אורח נוסף לכנס: הרב יהושע שפירא

חברים יקרים,

בעוד שבוע וחצי, ביום ראשון, ב' ניסן, יתקיים הכנס השנתי השלישי של שמור עיניך. זוהי הזדמנות מצויינת לקבל החלמה, הן עבור חברים ותיקים - והן עבור חברים חדשים.

אנו שמחים לבשר על אורח נוסף שישתתף בכנס: הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר ברמת גן, שהינו חלוץ בחיפוש פיתרונות לבעיית ההתמכרות לתאווה בציבור הדתי, ובהקמת קבוצות גמילה בשיטת 12 הצעדים.

זוהי הזדמנות יוצאת דופן לשמוע אישיות בכירה שכזו, וכן תהיה אפשרות לשאול שאלות ולקבל תשובות על התלבטויות בנוגע לדרכי ההתמודדות שלנו.

לפרטים והרשמה לחץ כאן

מה שחסר

סבתא מתקשרת לבת שלה ומבשרת שעוד חצי שעה היא מגיעה לביקור לראות קצת את הנכדים. ואכן לאחר חצי שעה הסבתא מגיעה והנכד רץ אליה בשמחה ואומר לה: 'סבתא, יופי שהגעת עכשיו לא חסר לנו שום דבר'! הסבתא: 'יופי, אבל למה כוונתך'? הנכד: 'לא יודע אבל מקודם כשהתקשרת ואמרת שאת באה, אז אמא אמרה שרק זה מה שחסר לנו עכשיו'...

משקל הטינות

לפעמים אנו זקוקים למשהו מוחשי שיעזור לנו להבין מה נגרם לנו כתוצאה מלשמור טינה. אנו עלולים שלא להיות מודעים עד כמה טינות הן הרסניות. אנו חושבים, מה יש, זכותי לכעוס, או ייתכן שאני מטפח טינה או שתיים - אבל אני לא רואה בזה נזק. כדי לראות בצורה ברורה יותר את ההשפעה שיש לטינות על חיינו, אפשר לנסות לדמיין שאנו סוחבים סלע על כל טינה.

על חוט דנטלי והחלמה מהתמכרות

באנו לכאן בגלל סיבות שונות ומגוונות של אותה בעיה: שימוש בתאווה. רובנו גילינו שמדובר בשימוש כפייתי, שהוא כנגד רצוננו, וחלקנו גילינו שאנחנו חסרי אונים מול השימוש הזה, ולמרות שגייסנו את כל כח הרצון שלנו כדי להתמודד עם הכמיהה - לא הצלחנו בכך. אחרים מצאו שהם אינם חסרי אונים אלא מתמודדים עם פיתוי חזק שמצריך עזרה נוספת כדי לעמוד בו, וקיבלו את זה בשלל צורות שונות שכוללות הזדהות עם חברים אחרים, יומני מסע וכן הלאה.

אלו מאיתנו שהודו בחוסר האונים שלהם (צעד ראשון), התקדמו בדרך כלל לשלב הבא שהיה ההבנה בכך שלא מדובר על בעיה ספיציפית נקודתית אלא משהו יותר מערכתי כולל (צעד שני). משכך, הפיתרון גם הוא לא מתמקד בנקודה המסויימת הזאת של התאווה, אלא אמור להקיף הרבה יותר שטחים מחיינו, או למעשה להקיף כל שטח בחיינו. נקודת המפתח לשינוי הזה היה בצעד השלישי (מתוך 12 הצעדים) שבו מציעים לנו "החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים". לא אומרים לנו למסור לאלוקים את התאווה או את ההתמודדות אלא את כל החיים והרצונות כולם.

משם המשכנו הלאה בעריכת רשימת הפגמים שלנו וטיפול בהם (צעדים 4-7), עריכת רשימת האנשים בהם פגענו והכפרה בפניהם (צעדים 8-9), המשך חשבון הנפש (צעד 10), תפילה (צעד 11), וכן עזרה לאחרים לעבור את אותו תהליך (צעד 12).

כיצד נראה השינוי הכללי המקיף הזה במבחן התוצאה? נתחיל במה הוא לא: הוא לא הופך אותנו למלאכים ולא לאנשים מושלמים. גם אחרי שנים של עבודה על כל הצעדים, אני נותר בן אדם, מה שאומר שאני לא מושלם, שאני סובל מפגמי אופי, שיש לי ימים טובים יותר וגם ימים טובים פחות, ושתמיד תמיד יהיה לי עוד מקומות להשתפר.

