סדר בבלאגן - על בחירה חופשית ומחלה נפשית
כשאני שואל את עצמי האם יש לי בחירה לא לחטוא/להשתמש אני שואל למעשה שתי שאלות שונות, שאלה אחת היא שאלה מוסרית נוקבת שאותי ניקבה ככברה בימים נוראים - כיצד זה קורה שאיני מפסיק למרות שיש לי בחירה, ולא רק שאיני מפסיק אלא שנכנסתי לסרטון ההוא שהיה בו את ה...גועל הזה...איך אני בוחר בזה.
שאלה שניה היא שאלה תורנית-השקפתית: האם באופן עקרוני קיימים מצבים בהם אין בחירה חופשית? במידה והתשובה שלילית, ובכל מצב יש בחירה להפסיק, כך קובע דבר ה' בעולם, אז חוזרת ומתרומם בפני הר הקושיות, ומעיר מתוכי את מה שלמדתי לזהות כשנאה עצמית, על המשיכה שלי אל האסור והמתועב והמשוקץ, שהרי בניגוד אולי לאנשים אחרים שקוראים את הספרים הקדושים ומתחזקים מהם, אני למוד אכזבות באופן כל כך חריף, שכל מה שאני מוצא בהם הוא יאוש, והיאוש, כידוע, לא ממש מסייע לי לחזור בתשובה/לשפיות. תת סעיף של היאוש הוא הטלת הספק בכנות שהייתה בניסיונותי להפסיק - אולי לא רציתי מספיק, אולי הפעם אם אעשה כך וכך זה יעזור, אולי אם אזעק ואשווע ואקרע את העולם בתפילתי. אולי אם אדבר עם רבנים. אם אשים ציצית יותר מהודרת. כי עד עכשיו כנראה שלא הייתי מספיק רציני/כנה.
אלא שהבעיה, שוב, חוזרת אלי כבומרנג כעבור שבועות או חודשים שהפכו אותו לקהה חושים או למיואש וקודר.
בשלב הזה כבר ישנם אנשים שמתחילים לרצות להתאבד, או לחשוב על זה. ישנם כאלה שפשוט מאבדים את הדחף להשתנות, וחייהם המפוצלים ממשיכים. הדחף להשתנות מתבטא בניסיון לשקוע יותר בשגרה קהוית חושים של נפילות/חטאים.
כאן אעצור דברי ואעיר כי מניסיוני, אם אתה, קורא יקר, עדיין מתייסר מהקריסה האחרונה, מלא טינה על הדת שלא עזרה לך, או מלא אשמה על כך שלא ניסית מספיק משום שברור לך שהדת עשויה לעזור לך, הבירור שלך (ושלי כאשר הייתי בשלב הזה לפני כשנתיים וחצי), אינו יותר מאשר ניסיון נוסף להפסיק לחטוא/להשתמש. כאן, הייתי מציע לך לעצור את הדיון ולהיות כנה עם עצמך - לדבר עלהדברים כהווייתם, בלא כיסויים של דברי תורה, דברי רבנים ודברי רופאים. לומר: אני מפחד ליפול/לחטוא. לומר: אני לא רוצה לעשות את הרע בעיניו לאחר שאני כבר מרגיש כל כך רע, שאיני מסוגל לקחת את עצמי ולעשות דבר רע במזיד, רק 'באונס הקרוב למזיד' אשר אני מתפלל בכל יום שרחמנא יפטרני ממנו.
אם אתה נושם עמוק, מרגיש משוחרר מעט, אני מציע לך להתקדם לחלק הבא.
***
מהי מחלה נפשית?
בשאלה הזו יש מלכוד, כי היא מניחה את עצמה. האם מחלה נפשית היא מחלה שפסיכיאטר היה נותן עליה כדור? שפסיכולוג היה אומר שהוא יכול לסייע לפתרונה? הרי פסיכיאטר היה יכול לחלק כדורים גם לאנשים שמרגישים רע עם זה שחללו שבת? ופסיכולוג יכול לעזור גם למי שסובל מרצון להתקדם במעלות הפרישות של מסילת הישרים ואינו מצליח לעבור את 'שער הזהירות'?
במידה ואנחנו מסכימים על ההנחה שקיימות הפרעות נפשיות, כגון: מאניה-דיפרסיה, הפרעת קשב וריכוז, חרדה, פוביה, OCD. ואפילו הפרעות כמו 'אשמה קשה' (דוג': לאחר שנהג דרס מישהו נהרג בתאונת דרכים) או דיכאון עמוק מדי (דוג': דיכאון המתפרץ לאחר שאבא של אדם נפטר בלא שהוא יישב עמו את המריבות הקשות ביניהם)
במידה ואנחנו מסכימים שהקריטריונים לקביעה האם אדם סובל מהפרעות נפשיות אלו מצויים בידי רופאים/פסיכולוגים/פסיכיטרים, אשר כמובן צריכים להתייעץ על הגדרתם אצל אנשים דתיים עם רבנים, על מנת להבדיל בין מצב 'פתולוגי' למצב 'נורמאלי'.
