אורח הכנס השנתי: הרב ד"ר אברהם טווערסקי

חברים יקרים,

בעוד כשבועיים, ביום ראשון, ב' ניסן, יתקיים הכנס השנתי השלישי של שמור עיניך. זוהי הזדמנות מצויינת לקבל החלמה, הן עבור חברים ותיקים - והן עבור חברים חדשים.

אנו שמחים לבשר כי אורח הכנס יהיה הרב ד"ר אברהם טווערסקי, שהינו מומחה בעל שם עולמי בתחום ההתמכרוית, ועוסק בתחום למעלה מארבעים שנה. הרב טווערסקי הינו רב קהילה בפיטסבורג, וכתב למעלה משמונים(!) ספרים על פסיכולוגיה ויהדות, והוא נחשב למומחה הגדול בעולם היהודי לנושאי בריאות הנפש, הן מההיבט המקצועי והן מההיבט היהודי-תורני.

זוהי הזדמנות יוצאת דופן לשמוע אישיות בכירה שכזו, וכן תהיה אפשרות לשאול שאלות ולקבל תשובות על התלבטויות בנוגע לדרכי ההתמודדות שלנו.

לפרטים והרשמה לחץ כאן

גם וגם

למשפחה חשובה נולד ילד לאחר שנים של צפייה. ההורים הנרגשים רצו מאוד לדעת האם תינוקם יגדל להיות למדן, איש תורה, או שיגדל להיות איש עסקים. החליטו לעשות לו את 'מבחן משה רבינו'. כפי שפרעה נתן למשה לבחור בין גחלים לוחשות לכתר המלכות כך שמו הם לפני התינוק ספר לימוד מן הצד האחד ופנקס צ'יקים מן הצד השני וציפו לראות במה יבחר. העולל לא התבלבל ולהפתעת כולם לקח גם את הספר וגם את הפנקס... 'אה... הוא כנראה יהיה ראש ישיבה' אמרו בני המשפחה...

סבלנות

אעבוד על סבלנות. אשתדל שלא לנפח דברים מעבר למידה שלהם ואלך עם אלוקים כל היום.

אנונימיות בשירות המחלה

אותו יום בו הבנתי שההתמודדות עם התאווה קשורה למחוזות אחרים משחשבתי, היה חידוש גדול. הבנתי שהנושא  ב"ה" הידיעה שמטריף ומטריד את חיי לא קשור דווקא לתחום האסור והמותר ההלכתי אלא לבעיות הדורשות טיפול שונה. אני זוכר את ההלם המוחלט שהציף אותי. סוג של ריגוש שמחה מהול בתסכול. שמחה על גילוי מרעיש ושינוי מהותי בגישה ותסכול על זמן כה רב של התייסרות נוראה ותוצאות לוואי במישורים רבים. 

כיון שדשדשתי די הרבה זמן בביצת התאווה (יותר מ 20 שנה) מאז שחר טל בחרותי, נוצקה לה אישיותי הבוגרת אל תוך דפוסי התנהגות המושפעים מהתאווה. במשך כל השנים ההם היה לי צורך נואש ליצור מחיצות בין מי ששאפתי להיות ובין מי שחשבתי שאני בפועל. השאיפות המטריפות בתחומים רוחניים שונים הזדעזעו פעם אחר פעם מעוצמת הסתירה שבמעשי. בלתי אפשרי היה לחשוב על צמיחה רוחנית כלשהי כל עוד אני שייך לתאווה. בלתי אפשרי היה גם לחשוב על ויתור על צמיחה רוחנית. התוצאה העגומה הייתה ויתור על שני הקצוות. לא הגעתי רחוק מדי בביצועי באף אחד משתי התחומים...

כדי להצליח בכל זאת לעשות משהו עם עצמי הייתי חייב לסגור את עולם התאווה בכיסוי דמיוני. לברוח אליו מדי פעם כמו אל חלום ולחזור מיד לחיים ה"אמיתיים". (כך בכל אופן השליתי את עצמי שאני עושה.) הבריחות החוזרות ונשנות קיבעו באישיותי דפוסי בריחה שהמשיכו וממשיכים ללוות אותי גם לתוך ההחלמה. 