כעת נעבור למה כן. אני בפירוש הופך להיות אדם טוב יותר במישור שבין אדם לעצמו, במישור שבין אדם לחבירו ובמישור שבין אדם לבוראו, אבל בנוסף לכך אני הופך להיות אדם שמנצל טוב יותר את מה שאלוקים נתן לו (בכפוף כמובן לכך שאני שואף להתקדמות ולא לשלימות). במילים אחרות, למרות שהן יישמעו אולי כמעין גאווה, אני הופך לאדם מוצלח יותר. זה כמו לקחת מנוע שבמשך שנים לא עבר טיפול והוא כבר מקרטע, ולעשות לו טיפול מקיף שבו מנקים אותו, משמנים אותו, מחזקים את כל החיבורים ונותנים לו את כל מה שהוא צריך כדי שיעבוד במקסימום שלו.

אבל את הטיפול הזה אני צריך לעשות לעצמי כל הזמן, והחלמה פירושה שאני מחוייב להמשיך לטפל בעצמי בכל תחום, אפילו כשמדובר על משהו שנראה הכי לא קשור בעולם לבעיה שבגללה הגעתי לכן כמו לא לפספס צחצוח שיניים, או להתחיל לנקות עם חוט דנטלי. כי החלמה פירושה שאני מחלים מבעיה כוללת של הזנחה, והדרך לכך היא לדאוג שכל החלקים שמרכיבים את הפאזל הזה שנקרא "אני" פועלים כמו שצריך. אני לא יכול להזניח חלקים מסויימים באישיות שלי, בנפש שלי, במשפחה שלי או בגוף שלי.

לכן מתרחשת התופעה של מעבר לאוכל בריא ואורח חיים בריא אצל כל כך הרבה חברים בהחלמה, מבלי שזה יהיה חלק מהצעדים באופן פורמלי. זה פשוט מגיע מבפנים. כאשר אני אוכל חפיסת שוקולד מתוך רגע של באסה, כאשר אני יודע שזה לא טוב ואני מודע לכך שאתחרט על כך מיד כשאסיים - אני שוב פועל על פי הדחפים של ההרס העצמי שהניעו את כל העסק הזה של ההתמכרות. החלמה היא בדיוק ההיפך מכך.

לחצני הפעלה

מכונת הכביסה שלנו שבקה חיים לכל חי, עצרנו הכל לרגע של שקט עצוב כשהטכנאי פסק בצער שזהו זה, בצער רב וביגון קודר הוא נאלץ לקבוע את שעת המוות הסופית. עלינו להזמין את "האלטע זאכן" שיקחנה לגריטה לפי משקל הברזל שבה, מהורהרים ליווינו אותה אל חדר המדרגות בדרכה האחרונה.

נפרדנו ממנה בהספד קצר – ה' נתן וה' לקח, שנים רבות היא שירתה אותנו בנאמנות, ביום ובליל היא עבדה ללא לאות, עד שפגעי הזמן הכריעו אותה. לאט ובטוח מצבה הידרדר, היא החלה להתפרק. בתחילה זו היתה המשאבה, הבא בתור היה הטיימר, ובהמשך, כשהיא הכניסה מים במקום להוציא אותם היה ברור "שהמוח", הזיכרון כולו הלך, אלצהיימר מתקדם למכונות כביסה - התחיל עידן חדש בביתנו. 

מעבר לצער על ההוצאה הכספית המשמעותית, נוספה חלישות לדעתנו, משהתברר לנו שכבר לא ניתן להשיג מכונה כזו שהיתה לנו. כבר לא מייצרים את הדברים האלה שמענו מכל עבר, "הסינים" הרסו את הטכנולוגיה המערבית. פסקה מנהלת 'הסלון האלקטרוני' - בסלון ביתה - היום קונים מכונה לשלוש שנים מקסימום, קיבלתם חמש, תגידו תודה. אמרנו. 