רק במידה ואנחנו מסכימים על שתי הנחות האלו, אפשר להתחיל לדבר על המשמעות של הקביעה שהתמכרות היא 'מחלה'.
(אם אתה, קורא יקר, סבור שאין מחלות נפשיות וגם אם יש כאלו הן מוגדרות רק על ידי חוכמת התורה ומתוארות בידי הדרכות גדולי ישראל וניתנות לפיתרון בידי התורה או אנשי טיפול אשר יש להם הדרכה ישירה מגדולי ישראל, אכן לא תקבל את ההבחנה בין חוטא לחולה סביב מחלת ההתמכרות, אך עליך כנראה לא לקבלה גם סביב מחלת הOCD או הדיכאון).
לומר שהתמכרות היא מחלה נפשית, בהקשר הזה, היא שניתן, על סמך אבחנות יחסית קבועות ('אבחנה מבדלת' משמעה היכולת להבחין בין מחלה לבין מופעים שאינם המחלה אך הם דומים לה, כמו למשל: וירוס וחיידק או דיכאון וחרדה), לחלק בין הופעה רגילה של קשיים במסגרת תרבות מסויימת (למשל: קושי עם אוננות אצל מתבגרים בכלל ואצל מתבגרים דתיים וחרדים בפרט) לבין הופעה חריגה שלה. ההופעה החריגה מתאפיינת בדפוס מספיק קיצוני כדי להיקרא 'הפרעה'. הפרעה - פשוט כי הוא מפריע.
ברגע שדפוס כזה מאופיין, ניתן לבחון את הסגנון הייחודי לו.
חקר ההתמכרויות בעולם הרחב הנו תחום שהולך ומתפתח, בשל ההבנה ההולכת וגוברת ש'התמכרות' לא נגרמת מחומרים ממכרים אלא מדפוסי התנהגות 'מכורים'. על כן, רופאים הגדירו בשנתיים האחרונות את תחום ההתמכרועיות באופן הרבה יותר נרחב: החל המתמכרות לאינטרנט (חדשות, לא פורנו) וכלה בהתמכרות לפייסבוק. בכל המצבים מדובר לכאורה על התנהגות נשלטת, שאינה קשורה להכנסת 'חומרים' למוח כמו סמים או אלכוהול. מדוע, אם כך, קבעו וועדות המומחים בארה"ב כי מדובר בהתמכרות?
המחקר העכשווי מגלה כי התמכרות יוצרת דפוסים מאוד מקובעים סביב מעגלי ההנאה במוח שלנו. אנחנו לומדים לקשר באופן מאוד חריף בין משהו (לייק בפייסבוק) להנאה. אלא שהדבר אינו מסביר הכל - שהרי גם אם משהו גורם לי הנאה, עלי להבין מדוע אני מבצע אותו באופן כל כך תלותי. כאן, אנו עוברים מהתחום המוחי לתחום ההתנהגותי - הטענה הבסיסית שעומדת בבסיס התיאוריה (לא של הצעדים, של הפסיכיאטרים והפסיכולוגים) של ההתמכרות היא כי מסיבות שונות (שאפשר 'לחפור' עליהן) אני מפתח דפוסים של תלות חזקה, מבחינה מוחית ומבחינת מצב הרוח, בהתנהגות/חומר. המשמעות: אני מרגיש שאיני יכול לתפקד בלעדיו, ואני אכן, במובנים רבים, לא יכול לתפקד בלעדיו, בשל התלות המוחית/התנהגותית הקיצונית, אשר קשה מאוד לשחרר אותי ממנה.
עד כאן ההגדרה הרפואית.
תוכנית 12 הצעדים, בעקבות אימוץ של עמדה רפואית ופסיכולוגית מסויימת, טוענת כי ביסוד התלות הקיצונית לא עומדים תסביכים מסוגים שונים, אלא שאיפה לקרבת אלוהים שאינה מוצאת את מימושה בחיי.
כעת, ניתן לחזור לראשית הדברים: כשאני אומר שיש לי בחירה חופשית, מה אני מתכוון לומר. שאני יכול להפסיק להיות תלותי, ככה סתם? הרי הדבר אפילו אינו דומה לבקשה מאדם שסובל מפחד ממטוסים להפסיק לפחד ממטוסים, שהרי לא מדובר במטוסים, מדובר בחוויה עוטפת וכוללת שאיני מסוגל להשתחרר מהתלות שלי בה.
השאלה האם אני 'מפסיק' או לא 'מפסיק' הינה שאלה משנית כאשר עוסקים בדפוסים התמכרותיים. השאלה היא כיצד להפסיק להיות תלוי, כיצד להפסיק להרגיש את הדחף לרצות מזה עוד.
זה הרגע שבו עלי לקחת את בחירתי החופשית, ומתוך הכרה כנה באופי הבעיה שלי, עלי לחפש את הפיתרון העמוק לדבר הזה.
