שליטה ואשמה – יש פיתרון, אחריות
לא פעם נכתב כאן בפורום על המושג 'להרפות', להפסיק 'לשלוט בסיטואציה', כרבים וטובים אבדתי בין המושגים והתבלבלתי מהם. הרגשתי אשם. לקח לי זמן ללמוד לפעול ללא ניהול ושליטה. לנהוג באחריות. מבולבלים ואשמים כמוני? לא נורא, תתפללו יחד איתי לאבאל'ה שיעזור לי לעשות סדר בבלאגן, ואם עדיין לא הבנתם, עזבו אתכם משטויות, כנראה ששוב פעם בלבלתי ת'מוח... חשוב לי להקדים מפורשות, מילים אלו מתארות את החוויה האישית שלי, חוויה של גדילה ושינוי תוך כדי תנועה. עוד מוסיף ומתגלה.
במאמר זה אתמקד בהגדרת אחריות, ובאופן הנכון לי לנהוג בסיטואציות שונות כמכור.
אחריות:
אחריות ככלל היא מערכת של חובות וזכויות הגיוניים ביחס לארוע אדם או תפקיד - גם מה שמצמידים בחנות לקבלה ואומרים לך שאם נשבר (לא) יחליפו בתוך שנה - ניתן לומר שאחריות הינה מחוייבות. היבט נוסף של אחריות - עניין המסור לטיפולו של אדם. הודאה בחסות הפרושה עליו לטוב ולרע, ביטויה המעשי של אחריות הוא שיש בכוונה וביכולת לעשות מרגע זה ביחס ל... אחריות מכוונת אל העתיד, מעצימה ומחזקת את האישיות. שמה את "ההגה" בידיים באופן הנכון, מבלי לכסות את כל מגוון האפשרויות. היא זו המאפשרת התמקדות באפשרות הסבירה. להתנווט על פי בחירה. לא כהכרח.
ניתן לסכם בתמצות ולומר שאדם אחראי הוא בעל יכולת ראיית הצדדים השונים בתהליך קבלת החלטות ובביצוען, הוא מחוייב לנקיטת פעולה, מכיר בקשר שבין החלטותיו ומעשיו לבין תוצאותיהם, ומוכן לקבלן. אדם אחראי יהיה נינוח, לא יתזז בחוסר שקט ויבדוק שאכן ההסתברויות הראשוניות מצדיקות עצמן. הוא יקבל את השינויים בהבנה ולא יחוש שמתערער מעמדו, להבדיל מאשליית 'השולט' החייב להיות דרוך. או 'האשם', שמוצא עצמו מרוחק ללא כל פעילות, ולרוב מטיל אשמה בזולת שכן אינו יכול לקחת או לקבל אחריות מפחידה – שוב יבואו אליו בטענות...
לקחת אחריות - לנהוג באכפתיות ולעשות:
'לוקח אחריות' אינו מאשים, לא את עצמו ולא את זולתו. הוא נוהג מתוך אכפתיות, מתחשב בזולת, מועיל ללא ניהול. הוא בוחן את האפשרות הסבירה ומשתדל למענה, מבלי להקיף את כל ההסתברויות. נטילת אחריות ומעשים יגרמו לשינוי להתרחש בחיים. יתנו להם טעם. לי לא מספיק להרגיש אחריות, לחוש אכפתיות ואמפתיה. חשוב שאזכור "שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות", אני נדרש לעשייה, היא זו שעשויה לעורר את האכפתיות ולהביא אותה למקום מועיל יותר - ממצב שמוטלת עלי אחריות, לנטילת אחריות. כך למדתי שאדם 'הלוקח אחריות' מראה ערך עצמי אמיתי, העסוק באשמה והלקאה עצמית מבליט ערך עצמי שלילי.
תכל'ס:
פרקטית, מה זה אומר? היכן עובר הגבול בין השתדלות לשליטה? בין אכפתיות לניהול? מורכב לקבוע דברים במסמרות אשתף אתכם באוסף הכללים שצברתי במהלך הזמן, לתשומת ליבכם, לא מחייב שזה 'יתפוס' אצלכם. הדבר האחראי הראשון שעשיתי למעני - דאגתי להקיף עצמי באנשים שאני סומך על שיקול דעתם ואני יודע שיהיה להם האומץ לומר לי את האמת. כל דבר שאני רוצה בו מאוד, "חשוד" אוטומטית כבעל פוטנציאל נפיץ לניהול ושליטה ולכן אמתין עימו. למדתי לדבוק בתוכניות הראשוניות שלי, אם משהו השתנה, לא אעשה לבד. מראש אחליט שאקבל את התוצאות. הן בידיו האמונות של אב אוהב. כשמשהו נתקע לי ואני משקיע יותר מדי זמן, מאמץ בניסיונות לחלצו, ארפה.
