למה ההגזמה הזאת עם הצעדים?
היום זה נראה לי כל כך מובן, עד שקשה לי להבין איך חשבתי אחרת, אבל זה לא תמיד היה ככה. למעשה, עד שהגעתי לקרקעית של החיים שלי, לא ידעתי כמעט כלום על התמכרויות, צעדים או קבוצות. ידעתי משהו באופן מעורפל על כך ש AA זה ראשי תיבות של "אלכוהוליסטים אנונימיים" וראיתי כמה סצנות בסרטים שבהן רואים קבוצת אנשים יושבת במעגל וכל אחד מציג את עצמו "קוראים לי פלוני ואני אלכוהוליסט", אבל זה היה יותר בקטע של גיחוך מאשר משהו רציני.
מאז עברו קצת מים בירדן, וחברים חדשים שמגיעים לפורום או למייל היומי שואלים אותי (מי בהתעניינות ומי בהתנגדות ובהתרסה), מה ההגזמה הזאת עם הצעדים? יש גם כאלו שטוענים שהרצינות בה אנחנו (אלו שעובדים את 12 הצעדים) לוקחים את הספרות של התכנית היא בגדר אובססיה. אלו כמו אלו - אין לי תלונות עליהם, ולו מהסיבה הפשוטה, שכך בדיוק חשבתי בעצמי כאשר אני הגעתי לכאן.
לפני קצת יותר משלוש שנים, התרסקתי. הגעתי אל הקרקעית ופניתי לקבלת עזרה. האדם אליו פניתי, זיהה את המצוקה והפנה אותי לטיפול מקצועי אצל פסיכולוג שאיבחן אותי כמכור לתאווה והמליץ לי על 12 הצעדים. באותה תקופה שמור עיניך בעברית היה קיים בצורה תיאורטית בלבד, כיון שלא היתה שום תקוה למי שהגיע לכאן וזעק "הצילו". המייל היומי הכיל בעיקר פניות לחברים שישלחו טיפים שלהם להתמודדות עם התאווה, והפורום אסף אליו חברים מיואשים שעסקו בספירת הימים עד הנפילה הבאה, כשכל אחד מנסה לעודד את השני, אבל בלי שום דרך או בשורה.
אז הצטרפתי לשמור עיניך באנגלית, ושם נחשפתי לראשונה לעולם של הצעדים. כמו כל חבר חדש, התמודדתי עם הקשיים להצטרף לתכנית, השאלות האם זה מתאים לדרך החיים עליה גדלתי וכן הלאה וכן הלאה, אבל היה דבר נוסף שהפריע לי מאוד, וזה היה הדביקות הכמעט דתית בתכנית. כאשר שמעתי את המנחה מצטט קטע מהספר הגדול עם ציון מספר העמוד ומסביר כמה זה מדוייק, זה עשה לי רע. יכולתי לקבל את הרעיון הכללי של כך שיש כאן פיתרון שהגויים מצאו והוא תקף גם אצלנו, אבל לא יכולתי לקבל את היחס הזה שהיה נראה לי מוגזם ביותר. הדבר הנוסף בסגנון שהפריע לי היה ההרגשה של הצועדים כאילו זאת הדרך היחידה ואין בילתה.
דיברתי על זה עם אשתי, שכמו תמיד הקשיבה לי עד הסוף ונתנה לדברים שלי "להדהד" (תודה ל'נתן במתנה' על ההגדרה), ולבסוף גם עזרה לי להבין שכעת אין לי משהו אחר, ואם לא מתאים לי הסגנון אז אני לא חייב לקבל אותו, וזה היה נראה כמו פיתרון טוב לאותו זמן.
אני מספר את כל זה כדי להראות שהרתיעה הזאת היא הגיונית וטבעית, ואין לי בעיה איתה. אולי אפילו כדאי לי להזכיר לעצמי מפעם לפעם את הרתיעה הזאת שאותה חשתי, כדי שאוכל להבין טוב יותר את החבר החדש, ולהגיב לו כפי שהייתי רוצה שיגיבו אליי.
