קוזאקים בירושלים

בקהילה מבוססת ברוסיה של אותם הימים עמד רב העיר בבית הכנסת ודרש לציבור על הגאולה הקרובה ועל כך שבעזרת ה' נעלה שנה הבאה לירושלים הבנויה עם משיח. נענה אחד המתפללים שהיה בעל נכסים רבים ואמר: 'כבוד הרב, במחילה מכבוד תורתו, בשביל מה אנחנו צריכים את המשיח ואת ירושלים עכשיו. טוב לנו פה'! הרב חשב לרגע ולבסוף ענה: 'אמנם טוב לנו פה, אבל אל תשכח שמפעם לפעם מגיעים הקוזאקים ימח שמם, עורכים פוגרומים שודדים ובוזזים'.. - 'אם כך יש לי רעיון', השיב היהודי 'נבקש מהמשיח שישלח את הקוזאקים לירושלים ואותנו ישאיר במנוחה על אדמתנו'...

רצונך ייעשה

אני שואף לחיות בהרמוניה עם העולם שלי. היום אבחן את פעולותיי ואשאל: רצון האלוהים, או רצוני?

בסרט הזה כבר הייתי

אתמול חוויתי דה-ז'ה-וו עוצמתי ביותר, אבל בשונה מדז'ה-וו רגיל שעורך זמן קצרצר ונעלם, החוויה הזאת נמשכה עוד ועוד, והיה לה גם המשך בו ראיתי את המשך הסיפור של חיי, אותו חלק שלא התקיים, או אולי צריך לומר - אותו חלק שבנס לא התקיים.

זה היה כאשר שמעתי בקבוצה חבר מספר את הצעד הראשון שלי (סיפור חייו וההתמודדות שלו עם התאווה, הנכתב ומסופר לחברים נוספים על מנת להפנים את חוסר האונים מול התאווה). הוא סיפר את הסיפור שלו, אבל זה היה הסיפור שלי. היו פרטים שונים, אבל המהות היתה אותה המהות. יכולתי לראות קווים מקבילים כמעט בכל משפט שאמר, כאשר גם אם התנאים היו שונים, רוח הדברים של מה שהתרחש היתה אותה רוח.

גילוי העולם של האוננות, העיסוק הבלתי פוסק בתאווה מגיל צעיר, ההחמרה לאורך כל הדרך, הפטנזיה שממשיכה להיעלם כל פעם שהיא ממומשת, ובעיקר הגבולות שנפרצים שוב ושוב. זה המשיך בחיים הכפולים, המחשבה שהחתונה תפתור את הבעיה, החזרה לשימוש במהירות אחרי החתונה והרגש האיום של הבגידה באישה שחשובה לי כל כך. היה שם את הסיכון הגדול להיתפס ולהפסיד את כל מה שיש לי בחיים, האנרגיה הגדולה כדי לשמור על שני החיים במקביל, ומעל הכל התאווה שנמצאת שם תמיד, גם כאשר בעקבות הלם כזה או אחר היא עוברת למצב המתן.

שמעתי אותו וההרגשה היתה ממש דה-ז'ה-וו, בסרט הזה כבר הייתי. אני לא רגיל לזה, אבל היה לי ממש קשה לשמוע אותו. הוא לא תיאר רק עובדות אלא רגשות, ואותי זה סחף פנימה אל תוך הרגשות שלי עצמי. זה הציף לי את הכל שוב, כל אותם רגעים כאובים ושעות קשות, כל אותן נפילות והתרסקויות, כל אותם שקרים ובגידות ופסיפס שלם של רגשות שקצת כהו במשך השנים האחרונות מאז הגעתי להחלמה.

אבל זה לא נגמר כאן. בפעם הראשונה הקשבתי למישהו מספר את הסיפור של המשך החיים שלי, אותו חלק שלא התקיים רק בגלל שאלוקים התערב ודאג שהוויז שלי יחשב מסלול מחדש ולא יסע באותו כביש. שנינו היינו על אותו כביש, שנינו נסעו חלק גדול ממנו, אותי אלוקים הוציא ביציאה מסויימת, והחבר הזה נשאר על הכביש לנסוע עוד עד שאלוקים הוציא גם אותו. אני התחלתי את הרומן שלי עם התאווה בגיל עשר ובחסד אלוקים הגעתי להחלמה בגיל 30, ואילו הוא התחיל בגיל עשר והגיע להחלמה בגיל 40. זה ההבדל היחיד בינינו. יש מקומות שהוא הגיע אליהם ואני לא, אבל המילה שחסר במשפט הזה היא "עדיין". הוא הגיע אליהם ואני עדיין לא. אם סיפור המחלה שלי היה נמשך עשר שנים נוספות, הוא היה בדיוק הסיפור ששמעתי אתמול בקבוצה.

