקב"ה. הצורך הנואש לרצות אותו ולהתחנן על נפשי החוטאת גרם לי בכל פעם לחוסר אונים נורא מולו. התחברתי מאד לסערת רגשותיך כפי שכתבת אותה. אינני יכול לספור את הפעמים בהם פניתי אליו בבכיות ותחנונים על אבדן חיי הרוחניים מול כל נפילה. השאיפות הנוראות שלי לעלות ולהתעלות והנפילות שביניהם ריסקו אותי רגשית בצורה אכזרית. (תוכל לקרא את סיפור חיי בפוסט "ההולכים בחושך ראו אור גדול")

יחד עם זאת אני מכיר את הספיקות וחיבוטי הנפש הנוראיים גם במהלך התכנית. אני נמצא כאן 3 שנים ועברתי כמעט את כל השלבים האפשריים בהתלבטויות אלו. ניתן לומר די בוודאות שהאלטרנטיבה גרועה לאין ערוך מהדרך שכאן. כפי המובא בכל ספרי החסידות והמוסר העוסקים בנושא כל עליית האדם וירידתו הרוחנית תלויים בקשר בל יינתק בשמירת גדרי הקדושה. נסיוני הרב בתחום הוכיח לי כל פעם מחדש שכשאני נשאר נקי מספר ימים מיד התחילה צמיחה רוחנית מחודשת, עד לפעם הבאה בה הייתי נופל ומתרסק רוחנית ורגשית. אין ויכוח שעם האפשרות להישאר נקי ומפוכח חוזרת השפיות. וכאן נשאלת השאלה מהו רצונו של בורא עולם? האם הוא מעוניין שנהיה כביכול קרובים אליו יותר מתוך נפילות, ייסורי מצפון וזעקה נוראית. או שמא הוא רוצה שנצליח להישאר נקיים ורגועים יותר. והלא הדברים ברורים ממה נפשך. אם זהו חטא נורא החמור מכל חטאי התורה, וודאי הוא שעלינו לעשות כל אשר לאל ידינו ע"מ להפסיקו, "בתחבולות תעשה מלחמה" אפשרי גם בצורת התמודדות זו. ואם זה אינו חטא, גם יש צורך לטפל בעניין.

די ברור שכאשר מצליחים אחרי שנים רבות של סיוט וטראומה להישאר נקיים ועוד ע"י משהו שכביכול לא מגיע מתוך ספרי המוסר והיראה זה גורם לסוג של פליאה. מדוע כל מה שעשינו עד עכשיו לא הועיל? למה כל הבכיות ונסיונות העזרה לא הצליחו בידנו? לדידי זו לא שאלה כלל. אני בטוח שכל המאמצים שעשיתי הובילו לכך שבורא עולם הנחה אותי בדרך הנכונה וגיליתי את השיטה הזו. כך גם בכל הקשור לקרירות בעבודת ה' שיכולה להיגרם בגלל הדרך הזו כביכול. לדעתי הקרירות לא נגרמת בגלל הדרך אלא היא פועל יוצא של שינוי מהותי בכל סדר החיים הרוחניים של מי שמפסיק פתאום להתמודד עם הדבר הנורא ביותר בחייו. כמו מישהו שהיה סובל שנים רבות ממיגרנות וכאבי ראש נוראיים ששיבשו את חייו והפכו אותו לסוער וחסר סבלנות ופתאום נמצאה תרופה למחלתו והוא חווה חיים יותר שלווים ונינוחים. פתאום יש לו זמן להתבונן סביב לחייך למשפחתו, לחוות את החיים אחרת. כך גם בחיים הרוחניים, התלות הנוראה בתאווה הפכה את כל חיינו לעיסה אחת דביקה ומסובכת, גם את הקשר לקב"ה שנדמה לנו כביכול שהוא היה קרוב יותר בגלל האנרגיות הגדולות שהיו קשורות בהתמודדות. ופתאום זה נרגע.

יש עוד הרבה מה לומר בכל זה (אשמח לשוחח אתך אם תרצה) בינתיים כל עוד ולא מצאת דרך אחרת להפסיק את השימוש הייתי מציע לך להמשיך הלאה בכל הכח. במידה ויש למישהו דרך אחרת להציע לך אל תעזוב את מה שיש לך כאן כל עוד לא הוכח לך בצורה וודאית שהדבר ההוא עובד. "ברי ושמא, ברי עדיף". בשבילי כל העניין הזה הוא מעבר להפסקת תאווה. מדובר בהצלת חיים של ממש. שלי ושל בני משפחתי.

חזק ואמץ!

יש דרך אחרת

בזמן האחרון יצא לי כמה פעמים להתמלא בטינות - ברמות כאלו ואחרות, רובן נמוכות יחסית, אבל עדיין מסוכנות מאוד. כל הטינות היו על אותו דבר: חוסר הבנה מצד אשתי, כולם במקומות בהם פיתחתי ציפיות.

הסיפור האחרון הוריד אצלי את ההבנה שאני חייב לטפל בזה לפני שאני אוכל אותה. ההבנה הזאת התחזקה אצלי אחרי שהייתי בקבוצה ושמעתי חבר ששיתף על כך שבגלל טינות על אשתו הוא הלך להשתמש בתאווה, וזה הדליק אצלי את הנורה האדומה והאזעקה שצעקו לי בכל הכח שהגיע הזמן לעשות את הצעדים. מיד אחרי הקבוצה כתבתי צעד רביעי, ולאחר מכן שלחתי אותו לספונסר (צעד חמישי).

