ירידה בדת בעקבות התכנית
אקדים ואומר: אין לי תשובות על כל דבר. יש הרבה דברים שאני לא מבין, לא יודע ועכשיו - גם לא מנסה להבין. חדלתי מכך. הרבה שנים חשבתי שהכל צריך להסתדר ולהתאים, וגם חשבתי שזה התפקיד שלי שתהיה לי תשובה על כל שאלה. היום אני מבין שזה התפקיד של אלוקים ולא שלי, והוא לא רוצה שאנסה את זה בכלל. אני לא מבין את השואה, לא מבין את הסבל שיש בעולם, לא מבין את המחלות בכלל ואת המחלה של ההתמכרות בפרט. לא מבין. וזה בסדר גמור מבחינתי. אלוקים יודע מה שהוא עושה גם אם זה כואב ונורא ואיום. אני צריך לקבל את זה.
עוד לא פגשתי אדם שהגיע לתכנית 12 הצעדים ולא היתה לו ירידה כזו או אחרת בקיום התורה ומצוות. נכון, לאורך זמן ראיתי שהתכנית עוזרת לנו גם בענין הזה וחברים עולים על הדרך ובהתחלה יורדים אבל אחר כך עולים הרבה ומתחברים מאוד לאלוקים ולתורה והמצוות שנתן לנו, אבל מהזמן שאני בתכנית לא מצאתי איזה סדר קבוע בדברים שאומר כמה זמן זה יקח או איך בדיוק יתרחש התהליך הזה.
שמעתי מסר חזק של חבר שנקי 24 שנים, בשבתון שהיה למכורים בלונדון. הוא אומר שלא אמורה להיות שום סתירה בין התכנית לבין הדת, אבל בכל זאת המציאות מראה שישנה ירידה בדת. הוא מנה לכך כמה סיבות שלדעתו הן העיקריות, והוא גם ניסה לתת הדרכה בסיסית כיצד להתמודד עם כך. הוא סיפר על עצמו כיצד ירד בהתחלה אבל עד כמה היום התכנית והדת הם דבר אחד עבורו. הוא אמר שהוא מניח תפילין ומדבר עם אלוקים ומבקש שישמור אותו היום שלא יאונן עם היד, הוא מניח תפילין על הראש ומדבר עם אלוקים ומבקש ממנו שישמור אותי נקי מפנטזיות בראש, הוא מתעטף בטלית ואומר תפילת הצעד השלישי בה הוא מוסר את עצמו לידי אלוקים. זה עובד עבורו.
עבורי זה עדיין לא ממש עובד. אני רואה את הדרך ויודע שהיא מובילה לשם, אבל היום אני במקום אחר. קשה לי מאוד לחבר את האלוקים שאני מכיר מהתכנית עם האלוקים שאני מכיר מגן שושנה. האלוקים שאני מכיר הוא תובעני מאוד ואני חייב לעמוד במליון מטלות כדי שארגיש שאני עושה את הדבר הנכון ואני מקובל ואהוב. בתכנית לימדו אותי שאלוקים אוהב אותי כמו אבא, גם כשאני עושה את מה שהוא רוצה וגם כאשר קשה לי ואני לא עושה את זה.
לאחרונה עבר עליי יום מאוד כבד מהבחינה הזאת. היה לנו ציון של אירוע חשוב מבחינת הקהילה שלנו, והייתי אמור "להרגיש" באופן מסויים וכמובן לנהוג לפי הכללים של כולם, אבל זה לא עבד עבורי. אני לא יכול להכריח את עצמי להרגיש, ואם אני מנסה לעשות את זה - אני יוצר לעצמי חור שחור של ריקנות ותחושת פספוס ואז שוב חוזרת ההתמכרות לדפוק בדלת ולשכנע אותי שעדיף לי לברוח למקום שישכיח ממני את כל הרגשות האלו. אז הפעם כשהגיע היום המדובר, אמרתי בבוקר לאלוקים שאני לא רוצה להרגיש כלום ולא לעשות כלום, אני רוצה רק להיות נקי היום, גם אם זה במחיר הרבה טקסים ואירועים שמאוד מאוד חשובים בקהילה שלי.
באותו לילה נפגשנו מספר חברים מהתכנית וקיימנו קבוצה על הנושא. כולנו מאותה קהילה וכולנו התמודדנו עם אותם דברים בדיוק. ראיתי שאני לא שונה ולא יוצא דופן. פעם ראשונה בחיים יכולתי לדבר על הנושאים שמעסיקים אותנו ולא רק לומר את מה שכולם צריכים להגיד. דיברנו על אלוקים, על האמונה, על הספיקות, על הדרך בה גדלנו, על האהבה לכך אבל גם על הקשיים, ובעיקר היתה המון קבלה והזדהות. אף אחד לא אמר שום דבר כדי להתריס ח"ו, אבל היו שם שיתופים כנים וכואבים.
שנים של קיום תורה ומצוות רק בגלל שאני צריך ובלי שום רגש אמיתי, גרמו לי לבעיות לא פשוטות עם כל העסק הזה היום. אני יודע שהתורה והמצוות הם נכונים בלי שום ספק, אני מבין שאלוקים רוצה שאקיים אותם, אבל עכשיו אני רוצה לקיים אותם באמת בגלל שאני מאמין ומתחבר לדברים, ולא סתם להמשיך עם עשייה מכנית בלתי פוסקת מבוקר ועד לילה.