במידה ואני מוצא אותו בשנים עשר הצעדים - מה טוב. במידה ואני מוצא אותו בטיפול - מה טוב. ובמידה ואני מוצא אותו אצל רבנים - מה טוב. אבל דבר אחד אסור לי להכחיש - אסור לי להשתמש ביכולת הבחירה החופשית שלי כדי להמשיך ולמקד את השאלה סביב הנפילות/חטאים. העובדה שזה קורה לי כל כך הרבה, בכל כך הרבה הקשרים, ואפילו העובדה הפשוטה - אני סובל וחיי אינם חיים, אני מרגיש משוקץ ומתועב, או חסר חיים ומנותק או אולי פשוט מלא כעסים על כל מה שזז, מחייבת אותי להבין שמשהו בפנים דורש 'טיפול שורש', שהחיים אינם יכולים להמשיך כרגיל. הבחירה החופשית כאן, משמעה להרים ידיים מול הניסיון לעצור את ההתנהגות המעשית - מתוך הכרה שעלי לבחור להשתנות באופן הרבה יותר דרמטי ושורשי.
כאן אעיר הערת סוגריים: קיים בלבול מושגים נרחב בין ההכרה 'בחוסר האונים' העומדת ביסוד תוכנית 12 הצעדים, לבין תפיסות נוצריות אשר תופסות את החטא כמושרש באדם בלי יכולת תיקון. בלבול מושגים זה, לדעתי, קשה במיוחד כאשר מדובר במין, בשל הזיקה המושכת לקשר בין 'חוסר אונים מול תאווה' לבין 'החטא הקדמון'.
אני מציע, כרגע, לצורך הדיון הנוכחי, לנתק את השאלה למה אני מכור מהשאלה 'האם אני מכור'. מכור הוא מכור הוא מכור. נקודה.
העובדה שאני בחרתי לאונן ופלוני בחר לחפש לייקים בפייסבוק לא הופכת את אחד משנינו לפחות מכור.
12 הצעדים יעבדו בשבילי כמו גם בשבילו, משום שהן אינם מתמקדים בדרך בה אני בחרתי למלא את החור השחור שבתוכי אלא בעצם קיומו של החור השחור הזה, שמחייב אותי כל הזמן למלא אותו.
על מנת לא להשאיר את הדברים בלא התייחסות כלל, אומר כי על פי ניסיוני, דווקא כאשר מתקדמים בתוכנית תקופה ארוכה התהליך שקורה הנו תהליך הפוך בכיוונו - ככל שאני יותר מתקדם, אני מסוגל להתייחס למין באופן הרבה יותר משוחרר, וממילא גם להכניס אותו, כולל החלקים הפרועים יחסית שתמיד פחדתי שישתלטו עלי, לתוך 'הקדושה'. חוסר האונים מול התאווה, מאפשר לי, למרבה ההפתעה, להתחיל בתהליך חיבור ארוך ומתמשך בין אהבה, קדושה, זוגיות וחושניות, חיבור אשר לא היה ביכולתי לחוותו בעבר בשל הפער בין התאווה המופרעת לבין שאר חיי. ועוד התייחסות קצרה בעניין: עיקר הכשל נובע מזיהוי שגוי של סוג ההתמכרות עם ההתמכרות עצמה. המיניות אינה חטא שאיני יכול להשתחרר ממנו, המיניות היא דפוס שרירותי שאני בחרתי כדי להמלט מתחושת ריקנות עמוקה שמשתרעת בעקיפין או במישרין על מישורים רבים בחיי. במובן זה, שוב, ככל שעובר הזמן, המיניות הופכת ליותר נייטרלית, פחות דמונית, וממילא אפשר, כפי שתיארתי לחזור ולהכניסה תחת כנפי השכינה במלוא גווניה.
לסיכום: כשאני אומר שאין לי בחירה חופשית אני מתכוון לומר שאני דומה לאדם עם מאניה דיפרסיה, או עם OCD שאין לו 'בחירה חופשית' להפסיק את הדפוסים בהם נשמתו מתבטאת באופן פשוט, אבל יש לו את הבחירה החופשית להבין עד כמה הוא סובל ולפנות לטיפול המתאים על מנת שלאחר שיצליח לקבל עזרה, הוא יצליח לשנות את התנהלותו. אמנם, גם לאחר שהתנהלותו/תי תשתנה, יהיו דברים שאשאר רגיל אליהם, ודברים שאצטרך להימנע מהם. אם זה קשה לי? לפעמים כן. אבל זה מה שיש לי - ומי שלא מקבל את נפשי יכול להאשים את ההורים שלי אם הוא פסיכולוג פרוידיאני או ללכת לאומן שעשאני ולקבול בפניו, אם הוא חבר בתוכנית.
את הבחירה שלי - עשיתי. אני נותן לאלוהים להוביל את אישיותי על פי רצונותיו, וגם אם אני תכננתי לעצמי אישיות אחרת, הרבה יותר יציבה ועקבית, מסתבר שזה לא מה שהוא רוצה שאעשה כאן בעולם.
אסיים בשאלה, שוב אישית: האם אני יכול לקבל שאיך שאני, עם הרגישיות שלי, זה מה שאלוהים רוצה, אבל לגמרי, שאני אהיה?
עד שלא אצליח, אנסה להתחמק בכל דרך, תוך שימוש קלוקל ברצון אלוהים, מהגדרתי כמכור.
