רגע של חסד
אתמול היה לי יום מיוחד. יום שבו ראיתי את התוכנית פועלת, עלי ועל אחרים. את אלוקים שנכנס לי לחיים כפי שמעולם לא חשבתי שהוא יכול להיכנס.
זה התחיל בבוקר. פתחתי את קבוצת הוואצאפ. ראיתי חילופי דברים בקשר ליוזמה מסוימת של חלק מהחברים, שאני אישית לא קשור אליה. הגבתי: 'ברור. אל תחכו לאף אחד'. התכוונתי לכל מילה. אחרי חצי שעה ראיתי תגובה חריפה של חבר: 'כמה קל להיכנס לפוזה של המסכן, של נציג העשוקים. לא נעים'.
התבלבלתי. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. חזרתי למעלה, ואחרי דקה הבנתי, שהחבר הבין שאני מדבר בציניות ומרירות. מיהרתי להבהיר את דברי. לא הבנתם! אני איתכם!
ואז נכנסתי לזה. רחמים עצמיים. נעלבתי. שיכולים לפרש ככה את דברי. אני? שעלי יחשבו כזה דבר? שאני מתמסכן? איך לא היה פשוט לו שאני תומך ולא מתנגד? אז מה אם המילים היו סתומות ונתונות לפרשנות, אני מצפה שיבינו אותי כהלכה, ולא יחשדו בי במה שאני כ"כ לא רוצה (התמסכנות, מרירות, חיפוש תשומת לב והערכה).
ואז זה התגבר – אז רגע, מי אני בכלל? מה אני משדר לאחרים? מה אחרים חושבים עלי? ואיך אדע מה הם חושבים עלי? זה לא מסתדר לי כל הסיפור הזה. עם התדמית שאני רוצה שתהיה לי, עם מי שאני רוצה להיות. מה קורה פה???
ואז, עצרתי. כתבתי. צעד 4. והבנתי. אני פועל מתוך ציפיות. אותם ציפיות ישנות. מחויבות לתדמית מסוימת. אני חייב לשדר לעולם ביטחון ויכולות. אני לא מקבל את הפער בין הציפיות למציאות. אני לא מקבל את עצמי. אני עסוק בתדמית ממקום של אגו וכבוד.
ואז ביקשתי. התפללתי. ביטחון בה', שהוא נותן לי להשפיע מה שאני צריך, ואמונה שהטוב שבי פועל בעולם ועל הזולת בדרכים שה' עושה. בין אם אני רואה זאת ובין אם לא. התחברתי. שמחתי על החיבור. הרגשתי שצמחתי. אך עדיין חיכיתי לתגובת החבר...
וזאת הגיעה, אחרי כמה שעות: "זיו מציע, אני שמח ששגיתי. היה נדמה לי שאתה ציני ולכן מיהרתי לשייך אותך לדברים של אדם אחר שנאמרו מהמקום שחשדתי בו אותך".
וואו. ואז נעלבתי באמת. אישית. הבנת את טעותך, חבר, ובמקום להתנצל אתה רק מסביר? השבתת אותי לגמרי (השבתה שהייתה נכונה מאוד במידה ואכן הייתי במקום שבו חשדתי אותי),
וכשמתבררת הטעות אתה לא רואה לנכון להתנצל? רק להסביר מהמקום שלך את הטעות בהבנת הנקרא?
לא, לא אמרתי כלום. נשארתי בתוכי פנימה, ולאחר כמה דקות הבנתי שכדאי לשתף חבר אחר ברגשות שלי. ושיתפתי. והבנתי גם פה את החלק שלי, את הציפייה לרגישות כלפי, את התלות בזולת, את ההיצמדות שלי לפרשנות שלי לדברים. אבל גם הבנתי אותו. ניסיתי לסלוח, בתוכי. הוא באמת עמוס החבר הזה. במיוחד בהטרדות של מתמסכנים למיניהם, שלעיתים צריכים השבתה. ואם אני הייתי אחד מהטיווחים המוטעים, ניחא.ויתור על עלבון, הזדמנות לצמוח. ואז די שיחררתי. ה' עזר לי.
ואז זה הגיע. הודעה (בקבוצה, לא בפרטי):
"צעד 10: נהגתי בפזיזות כשהכללתי את חברי זיו מציע. לא עצרתי לבדוק, כפי שהייתי רוצה שייעשה במקרה דומה איתי. בצהריים חשבתי שההודאה בשגגתי מספקת. אני מוטרד וזה כנראה בגלל שלא פניתי אליו ישירות. אז זיו מציע יקירי, אני אוהב אותך ומעריך אותך. הייתי יכול וצריך להיות רגיש יותר כלפיך. אתה חשוב לי. צר לי אם התגובה שלי פגעה בך. אני מעוניין לעשות למען הרגשה טובה יותר שלך ולכפר בפניך. התוכל לומר לי מה עלי לעשות על מנת שתסלח לי?"
נשבע לכם. מילה במילה.
התחלתי לבכות.
אחרי דקה, כתבתי: "חסר אונים מה לומר. זה מספיק בהחלט. תודה"
והמשכתי לדמוע.
מימי לא חוויתי חוויה כזאת.
תודה לחבר. ותודה לאלוקים על הזכות לחוות חוויות כאלו