די בהתחלה הבנתי שאני חסר אונים מול התאווה ושאני חייב לעשות כמה דברים בנידון. זה קרה בדרך כלל אחרי נפילות או מה שהוביל אליהן. הבעיה הייתה שמיד אחרי תום האובססיה חזרתי חזרה לחיים האמיתיים כביכול שלי. הבנתי שאני חסר אונים מול החלק הבעייתי באישיותי אך לא הייתי מוכן לקבל שחלק זה הוא למעשה כל אישיותי. מבחינתי התוכנית הפכה לעוד סוג של פלירטוט. עוד עולם סודי ומרגש של אנשים וירטואליים שנותנים לי פורקן רגשי. זה היה טוב עשרת מונים מכל מה שהכרתי כיוון שהיה כאן משהו חיובי אבל זה נשאר עדיין שייך לעולם ההוא. 

דפוסי ההתנהגות שלי בתאווה היו של טריקת דלתות. שום גיחה למחוזות ההם לא החזיקה מעמד, האשמה הייתה המכאיבה גרמה לי לא להשאיר עקבות וזכר. "להוריד אנטנה ולהיעלם" בכל פעם שהצצתי ל"שם" ברחתי חזרה כל עוד נפשי בי עד לפעם הבאה... הייתי משוכנע שהדיבוק ההוא קצת השתולל אבל חזרתי בשלום לבסיס ולעסקים כרגיל.

ההתמודדות עם התובנה שהאדם עליו כולם מדברים הוא אני בעצמי הייתה קשה. הייתי כמו אותו בן אדם ההולך ברחוב ובטוח שההוא שמצביע עליו מתכוון לאנשים שמאחוריו או מצדדיו רק לא עליו בעצמו. גם כשהייתי בקשר עם אנשים בתוכנית והייתה לי הזדהות עמוקה עם כל מה שדיברנו, תמיד הייתה את אותה המחשבה הכמוסה "כן זה הכל נכון, אבל"... משהו בתוכי ניסה פעם אחר פעם לעצור את האסימונים שהתחילו ליפול במהירות מסחררת, לפטור את העניין כמו חלום לא מציאותי, להסיר את המטרד כמו זבוב טורדני שנדבק לפנים. עד לפעם הבא שפגשתי עוד מישהו ממש כמותי והבנתי שוב שגם אני כמוהו ממש באותו ביזנס.

כל אדם נוסף שפגשתי היה כמו מראה מול פרצופי, משייך עוד חלק באישיותי רבת האנפין לאותו אדם ממש הצריך עזרה. אך אל דאגה, גם אחרי כל מפגש דאגתי לשמור על אותם מרחבים מוגנים שאליהם אפשר לברוח. מי כמו המחלה לימדה אותי לייצור מרחבים וירטואליים  אינסופיים. לאפשר לעצמי עדיין ליהנות מאותם פינות מתוקות של אופציית הבריחה. גם בהחלמה העדפתי להיחשף לסוג מסויים של אנשים שלא ינפצו לי את החלום. כאלו שיהיה לי קל יותר לחשוב שאכן להם יש בעיה אבל לי?... כמובן שהכל נעשה תחת הפחד מחשיפה שלמעשה די מוצדק, אבל היה שם עוד משהו. ההיחשפות למישהו ולמשהו האמיתי גורמת לסיכול ממוקד של התאווה. לא פלא שכל כך פחדתי להגיע לשם. זו הסיבה גם שמדי פעם גם בתוך נסיונות ההחלמה נעלמתי, משאיר אחרי שלט "תיכף אשוב" או שלא...

לא נעים לומר אבל אנונימיות יתר בהחלמה משרתת גם את התאווה. אני מניח שהיא די נהנית מכך כיוון שבדרך זו יש תמיד סיכוי להיעלם שוב ולחזור אל זרועותיה המושטות. כשאני נזהר מחשיפת יתר שעלולה לסכן אותי אני חייב תמיד לבדוק מה המניע. גם כעת כשאני כותב את דברים אלו ממש אני לא מוכן לעשות דברים שלטעמי אולי עלולים לגרום לי נזק אבל אני מבין את התועלת הרבה שבהיחשפות למעגלים אמיתיים של החיים. לא עוד חיים של פנטזיות ובריחות, לא עוד שוטטות במחוזות וירטואליים אפלים. להשמיד את כל אותם כוכים אפלים שאליהם בורחת התאווה.

חלק קטן בפאזל

יהודי מושפל עיניים עומד מול הרב בערב יום הכיפורים ומבקש דרך תשובה. שואל אותו הרב, מהם העברות שעשית? עונה היהודי בפנים מתכרכמות "גנבתי חבל". גנבת חבל? שואל הרב. מה הבעיה? החזר אותו לבעליו! הבעיה, אומר היהודי. שבקצה החבל היה קשור סוס. נו, שואל הרב, אז מה הבעיה? “לסוס הייתה קשורה עגלה" עונה האיש. ובכן? שואל הרב. “על העגלה ישבה משפחה שלמה" אומר האיש. סבלנותו של הרב עומדת לפקוע. נו, מה הבעיה? “כשמשכתי את החבל, נמשך הסוס, אחריו העגלה ועליה המשפחה וכולם נפלו לתהום ומתו"...