זה היה רגע מיוחד בו אלוקים נתן לי הזדמנות לראות איך החיים שלי היו נראים אם הוא לא היה עושה עבורי את הנס הזה של ההחלמה, אבל היה בזה גם יותר מכך. אלוקים לא רק הראה לי את מה שיכול היה להיות והפך להיות לא רלוונטי, אלא הוא הראה לי את מה שעדיין יכול לקרות, כי הסיפור שלי עדיין נכתב, וכל זמן שנכתבים בו פרקים נוספים, העלילה עדיין יכולה להשתנות, ואף אחד לא הבטיח לי שהפרק הבא בסיפור יהיה כמו הפרק הקודם. כל זמן שאני חי, אני לא יכול לחשוב שהגעתי לסוף הסיפור ולספר לעצמי ש"הוא חי באושר ועושר". אם אני רוצה שזה יהיה סוף הסיפור, אני צריך היום להמשיך לעשות פעולות כדי שהפרק הנוכחי שנכתב יהיה פרק של החלמה.

לדעת הכל

"לדעת הכל". כמה עצב ותסכול יש בשתי מילים אלו? מסתובב לו בן אדם מוצף רחמים עצמיים בשל ציפורן חודרנית הממררת את חייו. הוא מתהלך כאוב ומיוסר שבועות ארוכים, בטוח כי קיצו קרב... מישהו טוב מייעץ לו "אולי תיגש לרופא"? העיניים המיוסרות מביטות בעצב גדול, אני? לרופא? נו, מה כבר הוא יוכל לעשות? אינך רואה את המצב? כעבור שבועיים נוספים של כאב ומוגבלות, כשעוד כמה אנשים טובים מציעים את אותו פתרון הוא מתחיל לחשוב. אולי בכל זאת יש להוא מה להציע? כן, אבל מיהו ההוא שאני אמור ללכת אליו?

אלוקים, כך אומרים אינו מכה אדם בשתי לחייו בבת אחת. הוא אמנם סובל ומסכן אבל שכל וחכמה יש ויש. לפחות נחמה פורתא נותרה לו. לשאול לאן לפנות? הוא יודע לבד למי ללכת. בזריזות בוטחת מזמין תור לרופא כירורג, אשר למיטב שיפוטו אמור לפתור את הבעיה בצורה כירורגית, על הצד הטוב ביותר.

והנה הגיע היום. הוא ממתין בדריכות מחוץ לדלת מחכה לתורו "כצאן לטבח" למען האמת ייאמר ברורות. הוא יודע כבר כעת מה תהיה הדיאגנוזה והטיפול הנדרש. לבו מנבא לו רעות, אך הוא שומר על קור רוח וממתין בסבלנות. במחווה ג'נטלמנית הוא מוותר עבור שתי גברות מבוגרות להיכנס לפניו. “והדרת פני זקן"... כמה נעים להיות נחמד ובאותה העת גם לדחות את רוע הגזירה?

מה לעשות והנה תורו. רצתה ההשגחה ונבואתו אכן הגשימה את עצמה. הרופא בעל סבר פנים חתומות וחמורות בודק פה ובודק שם. לוחץ עד כדי כאב וחורץ את הדיאגנוזה. ובכן, המצב לא פשוט כלל. זו נראית כבר הסתבכות מרשימה. כפי הנראה יש צורך לעקור את כל הציפורן ולראות כיצד הדברים מתפתחים...
הוא אינו מסיים את דבריו והברנש מיודענו הנלבב נזכר בכעשרים פירושים עצומים של גדולי כל הדורות אודות רשעותו של לבן הארמי שביקש לעקור את הכל...

לרגע אחד הציע הרופא לעשות את הטיפול בעוד שבועיים כדי שלא ייפול הבלאגן ממש בעיצומם של ימי החגים. זה בדיוק הרגע בו לובש הפציינט את נעליו ונס מהמקום תוך מלמול צרור משפטים מתנצלים ועל כך ש"נעמוד בקשר אחרי החגים"... הו, מיהו הצדיק הזה שהמציא את המושג הנעלה הזה "אחרי החגים", אשרי יולדתו.