ובכל זאת, אחרי הכל, הפכתי גם אני לכזה, ואני בטוח שאנשים שקוראים אותי היום אומרים עליי את אותם דברים שאמרתי על קודמיי. בשורות הבאות אנסה להסביר מעט את הדברים. לא הסברים שנועדו לשכנע מישהו שאני צודק, אלא הסברים שאולי יעזרו לחברים אחרים להסכים שיש גם היגיון בדרך הזו, גם אם הם אינם מסכימים עליה.
את הצעדים אף אחד לא עושה כי התחשק לו. כל מי שהצטרף לצעדים ועושה אותם ברצינות, זה אדם שניסה הכל לפני כן ולא הצליח, והצעדים היתה האופציה האחרונה (או זאת שאחרי האחרונה). אם היתה לי דרך אחרת עובדת - לא הייתי מגיע לצעדים. זה קצת כמו לעשות איזה טיפול רפואי מאוד חזק, שברור שהוא מגיע רק כאופציה אחרונה, אחרי שכל שאר האפשרויות האחרות נוסו ורק במקרה שהן באמת לא צלחו.
מכאן מגיעה הגישה שבעצם הופכת את הצעדים ל"בלעדיים" עבור אלו שבחרו בהם. לא בגלל שהיה להם מגוון רחב של בחירות שבסופו של דבר נבחרה הדרך "הטובה ביותר", אלא מכיון שלא היתה לנו שום בחירה אחרת, וממילא הצעדים היו הדרך "היחידה ביותר".
האם זה נכון עבור כל אחד שמתמודד עם התאווה? לא ולא! ראשית כל, ישנם רבים שאינם מכורים, ועבורם אין צורך להגיע לטיפול הרפואי הזה, והם יכולים להשתמש בכלים הרגילים של התמודדות עם כל פיתוי וקושי. לכן המדריך של שמור עיניך לא מתחיל עם הצעדים, והם רק כלי אחד למי שניסה את כל הכלים שלפניו ולא הצליח. יש מסננים וחבר מלווה, יש שבועות ויש התעמלות וכן הלאה, אחד מהכלים האלו יכול לעזור, ואם לא אחד אז שילוב של כמה.
אבל גם עבור מי שמכור, אי אפשר לומר שזאת הדרך היחידה. אלוקים מספיק גדול כדי למצוא הרבה דרכים עבור הילדים שלו, והצעדים היא רק דרך אחת מהן. העובדה שהיא עבדה עבורי, לא בהכרח אומרת שהיא תעבוד עבור מישהו אחר, והעובדה שדרכים אחרות לא עבדו עבורי - לא בהכרח אומרת שהן לא יעבוד גם עבור מישהו אחר. זה מצד אחד, אבל מצד שני, צריך לתת משקל גם לעובדות, והעובדה היא שהדרך המקובלת ביותר בעולם כולו להתמודדות עם התמכרויות היא שיטת הצעדים, ומליוני אנשים קיבלו את החיים שלהם במתנה בזכותם. גם כאשר מדובר על ההתמודדות הספציפית שלנו כאן עם התאווה, ההיסטוריה של שמור עיניך מוכיחה שהדרך שהוכיחה את עצמה הכי טוב היתה הדרך של הצעדים, ורוב מוחלט של אלו שהגיעו לכאן עם בעיה קשה והצליחו לפתור אותה היא הדרך הזאת.
וכעת היחס לספר הגדול. שיהיה ברור - הספר לא קדוש בשום קדושה, ונקרא כך בגלל שהודפס בטעות על דפים עבים והיה נראה גדול. זה כל הסיפור. היחס שלי אליו הוא כמו היחס למרשם של רופא. הכלל ההלכתי "חמירא סכנתא מאיסורא" מתאים כאן מאוד. אני מדייק במה שכתוב בו כי הוא המרשם לתרופה היחידה שעובדת למחלה המסוכנת שלי. גם לסרטן יש עוד תרופות, אבל מי שכל התרופות לא הצליחו והרופאים ממליצים לו על כימותרפיה, לא יזלזל בדברי הרופאים, גם אם הם גויים, ובודאי שידייק בכל מילה מההוראות שלהם לגבי התרופות.
אז נכון שלחבר החדש או למשקיף מן הצד זה נראה מוגזם, וזה בסדר. אני לא מנסה לשכנע אף אחד לחשוב כמוני. אני רק מסביר למה אני כזה, אולי זה יועיל למישהו.
