אורח נוסף לכנס: הרב יהושע שפירא

חברים יקרים,

בעוד שבוע וחצי, ביום ראשון, ב' ניסן, יתקיים הכנס השנתי השלישי של שמור עיניך. זוהי הזדמנות מצויינת לקבל החלמה, הן עבור חברים ותיקים - והן עבור חברים חדשים.

אנו שמחים לבשר על אורח נוסף שישתתף בכנס: הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר ברמת גן, שהינו חלוץ בחיפוש פיתרונות לבעיית ההתמכרות לתאווה בציבור הדתי, ובהקמת קבוצות גמילה בשיטת 12 הצעדים.

זוהי הזדמנות יוצאת דופן לשמוע אישיות בכירה שכזו, וכן תהיה אפשרות לשאול שאלות ולקבל תשובות על התלבטויות בנוגע לדרכי ההתמודדות שלנו.

לפרטים והרשמה לחץ כאן

אורחים

שכנה מתקשרת לחברתה ושואלת 'נו מה שלומך? איך בבית? איך הילדים?' עונה לה השניה 'המצב ממש נפלא! הילדים הגדולים עוזרים לי כל כך והקטנים המתוקים שלי משחקים כל כך יפה'... 'טוב' אומרת השכנה, 'אני אתקשר מאוחר יותר, אני מבינה שיש לך אורחים'...

שינוי גישה

רק להיום: האם אני עובד על שינוי הגישה שלי? האם אני נחוש "להדגיש את החיובי"?

הרעל שהכי מסוכן לי

בין סוגי הסכנות המוכרות לנו בכל בית, ישנה כמובן את הסכנה לחנק כתוצאה משאיפת גז, אותו גז עימו אנחנו משתמשים לבישול וחימום. הגז הטבעי הזה, יש לו בעיה שהופכת אותו להיות הרבה יותר מסוכן מדברים אחרים, נניח מאש, וזאת העובדה שאין לו ריח. כן, אותו גז שיכול להביא לחנק על ידי שאיפה שלו, בצורתו הטבעית הוא חסר ריח לחלוטין. 

זה אומר שמנגנון ההגנה הטבעי שלנו לא יכול להציל אותנו מהתמודדות איתו, בשונה מסכנות אחרות שמנגנוני ההגנה הטבעים שלנו יעילים מאוד. למשל הרגשת חום כתוצאה משריפה, תגרום לנו לקום ולברוח, או הרגשת כאב חד כתוצאה מחתך של סכין, תגרום לנו להפסיק להשתמש בסכין ולטפל בעצמנו. זה לא יקרה אם אנחנו שואפים גז טבעי, כי אין לנו בכלל דרך לדעת שאנחנו כעת מכניסים לתוך המערכת שלנו את אחד הרעלים המסוכנים ביותר שקיים לנו.

הפיתרון לסכנה הייחודית הזאת היה הוספת אתאנתיול שהינו חומר בעל ריח חריף, כך שבמקרה של דליפה נריח את ריח הלוואי שהוסיפו לו בחברת הגז, ונברח מהסכנה בהקדם האפשרי. חייהם של אין ספור אנשים ניצלו בוודאות בזכות אותו חומר נוסף שבאופן פשוט ביותר שם "תווית" של "סכנה" על הרעל הזה. 

גם לי יש בעיה דומה, אבל במידה מסויימת היא חמורה יותר. אני סובל מרגישות לחומר שנקרא "תאווה" שהוא רעיל מאוד עבורי, אבל לא רק שאין לי אפשרות לסמן אותו כחומר מסוכן, אצלי הוא מגיע עם סימון של "מתנה", בדרך כלל ארוז באריזת הפתעה עם סרט והזמנה אישית לפתוח ולהינות. הבעיה שלי היא שמנגנון ההגנה הטבעי שלי לא יכול לספק לי הגנה מול הרעל הזה, כי בדומה לגז - הוא לא פעיל כאן. אני מסוגל לשאוף גז, סליחה לצרוך תאווה, ולא להיות מודע לכך שאני למעשה מזרים רעל לתוך המערכת, ובכלל להיות משוכנע שכעת אני צורך את הדבר הטוב ביותר שאני יכול להשיג.