אני חושב שאולי יהיה תועלת מפרסום הדברים כאן, בתור דוגמא לכתיבת צעד ארבע. (במאמר המוסגר אציין את מה שהספונסר שלי אומר לפיו יש רק דרך אחת לא נכונה לעשות צעד ארבע, והיא לא לעשות אותו. כל אחד יכול לכתוב את הצעד איך שנוח לו, העיקר שהדבריים ייעשו. אני לא עושה את הצעדים לפי הטבלה כפי שמופיע בדוגמאות שונות, אלא כותב את הסיפור כפי שהוא ומציין בסוף את החלק שלי ופגמי האופי שלי).

סיפור המקרה (ראשית כל בצורה סובייקטיבית).

הבן הגדול שלי לא הרגיש טוב בחמישי, הצטנן ונשאר בבית. ביום שישי הוא הלך לבית ספר אבל נראה חלש. אני לא חשבתי אפילו לקחת אותו לבית כנסת, אבל אשתי דחפה שיילך. בדרך כלל זה הפוך, אשתי אומר שמאוד קר וכו', ואני בעד ללכת בכל זאת, אבל הפעם היא לא רצתה שיישאר כי היה לה קשה עם שאר הילדים, אז היא אמרה שזאת שבת חשובה וכו'.

בקיצור, הוא לא רצה, וסיכמנו שנראה אם קר בחוץ. הוא התלבש ויצאנו טיפה והיה נראה נסבל, אבל הדרך היתה גהינום שלא מוכר לי. היה איזה מינוס מליון, ועם הרוח זה היה כמו מינוס מליארד. כל הנהר היה קפוא ולא היה אדם אחד שפוי שיצא לרחוב. זה מרחק ארוך לכל כיוון. בקיצור הזיה.

הילד בכה בכל הרבע האחרון של הדרך וחשבתי להשאיר אותו בבית הכנסת ולבוא במוצ"ש עם הרכב לקחת אותו אבל עד שנגמרה התפילה הרוח נרגעה ואז רק הקור זה כבר פחות נורא והגענו הביתה בשלום.

נכנסתי וציפיתי לאיזה הבנה והזדהות. היינו אדומים כמו עגבניות והרגשתי את הראש שלי קפוא. פשוט הרגשתי כאילו האף שלי זז לאמצע הלחיים או משהו כזה.

אמרתי לאשתי שהיה היום ונורא הקור והיא לא הגיבה. התרגזתי ואמרתי שזה ממש לא יפה אז היא פלטה מילה ורבע בלית ברירה. התעצבנתי ואמרתי שאני לא רוצה לעשות קידוש והלכתי למיטה. היא הגיעה להתנצל (שוב במילה ורבע בחצי פה) ואני לקחתי את זה, קמתי לקידוש ולסעודה וכו'. השבת היתה בסדר אבל זה נשאר באויר.

כעת לפגמי האופי שלי שהם הם די ברורים. יתכן שיש עוד כמה אבל אני רוצה להתמקד במרכזי שבהם כי לדעתי הוא המפתח כעת:

אני מצפה לדברים, בונה בנינים ולא מוכן לקבל את זה שלאשתי יש בעיה אמיתית עם רגשות, אמפתיה והזדהות. זה לא בדיחה. כאשר אני מחובר וכנה אני יודע שזה אמיתי. לדרוש ממנה להתנהג אחרת זה כמו לדרוש מנכה לקום ולרוץ. זה לא יילך רק בגלל ש"אני רוצה".

אולי היא תצליח לעבוד על עצמה בזה ואולי לא - כעת אני צריך לקבל את זה. הקבלה תשחרר אותי מהטינות על כל מה שאין, ובמקום זה אני ישמח כאשר היא כן מצליחה.

הענין הוא שלבד אני לא מצליח לעשות את זה ולכן אני מתוודה בפני עצמי, בפני אדם נוסף ובפני האלוקים, כדי שאוכל לקבל את המוכנות להשתחרר מכך, ואז לפנות אליו שיעזור לי.

עד כאן צעד ארבע. כתבתי אותו לפני שבוע, ועשיתי את הצעדים הבאים שבסופם ביקשתי מאלוקים שישחרר אותי מפגמי האופי שלי. מאז ראיתי שיפור גדול, מה שמוכיח לי פעם נוספת שיש דרך אחרת. אמנם זאת לא דרך קלה, אבל כל זמן שאעשה את הצעדים - אזכה בתוצאה המובטחת של השחרור.

מקווה שהועלתי.

שכר בעולם הזה

והשומר את עיניו מקבל שכרו משלם גם בעוה"ז בכמה ענינים. ראשית, שזוכה לאריכות ימים, כמש"כ האבן עזרא על הפסוק "העבר עיני מראות שוא בדרכיך חייני" (תהילים קיט) כי חיי האדם יאריכו אם לא ילך אחר עיניו. וכ"כ בבן יהוידע (מגילה כ"ח) דמדה זו מועלת לאריכות ימים ע"ש.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)