גיליתי אחריות בבית כשהפסקתי לנסות לפתור לאשתי את הבעיות שלה, למעלה משנה לא רבנו, למה? כי אני לא מתעקש על הדברים שהיא צריכה וכדאי לה לעשות. אני מקשיב לה. שואל אם היא רוצה עזרה. למדתי שאני לא שולט בה או במה שקורה איתה, היא בת של אלוקים כמוני... הנזק שגרמתי בכל פעם 'שעזרתי' כשלא נתבקשתי חולל הרס של ממש. (היא קוראת את מה שאני כותב ואומרת שאני מרגיע אותה - - - חה) הפסקתי 'לחסל חשבונות' עם הילדים בתירוצי חינוך משונים, כשאני כועס עליהם אני שם ת'ידיים בכיסים ושומר מרחק... לא אוכל 'לחנך' מתוך עצבים.
אחריות בקבוצות - לא אכנס לויכוחים, לשכנועים והסברים ארוכים או לחילופי דברים מהירים 'כמטקות'. אעצור. לא תמיד אני מצליח לעשות זאת בזמן אמת, בחלק מהמקרים אני מכיר ומבין את הסיטואציה רק אחרי שהתרחשה, עדיין משלם 'שכר לימוד', לפני זמן התרגשתי. מאוד. מאסימון משמעותי שהדהד בתוכי ולא נתתי ליבי לכך שככל שאני מסביר יותר הפרשנות הפוכה עוד יותר. רק אדם חיצוני אוהב יכל לכוון אותי מבעד להתרגשות.
לא אנסה לשאת את 'המכור', רק את המסר. לא קל לי אבל אני משתדל שלא לענות מבלי להישאל, גם לא מול ספונסיים. (מכורים שאני מדריך אישית) למעט מקרים של פיקוח נפש ואיבוד נקיון. לא פעם לאחר שיתוף, מסר, אני נזכר במשפט 'המחלים באמת' ששכחתי והיה כדאי שאומר, את שורת המחץ שתביא את ההחלמה לליבותיהם החשוכים, הצורך הגדול לומר לימד אותי שכדי שלא אחשוב שיש לי שליטה בדיבורי כדאי שלא לחלוק שוב, גם אם נשאר זמן...
לסיום, מה התועלת מכל 'החפירה' הזו? לא יודע מה יצא לכם ממנה, אצלי היא הובילה לשינויים מדהימים – ביקשתי תבונה, כך יכולתי לזהות על מה לבקש שלווה, להתחנן לאומץ ולנקוט בפעולות שציינתי לעיל. והשתחררתי מטונות של אשמה. אני כבר לא מנהל, יש מי שמכוון את המציאות. לא אני, אינני מקיף את כל ההסתברויות והסיטואציות. זה לא התפקיד שלי. אני 'דורך' לאנשים הרבה פחות על יבלות, אני כבר לא מנסה להנדס את המציאות וסובל ממעללַי בדרך.
יש בי (שלא תתחילו 'להחטיף' לי עכשיו) יותר פתיחות לביקורת מלמדת, ברורה לי אנושיותי. ומי שבכל זאת אינו מרוצה מהתפקיד והתפקוד שלי? מוזמן לבוא ולומר לי, אבחן עצמי בעזרת אוהבי ובמידה והדברים יתבררו כנכונים אקבל טעותי ואפעל לתיקונה. במידה ולא, אודה בנימוס ואמשיך הלאה, אל התפקיד הבא. זה כך גם בבית, לא פעם ביקשתי מבני ביתי סליחה על שגיאות, נסלחתי וסלחתי.
אין ביכולתי לתאר את השקט הפנימי של מי שיודע שהוא בסך הכל שליח, 'סוכן', כיום אני פחות כועס אשם וזועם, יותר אחראי. אשתי אומרת שגם בבית הרוויחו, אבא. מקבל מבין. מכוון. ומכיל.
