היום בכיתי הרבה
רשמים מהכנס השנתי של SA
כפי שחלקכם יודעים, למרות שאני נקי כבר שלוש שנים, החודשים האחרונים שלי, עד לפני שלושה שבועות, היו מלווים במעידות (קרי: חיפוש תאוה ועצירה מתוך פחד, או צפיה בפורנו ועצירה בעקבות פחד) חמורות שאיני גאה בהן במיוחד, אך מסתבר שאלוהים בחר שהם יהיו חלק מסיפור חיי. בלא להיכנס לסיכומים ולהפקת לקחים, אני מקדים עניין זה לחוויות שלי משום שבתקופה הזו, שלושה שבועות אחרי, אני פתאום מסתכל אחורה אל החודשים האלה ואני שואל את עצמי: איך לא עצרתי לפני כן? איך לא ראיתי עד כמה זה מכאיב לחיי?
השאלה הזו אינה רוויה באשמה כבעבר, השאלה רוויה בפליאה ובתמיהה - הרי עכשיו, היום, בכנס, הדברים היו כל כך בהירים. כך גם היה לי בראשית תקופת ההחלמה שלי. הרי זו הסיבה שבגללה התקשתיתי לשוב ולהיכנע ולהודות במצבי הנוכחי, שהרי מדוע לפתע, ימים על ימים ושבועות על שבועות, לא חייתי בחוויה כל כך פשוטה ובהירה? (וכך חלמתי שיום אחד אתעורר בבוקר והכל יחזור להיות כשהיה).
ההכרה הזו, הבהירה, הולידה בי כאב, כאב שפילח את ליבי בכל שיתוף של החבר הוותיק מאוד שדיבר על חייו. כאב שראיתי בכל שיחה עם חבר על התמודדותו, הכאב שלי, שלנו, של אלוהים, הכל התערבב. חוסר האונים, הבדיחות התפלות והמשובחות של החברים, החברות והתמיכה, לכולן נמזגה אצלי היום ארומה של כאב דומע, של חוויה של מצוקה.
בתפילת מנחה, הדברים הופנו אל אבי שבשמיים. פשוט לא הייתי מסוגל להפסיק לבכות. בכי של מצוקה שלא היה לי ביטוי, אך גם בכי של תקווה, של הקלה, ושל תחושת וודאות שלפתע חזרה אל תוך חיי - אני לא רוצה להיות שם! לא. לחשתי בין דמעה לדמעה. אני לא רוצה להיות שם!
ופתאום הציף אותי גל של הוקרת תודה אליו, על שהאיר את עיני לפני שלוש שנים, על שהאיר את עיני היום, על כל מה שקורה איתי, על השלווה שאני מקרין, על היכולת שלי להתנתק מהשלווה ולבטא את מצוקותי כפי שהן (דבר שאני מתקשה מאוד לעשות).
כשהלכתי במבואה הרוויית אנשים, הרגשתי בבית. כן, למרות שבדרך כלל כמי שגדל בשמור עיניך, ושהשימוש שלו מתמקד באינטרנט, ושחייו לא התפרקו לחלוטין מבחינה חיצונית, אני מרגיש פחות בבית בקבוצות SA, הרגשתי את מה שנאמר בספר הגדול: לא משנה מאיפה באנו ומי אנחנו, יש לנו בעיה משותפת, ויותר חשוב מכך - מצאנו פיתרון משותף. ואני, בימים האלה, בשבועות האלה, כמה לפיתרון הזה, לחווית החיבור אל אבי שבשמיים. אל הביטחון בכך שהוא אוהב אותי למרות שאני מועד, (ובלחש: ואולי בגלל שאני מועד), אל התקווה, אל הרגישות והחזרה אל החיים במלואם, על הכאבים והשמחות שלהם. הרגשת הביתיות הזו מפתיעה אותי בעוצמתה, בגלל שהיא חודרת עד לשד העצמות. אני מסתובב עם תגית של 'מכור לתאווה', ואני בן אדם נורמאלי, אוכל קרואסון, מדבר על משכנתא שאני מתלבט האם לקחת, ובמקביל מדבר על הקושי שלי עם תאווה, והכל מסתדר איך שהוא ביחד...
המשל הכי חזק שאני יכול לתאר לחווית האיחוי הזו היא מתחום הפיזיקה: כידוע, פצצת האטום היא שחרור של אנרגיה כאשר מפרקים את היסודות של אטון רדיואקטיבי. אני הרגשתי הפוך - שכל האנרגיה הזו כולה, כל האנשים, והמסרים, והאוכל, והשירה, והמסר, והתקווה, והתפילה, והבכי, לכולם יש תפקיד אחד עבורי - לקחת שני חלקי האטום בנפשי השסועה ולדחוף אותם חזרה אחד לקראת השני. להגיד להם - תאהבו אחד את השני, להגיד לי - תתן להם להתחבר. כשאתה שלם - אלוהים אוהב אותך עוד יותר מאשר כשאתה שבור. ולהוסיף: אל תדאג, אלוהים לא מחבר את שבריך ומשאיר אותך לבד. הוא נשאר שם. הוא הדבק שנשאר ומלכד את הכל. זה לא אתה וזה לא אנחנו. רק אביך שבשמיים.
החוויה הזו, שהתחילה בהזדהות עם סיפורים מסמרי שיער עם המכור הוותיק שהעביר את המסר, דרך חווית הכנות והאמון בינו לבין אשתו, דרך המפגש עם כל החברים, השיתופים שלי ושלהם, והמבט המיטיב בעיניים של כולם, גרמה לי לעמוד לפני אבי שבשמיים בתפילת מנחה, ולא להיות מסוגל לדבר. רק לדמוע. לדמוע את השחרור והאושר שאני מתחיל לראות בחיי, להרגיש כיצד, המעטפת כולה מיועדת רק לדבר אחד - לאחד את חלקי הפצועים באמצעות האהבה של אבי שבארץ ובשמיים,
אני כותב את החויה הזו כאן, בביתי, לא כדי לפתות אתכם הקוראים להצטרף לכנס הבא, או להצטרף לכנס המתקרב ובא של שמור עיניך. מטרתי אחת - לחלוק אתכם, שראיתם את כאבי לפני כשלושה שבועות, בחוויה מרגשת של איחוי ופיוס עם עצמי ועם אלוהים.
אני מתפלל בנוכחותכם לאב אש בשמיים: בבקשה ממך, היום אני מרגיש עד כמה קשה בשבילי השימוש. היום אני מרגיש את אהבתך ואמונך. בבקשה ממך, תן לי מזה עוד עשרים וארבע שעות. אני מסכים לעשות את מה שיידרש ממני בעשרים וארבע שעות האלה, אך אנא, בבקשה, אבא אהוב, עזור לי להרגיש את חיבוקך אוסף את שברי, מאחה את נשמתי, וומעניק לי את אותו השחרור הפנימי, הביתי והמופלא, שחוויתי היום.