כמה שלא ניסיתי להוסיף ריח לוואי רע לרעל הזה, הוא תמיד החזיק מעמד רק זמן קצר ואז התנדף. זוהי אחת התכונות של הרעל שלי, שאני לא מצליח לסמן אותו בצורה ברורה בתור משהו מסוכן. תמיד זה עובד לתקופה, אבל בסוף זה לא עוזר, ואחרי שאני בורח מהרעל כמו מאש, לאט לאט הריח לוואי מתפוגג, ובסוף הרעל שנראה תמיד כל כך מושך ומגרה, מאבד את כל הסימונים הבולטים של הגולגולת והאותיות האדומות שזועקות "סכנה", והוא מפיל אותי שוב בשימוש מאסיבי בו. היו פעמים שכל כך רציתי להפסיק לסבול מהרעל, שהשקעתי באמת את כל כח הרצון שלי בסימון שלו כרעל מסוכן, אבל אפילו זה החזיק מעמד רק לתקופה מסויימת ובסוף התנדף.

בעיה רצינית. אבל עד שיפתחו חומר לוואי שיתן ריח מספיק חזק שיגרום לי לא להתפתות (למרות שאני בספק אם זה יעזור, כי המנגנון שלי כל כך נדפק שגם אם הריח היה נשאר הייתי מחליט לצרוך את הרעל הזה ו"לעזאזל עם התוצאות"), מה שעוזר לי זה בדיוק ההבנה הזאת. כן, אני בבעיה רצינית, ואין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לפתור אותה. זה מה שמביא אותי לפנות לקבלת עזרה, וכאן זה כבר סיפור אחר לגמרי, כי אם אני לא יכול - יש מי שכן יכול לעשות את זה עבורי.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

להכיר בטוב – לומר תודה

איזו חוצפה, חשב לעצמו, נאנק מכאבים. רגעים אחרי שנחבט כהוגן, בא החובט, הציג עצמו כאורטופד ואמר שלדעתו המקצועית המכות הנמרצות גרמו לשבר המצריך מנוחה וגבס למשך זמן... אם תבקש יפה ותאמר תודה אהיה מוכן להיות לעזר... הכיתיך כי אני רוצה שתכיר לי תודה - - - ידידנו היה בהלם. נעתקו המילים מפיו. מהיכן הוא שואב את העוז – להכות ואז להציע עזרה? ועוד יש לו דרישות, להודות? על מה? שהחטיף? סלח לי לא מדובשך ולא מעוקצך... 

הוריד אותנו היוצר בעל כורחנו למצרים, העביר אותנו סבל בלתי נסבל במשך מאתיים ועשר שנים... גם כן הכרת הטוב... הלא בלעדיו הצער לא היה קיים מלכתחילה. ארבע מאות שנים קודם הוא הודיע לאב האומה על מה שיתרחש, יצר לנו מציאות ללא יכולת בחירה, ועכשיו אנחנו צריכים להודות לו על זה שהוציאנו משם? ולשם כך יש לנו לילה שלם, מצה מרור, ארבע כוסות, דיינו...

אמת, לא היה נעים, האתגר גדול, לעיתים נדמה היה שזה בלתי אפשרי, אבל ככה זה כשנבחרים. כל תהליך התהוותנו כעם, לווה בניסים, בכל תהליך היציאה ממצרים לא היתה יד בן אנוש גורם מכריע, שלא ינכס אי מי לאורך הדורות את ההצלחה אליו. המכות כולן הונחתו משמים, הים נקרע בידי שמים. ההליכה במדבר הפכה אפשרית שוב, בידי שמיים, הן על ידי המן והבאר והן על ידי ענני הכבוד. הכל כדי להטביע ב DNA היהודי – הכל בידי שמים, אנו נמצאים בידי כח עליון. 