למרבה הפליאה והצער, מהר מהצפוי, הגיע אחרי החגים. משתרך בכבדות בשל הציפורן החודרנית. כעת, הופכת הציפורן לבעיה אקוטית במיוחד. הפתרון הסופי מאיים על כל אישיותו בצבעים קודרים. כמו ממרתפי האינקוזיציה עולים להם קולות צרחה של קדושים מעונים המגולגלים על מתקני עינויים תולשי ציפורניים. הוא הרי ידע שזה מה שמחכה לו, למה התפתה ללכת אל אותו רופא אשמאי כדי שיחרוץ את גורלו. כעת נסתם כל חזון, הוא ובעייתו נותרו בודדים עד כאב בכל המרחב.

"במקרה”, אבל ממש במקרה. בכלל לצורך משהו אחר הוא נכנס לקופת חולים. ממש יותר "במקרה" הוא רואה שלט קיר על דלת של רופא. על השלט כתוב "פודיאטור". לא ברור לו למה, אבל הוא החליט להיכנס ולשאול האם יש לו ידע מה עליו לעשות. אחרי חמש דקות הוא יוצא החוצה כשהטיפול מאחריו. לא ניתוח ולא עקירה. משהו קוסמטי פעוט שארך 10 שניות בלבד...

ואז נפל לו עוד אסימון. כמה סבל אפשר לסבול בגלל שאני יודע הכל?! אולי אם הייתי מברר טוב יותר מראש לאן יש לפנות הייתי חוסך את כל עגמת הנפש?

לדעת הכל, פירושו לעשות את כל הטעויות שבעולם מבחינה סטטיסטית עד שתגיע לפתרון שלך. במבט לאחור אני יודע בוודאות על המון טעויות שעשיתי. המון סבל שסבלתי, הרבה חברים שאיבדתי והרבה שנים ששרפתי, הכל בגלל שאני תמיד יודע וידעתי הכל, אבל ממש הכככככל.

אז זה לא ממש מדוייק. כי הרי המון דברים טובים ומועילים כן יצאו לי במשך חיי, אבל אולי דווקא אותן הצלחות הן אלו ששכנעו אותי כי אני באמת יודע הכל, מה שגרם לי לא לקבל דברים שהייתי צריך לשמוע, וחוזר חלילה...

באותו יום בראשיתו של חדש אדר תשע"ב בו הכרתי לראשונה את "שמור עיניך" קיבלתי את השיעור הראשון והמשמעותי ביותר בחיי בחוסר הידיעה שלי. המון שנים הסתובבתי עם הרגשה או יותר נכון ידיעה ברורה שאני יודע הכל אודות התאווה. שאני מבין מצויין את פשר ההסתבכות אתה. בחלום ההזוי ביותר שלי לא האמנתי שקיימת "תזה" שונה מכל מה שאני חושב ויודע. וכשזה בא והגיע ובמיוחד כשזה הוכיח את עצמו. הייתה זו סתירת לחי מצלצלת וסתירה מהדהדת של בניין תיאוריות של שנים. מאז, למרות שאני יודע עדיין הכל. אבל משהו נסדק. גם דברים שהיו מוחלטים בעיני כבר אינם כאלו. יש משהו מרגיע יותר בכך שאינני יודע ומבין את הכל.

"תכלית הידיעה שלא נדע"

מידת הסקרנות

ובאשר למדת הסקרנות אשר גם היא בעוכרינו בהליכתנו ברחוב (וכמו שנאריך בזה יותר בפרק ה'), שמחמת הסקרנות למה שקורה באופן כללי ברחבי העיר משוטטים עיניו בכל הארץ ועי"ז נפגש בכל פינה ופינה עם נסיון של שמירת העינים, ולולי חסרון זה היינו חוסכים מעצמינו אלפי פעמים מלהיכנס למלחמה הזו עם היצה"ר; ע"ז העצה היא (מלבד העבודה בכלליות המדה) – להחליט החלטה גמורה ונמרצת לפני צאתו לרחוב שאין לו שום ענין לדעת מי הולך ברחוב ומה קורה שם אלא מטרה אחת היא לו להגיע למחוז חפצו ותו לא!

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)