אלוקים, קח את המפתחות!
ממש ברגעים אלו ידידי, אני יושב לי זרוק על ספה מיושנת, בפינת ישיבה (אם אפשר לקרוא לזה כך) של אחד המוסכים החשובים באזור התעשיה תלפיות בעיר הקודש ירושלים תובב”א. כל מה שנותר לי לעשות ברגעים או יותר נכון בשעות אלו, זה לנסות ולסדר את הדברים בראש. אני יודע שהמצב הזוי לחלוטין, אבל ברור לי שאתם ידידי היקרים דווקא אוהבים "ללכת על הקצה" אז אם לא קשה לכם, אני מזמין אתכם יחד איתי למסע בדיוני ממחוזות דמיוניים. [לא לבעלי לב חלש]
נתחיל בזה שלפני שבוע ימים התקיים אירוע רב משמעות עבור אשתי היקרה, לקראתו נערכו הכנות וסידורים כפי שרק נשותינו היקרות יודעות לעשות. והנה קרב ובא היום המיוחל. כבר משעות הבקר דאגה נוות ביתי היקרה להזכיר לי מדי שעה כי בע"ה לקראת השעה 8:00 בערב אנו יוצאים! האירוע אמור להתחיל בשעה 8:30 והוא מתקיים במקום אליו יש ליסוע מחצית השעה, בקיצור נא להיערך בהתאם.
לקראת השעה 7:00 אני כבר מוכן ומזומן לחזרה הביתה כאשר הטלפון מצלצל, על הקו ניחשתם נכון, נוו"ב שתחי' ובשורה בפיה, ביתי אינה מרגישה טוב וצריך לקחת אותה לרופא, אני משנס את מתני ומתניע לכיוון הרופא, ששולח אותי לעשות בדיקה במרפאה שבשכונה הסמוכה, כמו פציינט צייתן אני נוסע לשם ועושה את הבדיקה שמראה כי צריך אנטיביוטיקה כבר עכשיו! אני יורד לבית מרקחת ומגלה ש....חסרה להם בדיוק התרופה המבוקשת.
השעה כבר 8:00 ובחישוב מהיר אני מציע שנצא כבר לאירוע ובדרך נעבור דרך חנות פארם, שם נקנה את התרופה. אנחנו יוצאים ומגיעים לפארם, אשתי נכנסת ויוצאת אחרי 20 דקות, היה תור ארוך... השעה 8:30 ואנחנו יוצאים לדרך תוך כדי קריאות עידוד שאשתי מרעיפה עלי כאילו אני עכשיו באמצע התמודדות מרוץ מכוניות של פורמולה 1. אני סוחט את הדוושה והמכונית מזנקת, כאילו לא די בכך מצלצל הטלפון של אשתי כל 5 דקות וחברות טובות מתעניינות על פשר האיחור, אני מרגיש את המתח באוויר וכדי להוכיח את נאמנותי המוחלטת למשימה, אני מתחיל להמריא, המנוע גונח ומיילל אבל זה לא הזמן לרחמים... כאילו להכעיס פתאום יורדים הטורים בבת אחת ונכבה המנוע.
לא פחות ולא יותר ממש באמצע הכביש, בקטע שהכי לא מתאים להיתקע בו. זה כבר מתחיל להיראות כתחילתה של סדרת פיגועי סייבר ע"י ארגון ביון ממוסד. משהו שקשור לווירוס המחשבים ששיתק את הצנטרפוגות באיראן...
אני מתחיל להבין שמרגע זה ואילך צריך להיכנס ל"נוהל כניעה" אני מחליט להיכנע, מה שיקרה מרגע זה ואילך כבר לא מעניין אותי, אני עושה את הנדרש ממני ולא משנה מה שייצא מכך. מוסר את ניהול העניינים בידי הקב"ה ומחליט לא להתרגז ולא לצאת מהכלים. פתאום, לא יודע מאיפה, שלווה נופלת עלי. מסרתי את המפתחות בידי אלוקים! אני יוצא מהתמונה!
איך שהוא, אני מצמיד את הרכב לצידי הכביש, מפעיל וינקרים ומשתחל עם אשתי החוצה. כנראה שנראינו אומללים למדי כיוון שאחרי דקה כבר מישהו עוצר לנו ולקח אותנו עד לכניסה לעיר, משם תפסנו מונית למקום האירוע. בדרך, כמו אזרח הגון אני מתקשר למשטרה ומודיע שהרכב שלי נמצא על כביש מהיר וסואן ומסכן את התנועה, הם אומרים לי להזמין מיד גרר ואני עושה כך.
לפחות כך אני חושב, עכשיו יש לי אירוע מעניין וכדאי לנצל אותו, לשכוח מהרכב וליהנות. מתיישב ליד השולחן מכניס ביס ראשון לפה, ו...טלפון מהמשטרה, הם שואלים אם הזמנתי גרר. אני עונה שכן, הם מבקשים שאזרז אותו, אני עונה, בוודאי, מנתק וחוזר לשולחן. לא מספיק להכניס ביס נוסף ו...טלפון מהגרר, הוא אומר שתוך 20 דקות הוא ליד הרכב, אני כמובן צריך להיות שם. תוך דקה אני כבר בחוץ מחפש מונית ומתחיל ליסוע לכיוון. בשלב זה מבין נהג המונית שאני צריך להגיע לשום מקום באמצע כביש סואן והוא מסביר לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שלשם הוא לא מגיע. הוא מוכן ברב טובו להוריד אותי במחלף הקרוב ותו לא. אני מעביר בראש את כל מה שידוע לי בקשר לחוק ושהוא הרי חייב לקחת אותי, או שהוא ממשיך או שאני לא יורד מהמונית... אופס... החלטתי שאני לא נלחם ונכנע? אז עד הסוף. משלם לו יפה ויורד באמצע שום מקום.
