לשמוח. באמת
יום(כ)פורים היה היום (כמעט) הכי שנוא עלי בשנה. עוד כמה ימים נחוג אותו, זו סיבה מספקת עבורי בכדי להיזכר בתחושות מפעם, להודות לאבאל'ה על מה שנתן לי היום. ולספר מדוע לדעתי חוויתי זאת בעבר, ואיך זה שהיום אני חש אחרת לחלוטין.
כיום הדברים די ברורים לי, למעשה הם מוזכרים בספר הלבן - "תחושתנו הפנימית מעולם לא תאמה למה שראינו בחיצוניות של אחרים", פורים הוא יום של פנימיות, שעות בהן היא פורצת לחוץ, מי שיכול להראותה ללא חשש נפתח, נותן לה לזרום, ומי שלדאבונו חושש, המפחד שידעו עליו ואודותיו, נשמר. הרי הוא רועד שיכנס יינו ויצא סודו. הרי לא יעלה על הדעת שערוות פנימיותו תתגלה לעין כל. מיום עומדי על דעתי חששתי שיתגלה קלוני, ולכן נשמרתי משתית אלכוהול. מאוד.
נואש, רציתי להרגיש שייך, להיות כמו (כתמיד, רוצה להיות שונה ודומה יחד) אז שתיתי, בכאילו, להשתכר ממש פחדתי, דאגתי שאריח מאלכוהול, שכל מי שאנשום עליו ידע ששתיתי, כשחקן מדופלם הרטבתי את בגדי בנתזי יין ובירה והתחלתי לקפוץ. התפרעתי והשתוללתי כשיכור שאבדה בינתו, שברתי בקבוקים כלי הגשה, התזתי משקאות פירקתי כיסאות והפחדתי אנשים בצרחות מזרות אימה.
אני נבוך מעצם כתיבת המילים הללו, אבל זו האמת גם אם היא לא נוחה לי, כשהרגשתי שישנו פיקפוק בעיני המתבונן הקצנתי את ההתנהגות המבישה שלי, אני יכול לחוש בצרבת המטפסת במעלה הוושט, תוצאה של הקאה (אמיתית) ממושכת כדי להשתחרר מהשיכרות המדומה שלי... ניסיתי להרגיש את מה שראיתי או חשבתי שיש אצל אחרים וזה לא הצליח.
נתקלתי בשיכור בוכה בברכת המזון? חיקיתי אותו, בתיאטרליות צווחתי – רחם נא השיים אלוקינו... הורדתי דמעות תנין בה-מ-ל-ך הטוייב והמייייטיב... התרוקנתי. הייתי חייב להתמלא אז הלכתי למה 'שתמיד' מילא אותי. השתמשתי. ורציתי למות, הרגשתי אומלל, לא הבנתי למה לעזאזל נגזר עלי לחיות בכף הקלע של המנודים מהחיים, כל כך רציתי להיות כמו, הרי עשיתי בדיוק את מה שהוא עשה, למה אצלי זה לא גורם את אותן התחושות (אחרי הפעולות ימשכו הלבבות, אה?)
כל כך כאב לי, שהפסקתי לנסות, אספתי רעל על היום הנפלא הזה, התבוננתי 'בשחקנים' הרמאים הללו במשטמה גוברת והולכת, חלקים נרחבים בנשמתי הושחתו על ידי הקביעה – זעקה, 'מנוולים'. אתם באמת מרגישים את מה שאתם מראים? 'המשקפיים' שלי התעוותו לחלוטין, ומגיל צעיר. בפורים של כיתה ד' קניתי את קופסת הסיגריות הראשונה שלי – ברודווי 100 ארוך (מכסף גנוב, אלא מה) למה דווקא את הסיגריות (המצחינות במיוחד) הללו? כי ראיתי מישהו מגניב שולף באלגנטיות את הקופסא האדומה עם פסי הזהב המדליקים מכיס חולצתו המעומלנת...
החלטתי שארגיש כמוהו ויהי מה, אצתי אל מערתי שבהרים (הבית שלי) מקום המפלט והמקלט הסודי שלי בימי ילדותי, ולמרות שהעשן הסמיך והרעיל הזה חנק אותי. הכרחתי את עצמי 'לקחת לראות', השתעלתי קשות, הליחה הציפה אותי, דמעות צרבו את עיני, מרוב עשן ועצבים. למה אני לא מצליח להיות מבסוט כמו הדגנרט שהצית לעצמו את אותה הסגריה בהנאה...
בחסד גדול לא עוד, כרחם אב על בנו, שלף אותי כל יכול עם פינצטה מחדר הקירור של הגריאטריה הנישמתית, ביד בוטחת לקחני והובילני בשדה המוקשים שזרעתי סביבי, בעזרת שליחיו הנאמנים למדתי להפסיק לנסות להיות מה שאני לא, להיות מי ומה שאני, ובאופן אישי, אני לא יכול לשתות לשוכרה, בגלל האלרגיה - לימדו אותי שלמכור כמוני האלכוהול יכול להוות תחליף לתאווה – ברחמים גדולים אין לי היום את החשש שמא אומר משהו למישהו לא במקום, בכל אופן לא מחמת סודות, אין לי יותר כאלו, התוכנית שינתה לי את הפנימיות, אני כבר לא מפחד שהיא תפרוץ לחוץ.
שמח לי גם בלי להשתכר, אני מתרפק על אבאל'ה אוהב עם אמצעי העזר הרגיל שלי, אני מבקש ממנו שיתן לי להתחבר אליו בדרכי, בדרכו. יש לי 'חייב איניש' משלי - חייב איניש להיות איניש... עד דלא ידע? לא ידעתי מספיק. בשביל חיים שלמים. בנוסף אני משתדל לזכור שאיני יכול להתמלא מבחוץ פנימה, גם הפעולות שמושכים לי את הלב אצלי חייבות להיות מתוך כוונת הלב, אני שמח בחלקי. ולא, איני דר עוד בכף הקלע, ארמון נייד הוא בנה עבורי, מקלט מוגן ששומר אותי מפני הוא מוליך עימי, בכל עת. שאמצאהו עכשיו.
תודה לך אבא על שקראת לי המגילה, ששלחת לי מנות,
שנתת מתנות מרהיבות כאלו לאביון שכמותי.
אוהב.