בלעדי השהיה במצרים שהיתה כור ההיתוך של העם היהודי, זה לא היה קורה, אין עוד אומה במהלך ההיסטוריה שספגה את שספג העם היהודי והמשיכה להתקיים, למרות שגלתה מארצה כמה פעמים, התפזרה נהרגה נשחטה הועמדה בפני הכחדה פעם אחר פעם ו... שרדה. חפשו בדברי הימים האם ישנו עוד עם אחד כזה, שספג כך ושב לאדמתו. אנחנו בקושי נקודה על המפה ומעסיקים את העולם 24\7 במשך אלפי שנים... 

כך מחשלים את הנפש, זו הצורה שמייצרים חוסן נפשי, זה מה שהפך אותנו לעם כה מיוחד. ולכן עד עד כמה שזה בנאלי ופשוט, התשובה היחידה היא, כן. להודות. על הדרך, ועל המטרה. זו גם הסיבה 'שמתחיל בגנות ומסיים בשבח' -  כי בתוך הזמן עצמו לא היה קל, בעת השיעבוד, הדברים הרגישו 'גנות', אבל המתבונן במציאות במרחב הזמן, מבין שעליו לסיים בשבח, וככל שההבנה גדלה השבח גדל, 'כל המרבה הרי זה משובח' – זו הסיבה שקוראים למצה נקראת 'לחם עוני', לא רק בגלל שזהו לחם של עניים, זהו לחם שעונים עליו, שנותנים דרכו תשובות. 

הרש"ר הירש זצ"ל מסביר שאוכלים את המצה לפני המרור, למרות שלבני ישראל היה מר הרבה לפני המצה... כי היא העיקר, היא זו שדרכה ניתנת התשובה - יציאת מצרים היתה מעל לטבע, זו המציאות של עם ישראל, בנס, בלי כח עצמי, לא יצאנו בכוחות עצמנו, גורשנו משם. אפילו את 'הצידה לדרך' את הבצק האחרון לא נתנו לנו להכין כמו שצריך, כדי שגם בעתיד לא יוכלו לומר כוחי ועוצם ידי... לא יצאנו, גירשו אותנו, כמי שתלויים בכח העליון לחלוטין, עלינו לספר בדיוק מהיכן יצאנו ואיך יצאנו, אז יש סיכוי שנחוש את הטובה שעשה עימנו ה' ברוב חסדיו. 

- - - - -

כמו רבים וטובים מהמכורים טענתי כלפי בוראי לא פעם, אל תחבוט בי ואז תציע עזרה, אין לך דרך אחרת להראות שאתה כל יכול? עזוב אותי, את ההוכחות שלך תשמור לאחרים, בראת אותי מכור ועכשיו אתה רוצה שאבקש ממך שתציל אותי... כשטענתי כך הייתי בתוך 'הגנות', אבל הוא ברוב רחמיו לא שעה לטרוניות שלי, רצה בשבח שלי, ובאהבה אינסופית כרחם אב על בנו, הראה לי את הדרך, משל לחש לי - נבחרת בני, זהו כור ההיתוך הפרטי שלך, כך תלמד שאין עוד מבלעדי, אני רוצה שתחוש את המילים. כשאתה תאמר את 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', תרגיש את היציאה עצמה.  

מיוחד אתה, הודיע לי אבאל'ה, חושלת, פיתחתי אצלך חוסן נפשי כדי שתוכל להתקיים, שלא תכחד למרות פגעי הזמן, שתעביר זאת הלאה. 

נתחשל ונודה. 
בהחלמה.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

חשבון נפש נכון

וגם חשבון הנפש אינו 'סביב המטרה', היכן אני אוחז, להיכן כבר הגעתי, אם אני רחוק מהמטרה או לא, אלא הוא 'סביב הדרך', האם עשיתי היום מה שמוטל עלי, ומה יש עלי לעשות מחר, מה הביא אותי היום להיכשל ומה אוכל לעשות כדי שלא אכשל מחר, ובמה עוד אוכל להשתפר.

(מתוך הספר "זאת בריתי")