איך שאני יורד עובר לידי נהג חרדי אני מסמן לו והוא עוצר הסבר קצר, והוא לוקח אותי עד למקום. אני יורד וכמעט עף מהדף של משאית, זה לא פשוט אי אפשר לעבור את הכביש לצד השני שם עומד תקוע הרכב שלי. עוד פעם ועוד אחת, זה נראה כמו ניסיון התאבדות. כל רגע עומד להגיע הגרר, בסוף לאחר ביצועי אקרובטיקה מרשימים אני עובר, מאחורי מגיע גם הגרר...
הוא מבקש ממני להיכנס לרכב שלי כדי לכוון אותו בעליה לגרר ואחר כך אני חוזר איתו על הדרך לעיר. השעה כבר 11:00, האירוע בסיום. אוכל כבר אין, אני מחכה לאשתי בחוץ ו...טלפון מהגרר. עם קללות וגידופים שה' ישמור, בין קללה אחת לשניה אני מצליח להבין שהמפתחות של הרכב נשארו אצלי, הרי העליתי אותו לגרר... שכחתי ובתנועה של הרגל שמתי אותם בכיס. הוא לא יכול להוריד את הרכב נורמלי במוסך... הוא מודיע לי שהוא מוריד אותו איך שהוא יכול באמצע הכביש.
למרות הלחץ שאני אמור להיות בו, אני מחליט להמשיך בכניעה, את המצב אני לא יכול לשנות ואני לא אצא מהכלים, מה שיקרה, יקרה. שיילך הרכב, שיגנב, שישרף... אותי לא מעניין. המשימה שלי עכשיו היא לעזוב ולהרפות! אני לא מנהל את האירוע. אלוקים, אני ממשיך למסור לך את המפתחות! קח אותם ותעשה מה שאתה רוצה!
אני מצטרף למניין מעריב ומרגיש טעם נפלא בתפילה, החיבור שלי לקב"ה חזק במיוחד, עכשיו כשהמפתחות אצלו. סוף סוף אשתי יוצאת מהאירוע ואני מסביר לה שאנחנו צריכים לתפוס את האוטובוס האחרון של חצות, אנחנו מחכים בתחנה כמו פעם לפני שנים, אשתי מסתכלת עלי וממש לא מבינה מה קרה לבעל שלה, פעם דבר כזה היה הופך אותי לפקעת עצבים, עכשיו החיוך שלי נראה לה הזוי לגמרי. מהר מאוד היא מבינה שזה לא הצגה ודי נהנית מכך. אנחנו עולים על "אקספרס של חצות”...
בשעה 12:30 אנחנו כבר בירושלים, אשתי יורדת ואני ממשיך לתלפיות לראות איפה הניח הייצור את המכונית, חושך ואפלה אך אני לא בודד, כלב רציני הולך אחרי ומנעים לי את הדרך... אני מגיע לרכב, הוא זרוק בדיוק באמצע. דוחף אותו לבד על ניוטרל לתוך חניה, מניח את המפתח בתוך האגזוז, וחוזר הבייתה, השעה 1:00.
נכנס הביתה ואשתי שואלת, נו, איך היה האירוע, יפה לא? אני מנסה להבין על איזה אירוע היא מדברת, היו לי הרבה היום, אני מהנהן בראשי בחיוך, והולך לישון, רגע קודם נזכר שלא אכלתי עדיין כלום, אבל אני שבע מסיפוק. נכון להיום עמדתי במשימה, נכנעתי!
תשאלו, מה אני עושה שבוע אחרי עדיין במוסך? אז העניין הוא כזה. הכניעה שלי הייתה כל כך טובה שאלוקים החליט לתת לי מתנה נוספת, עוד כניעות מתוקות. כבר שבוע שהרכב שלי "מאושפז" עדיין כאן והמוסכניקים לא מצליחים לייצב את המצב. כשמשהו אחד מסתדר, דבר נוסף מסתבך. אבל אני, עדיין עומד במשימה ב"ה, ולא יוצא מהכלים. שלשום ביקרתי כאן שוב, ואז הצצתי לרגע במישהי, את התוצאה הכמעט הרסנית אתם יכולים לקרוא בפוסט הקודם שלי. ב"ה אני ממשיך בכניעה, ומה אומר לכם בלי כל קשר לכך, ואולי עם קשר, הרכב בדרך החוצה, ממש עכשיו.
טוב ידידי, אני צריך ללכת לסגור את החשבון עם המוסכניק, אני מקווה שלמדנו היום משהו בקשר לכניעה ומסירת מפתחות לאלוקים. זה עובד נפלא!
שווה לנסות, כמובן בנסיבות טובות יותר.
