מהפך בשלום בית
תמיד היו לנו בעיות שלום בית. היינו אצל מלא יועצי זוגיות ומטפלים וכולם חוץ מאחד פסקו לנו להתגרש. זה הדבר שגרר אותי חזק לתאווה וזה הדבר שבסופו של דבר הביא אותי לכאן.
בתחילת הדרך כאן היו לנו המון ירידות ועליות. כל ירידה הייתה מלווה במריבות, צעקות, אלימות והמון כעסים וגרמה לי להמון בריחה מעידות וגם נפילות. כל עלייה הייתה מלווה בהמון אהבה, חיבור והחלמה. אחד המטפלים אמר לי שאצלנו הכל מאוד קיצוני או אהבה גדולה או שנאה גדולה, אין אמצע.
הספונסר שלי שמאוד תמך ותומך בי לאורך כל הדרך אמר לי מספר פעמים שאני חייב לפתור את הבעיה הזוגית, אחרת לא אחזיק מעמד. אמרתי לו שטיפול זוגי לא יעבוד כי עד עכשיו שום טיפול או ייעוץ זוגי לא עבד. אני אמרתי שזה בגלל שאשתי לא באה לטיפול כדי לפתור את את בעיות שלום הבית שלנו, אלא כדי שהמטפל/ת יגידו לי מה לעשות. ואשתי אמרה שזה בגלל שאף מטפל לא ידע לטפל בי - המכור הקשה.
ככה זה נמשך. אישית - זה היה לי דיי נוח. לא עזרתי בבית - כי כל מה שאני עושה לא טוב לה. הגעתי מאוחר כל יום הביתה - כי לא היה לי בשביל מה לחזור מוקדם יותר. הייתי מרוכז רק בהחלמה האישית שלי ובחברותות שמור עיניך ו- SA וכמעט לא בבית - כי בחברותות היה לי בשביל מה ומי ובבית לא היה לי בשביל מי וגם לא בשביל מה. עשיתי מה שבא לי - כדי לפחות להרגיש טוב עם עצמי.
עד שיום אחד אשתי באה עם הצעה ללכת למטפלת זוגית שמומחית במכורים (הו... סוף סוף אחת שתוכל באמת לטפל בי)
הבנתי ממנה שזה שוב עוד נסיון ל"תקן" אותי וידעתי שזה לא יעבוד, אבל בכל זאת שאלתי את הספונסר. הספונסר אמר לי: "תגיע, שים ת'מפתחות על השולחן ותגיד - הנה, אני כאן!". עשיתי זאת ואכן בפעם הראשונה שהגענו לטיפול הזוגי אשתי רק ניסתה להראות למטפלת את החלק שלי וגם אני ניסיתי להראות למטפלת את החלק שלי.
המטפלת הבינה שאי אפשר כך לטפל ומאותה פגישה חודש-חודשיים הקרובים היו רק פגישות אישיות שלי עם המטפלת. זה עשה לי טוב. היא לימדה אותי המון והשתנתי המון.
ואז הגיעה העת וחזרנו למפגשים זוגיים. אשתי המשיכה להתמקד במה שהיא חשבה שהוא החלק שלי. אני המשכתי להתמקד בחלק שלי ובשינויים שעברתי בעקבות הטיפול האישי. נכנסנו לאיזשהו לופ שאני כבר לא יכולתי להמשיך להיות ה"בוגר האחראי" בפגישה ולהתמקד בחלק שלי. ואשתי כבר לא יכלה לחכות שאני כבר "יתוקן" ואתחיל לתפקד בבית ומצד שני היא גם לא יכלה לשמוע שאומרים לה שגם לה יש חלק בעניין.
עם הזמן ככל שיותר סבלתי בבית ובמפגשים הזוגיים הגעתי להחלטה שפרידה היא אופציה בשבילי וייתכן שבמצב הנוכחי היא אופציה טובה יותר. אחרי שגם אשתי התחילה לאיים ב"פרידה או טיפול אישי ואינטנסיבי עם קאוצ'ר אישי", הפרידה נראית בלתי נמנעת.
ואז קרה משהו בלתי ייאמן. אשתי הציעה לי שניסע לשבת רק שנינו. ארגנו ביחד את הכל ונסענו.
בשבת הנפלאה הזו קרו שני דברים:
1. עשיתי צעד 9 רציני נוקב וחסר פחד מול אשתי.
2. החלטנו ביחד לצאת ל"מסע" משותף לקראת שלום בית וחיים הרמוניים וכיפיים ביחד.
זה התחיל בטיול בערב. זה כלל המון תלונות כעסים וטענות וטינות של אשתי כלפי. אך בסוף הערב בצורה דיי מפתיעה הגענו להסכם בינינו בנוגע לערבים המשותפים שלנו.
לאחריו כבר הדרך לצעד 9 הייתה קלה יותר. אזרחי אומץ והמון רצינות ועשיתי צעד 9 הראשון שלי בכלל ומול אשתי. זה היה מדהים. אשתי עוד צריכה לחשוב על הדרך שלי לתיקון העוולות ועל המחילה שלה. אבל זה בסדר כי זה שלה. אני את שלי עשיתי.
יותר מאוחר לפני שהלכנו לישון לפתע קרה דבר מדהים. הצעתי לאשתי לצאת ל"מסע" משותף יד ביד לב בלב. מסע לקראת שלום בית אמיתי. בשיא הכנות ובשיא הנכונות והרצינות. מסע בו שכל שלב בו כל אחד ייתקל בקושי הוא ישתף את השני בקושי שלו ובמה שהוא מרגיש. השני ינסה להזדהות ולנסות לעזור ביחד.
להפתעתי אשתי הסכימה.
אני בטוח שזה לא יהיה קל. אני די חושש ובכלל לא יהיה לי קל לוותר על לעשות את מה שבא לי ובטוח שנצטרך המון הדרכה בדרך, אבל אני גם בטוח שזה הרעיון של אלוקים ולא שלי. (החלק של השיתוף זה מה שהמטפלת אמרה לי לעשות ...)
בהמשך השבת כל כמה שעות אשתי שאלה אותי: "נו, מה יהיה?" ואני עניתי: "הרי, התחלנו מסע לפני כך וכך שעות - אנו ביחד יד ביד לב בלב".
אז חברי היקרים, אני פותח היום ביומן מסע. אשתדל לשתף ולעדכן בדברים הטובים ובדברים הפחות טובים. היום אני מבין יותר מתמיד שהיומן הזה הוא יומן ההחלמה שלי. ההחלמה האישית שלי תלויה בהחלמה הזוגית שלי ושל אשתי.