אחרי בירורים והתחבטויות (לא מובנת מאליה היכולת להחליט)  הזמנו בשעטו"מ מכונה חדשה. היא היתה אחרת, שונה בתכלית מקודמתה, במקום גלגל שיניים (פשוט למשוך ולסובב עד למספר התוכנית הרצויה..) היו לה שורת כפתורים 'לחיצים', ואני שרגיל 'לסובב' למדתי שעלי ללמוד ללחוץ או יותר נכון להבין שלכל לחצן יש סיבה ותוצאה... לקחת את ספר הוראות היצרן וללמוד את הוראות ההפעלה. 

לקרוא ולסמן את מה שרלוונטי לנו לא אמור להיות מסובך, הנה, ישנו לחצן המתחיל תוכנית ייחודית לכביסה לבנה ולחיצה אחת נוספת תוביל לזו המיועדת לצבעונית, לפעמים הבגדים זקוקים להשריה.. פעמים אחרות להרתחה.. יש את המסלול המקוצר ואת הארוך, ולכל אחד מהם תא נפרד לחומר הניקוי, אה, ומי שמעוניין בריח טוב ומגע נעים יותר בבגדיו שלא ישכח את המרכך...

עלעלתי בחוברת ומחשבה חלפה בראשי – אילו הייתי מכונת כביסה – כמה פשוט, נכון? רק ללחוץ... המחשבה נוספת באה בעקבותיה - זכית, כן, קיבלת צ'אנס לכתוב את חוברת הוראות ההפעלה שלך, צעד ארבע. פשוט לעקוב אחרי לחיצי ההפעלה,  אתה הרי כבר יודע שלא סתם עשית מה שעשית. כתוב. שים את הדברים על הדף, תמפה את 'האני' שלך ואז תוכל לפתוח את החוברת (צעד חמש) ולקרוא על מה שמפעיל אותך, ולסכם אותם 'כלחצנים' בצעד שש. 

המהות של הצעדים ארבע, חמש ושש, היא להכיר את הצ'יפ שיושב לנו בין המוח ללב ועליהם, הוא זה שלפעמים מתחרפן ומשגע אותנו, עלינו להבין שלא סתם הבטן מתכווצת לנו ליד אנשים מסוימים, שיש מקומות שלא טוב לנפש שלנו להיות בהם. שהילד שחושש מהחושך עדיין מפחד, הוא עדיין כאן. רק למד להסתיר יותר את התחושות שלו, אחד ועוד אחד לא קופץ סתם להיות ארבע, ישנו נעלם. הוא מפעיל את המערכת לא נכון. מי שיודע עליו, יכול ללחוץ על תוכנית מתאימה יותר.

זו הסיבה שללא צעד ארבע לא ניתן להתקדם, בלעדיו אנחנו פשוט לא יודעים לאן, כל מכור צריך למפות את המקומות 'הבעייתיים' לו, קודם כל בפרקטיקה, מול התאווה, לא סתם בחרתי את סוג התאווה הספציפי לי, לא לחינם יש כל כך הרבה קטגוריות של פורנו, כל אחת מהן פורטת על מיתרים אחרים בנפש, מספקת צורך אחר, למי שמבין מה הוא חיפש שם, יש סיכוי ללמוד לקבל את זה בדרך פחות הרסנית.  

אחרי כך ולא פחות חשוב כדאי מאוד ללמוד על המהמורות המחשבתיות והרגשיות. על כל אותם עיקולים אישיים שמביאים את 'הסיבוב', את תחושת השונות, חווית הפחד האשמה הבושה והבדידות, חלק עצום מההחלמה הוא לזהות אותם. כך אפשר ללמוד 'למסור', להפקיד את עצמנו, את הקשיים והכשלים שלנו – את לחצני ההפעלה, 'בידיים הנכונות'.

זה הרי מה שהחלטנו בצעד השלישי, לא?

זכות גדולה

וכמה נפלאו דברי הספר חסידים (סי' ק"מ) "שמי שעוצר רוחו ומשפיל עיניו ורוחו מהביט אל נשים ואינו מדבר דברים בטלים וסובל כעס ואינו מתגאה ועוסק בתורה ובמעשים טובים, לעתיד לבא יהיה לפנים ממלאכי השרת, עליהם נאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל", כלו' המלאכים ישאלוהו מה פעל א-ל כיון שהוא נמצא בפנים יותר מהם.

(מתוך הספר "זאת בריתי")