באופן רשמי ומוצהר האתר דנן עוסק בבעיות הקשורות לתאווה. אפשר לומר שכל מי שמסתובב לו בבית מקדש מעט זה הגיע בשל בעיות בתחום. חלקם בעיות מורכבות יותר וחלקם פחות. קשה לי להאמין שיש מישהו שמסתובב כאן רק בשביל הספורט, או לצורך מחקר מדעי. הצד השווה שכולם צריכים מענה בתחום. 

אחת התמיהות המופלאות ביותר אותן פגשתי עד עתה, היא העובדה שרק מעטים מאד ממשיכים את החיבור בצורה אינטנסיבית ולוקחים אותו לדרך החלמה יציבה וממושכת. אפשר לומר שמדובר באחוזים בודדים של ממש. ההיגיון אומר שישנם אלפים רבים של אנשים עם בעיות בתחום. רובם לא נחשפו לפתרון. אך גם אלו שכן נחשפו לא ממש מתלהבים תמיד. 

אינני מתיימר להבין את הסיבות לתהליכים. אך דבר אחד די ברור. התאווה עם כל חסרונותיה איננה הסיפור עצמו. היא רק קצה החבל. מי שהבעיה שלו היא רק התאווה ובלעדיה הכל בסדר, כנראה צריך לבחור באחת מהשתיים. או שהוא לא ממש מודע למצבו. או שבאמת אין לו מה לחפש כאן. יותר נכון מקומו בבית המדרש בחיפוש תיקוני החטא.

צריך הרבה מאד כאב ותסכול שיביא את הבן אדם להבנה שכך אי אפשר להמשיך יותר. לא כל אחד למרבה האירוניה, זכה להרגיש שאי אפשר יותר. התאווה היא לכל היותר חלק אחד בפאזל המורכב של חיינו. כבר בימים הראשונים שבאתי לכאן נחתה בי התובנה חדה כתער שהסיפור של התאווה הוא למעשה קצה קרחון המבצבץ החוצה. די ברור לי גם שהעובדה שאני עדיין כאן אחרי התפתלויות לא פשוטות במשך כמעט שנתיים, נזקפת לזכותם של חלקים רבים נוספים בפאזל של חיי הדורשים חיבור. 

הרבה מינוסים של חיים דורשים פלוס אחד גדול שיחבר את כולם יחד. כל חלק נוסף המצטרף בעמל למקומו הנכון מתחיל להשלים את התמונה בכללותה. התאווה היא מד החום המראה שמשהו לא בסדר שם. מה לא בסדר? זה יכול להיות דלקת קטנה, וירוס, או בעיות אחרות שלא זוהו עדיין. מה שברור שזה לא תקין. לפעמים הבעיה מתגלה די מהר. אך לפעמים צריך לעבור סדרת בדיקות מקיפה כדי לגלות את הככל.

לא כל אחד "זוכה" לתסכול בעצמה המספיקה לתדלק את המנועים למרחקים ארוכים. למעשה זהו מטרתו של הצעד הראשון. להשאיר תמיד את התזכורת ההיא על אש גבוהה. לשמר את תחושות הייאוש והתסכול גם כאשר האופק הולך ומתבהר. ככל שחלקי הפאזל באישיות רבים ומורכבים יותר לא ממש צריך את התאווה בלבד כדי לזכור מאיין באתי. יש עוד שלל בעיות נחמדות שיצרו את אותה זעקה אילמת שביקשה מענה. 

התאווה היא קצה החבל המושך אחריו שלל דברים. אך גם הדרך החוצה מתחילה בקצה חבל היכול להוביל לחיים שפויים יותר.

זכות גדולה

וכמה נפלאו דברי הספר חסידים (סי' ק"מ) "שמי שעוצר רוחו ומשפיל עיניו ורוחו מהביט אל נשים ואינו מדבר דברים בטלים וסובל כעס ואינו מתגאה ועוסק בתורה ובמעשים טובים, לעתיד לבא יהיה לפנים ממלאכי השרת, עליהם נאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל", כלו' המלאכים ישאלוהו מה פעל א-ל כיון שהוא נמצא בפנים יותר מהם.

(מתוך הספר "זאת בריתי")