ההזדמנות שלכם להכיר את כותבי המייל היומי

חברים יקרים,

בעוד שבוע בדיוק, ביום ראשון הבא, ב' ניסן, יתקיים הכנס השנתי השלישי של "שמור עיניך" בישראל, המתוכנן להיות אירוע גדול של החלמה, הן עבור חברים ותיקים והן ובעיקר עבור חברים חדשים.

בשבוע שעבר פירסמנו על שני אורחים חשובים שישתתפו בכנס: הרב ד"ר אברהם טווערסקי (מומחה עולמי להתמכרויות, ואישיות רבנית בכירה בנושאי בריאות הנפש), והרב יהושע שפירא (ראש ישיבת ההסדר ברמת גן וחלוץ הטיפול בנושא התמכרות לתאווה בציבור הדתי).

כעת אנו שמחים לבשר על כך שבכנס יתקיימו סדנאות מיוחדות עם שלושת הכותבים הקבועים במייל היומי המכונים "אסירותודה", "נתן במתנה" ו"סוד הכניעה". המדובר בשלוש סדנאות בתכנית הגמילה של 12 הצעדים, שיחולקו לפי רמות הצעדים עצמם, וזאת בנוסף למסרים אישיים שיעבירו ובהם יספרו את סיפורם האישי.

לפרטים והרשמה לחץ כאן

לקריאת סיפוריהם האישיים: סוד הכניעה, נתן במתנה, אסירותודה

הנה זה מתחיל

יהודי קבצן נכנס למכולת ומבקש מהמוכר: 'תן לי בבקשה שני ככרות לחם, לפני ש'זה מתחיל'. המוכר מרים גבה ומגיש לאיש את מבוקשו. 'תן לי גם אחד חלב ושתי תבנית ביצים לפני ש'זה מתחיל'.. המוכר כבר מסתקרן לדעת 'מה הולך להתחיל' אבל לא נעים לשאול. היהודי מצידו לא מתבייש וממשיך לבקש עוד ועוד מוצרים מהמוכר ולבסוף יוצא מהחנות מבלי לשלם.. המוכר רודף אחריו: 'הי סליחה!! מה עם הכסף? שכחת לשלם!!' - 'אוי, הנה זה מתחיל!' נאנח הקבצן...

ההיפך מבדידות

התמכרות פעילה הרחיקה אותנו מהחברה, בודדה אותנו. פחד היה לב-ליבו של ניכור זה. האמנו שאם ניתן לאחרים להכיר אותנו הם יגלו עד כמה אנו מלאי פגמים בצורה נוראית. הדחייה תהיה במרחק קטן מאתנו. כשאנו באים לפגישה הראשונה שלנו, אנו בדרך כלל מתרשמים מהקרבה והידידות שאנו רואים מכורים מחלימים מביעים. גם אנו יכולים להפוך מהר חלק מחברותא זו אם נרשה לעצמנו.

מה זה "לפתוח מעגל"?

הרבה פעמים אני שומע חבר יחסית חדש בתוכנית מרים גבה למשמע אמירה של חבר ותיק יותר - "אז תפתח מעגל!". מעגל? איפה אפשר להשיג אחד? ולמה לפתוח אותו? המעגל יכול להיות כלי חזק ביותר, אם יודעים כיצד להשתמש בו. בשורות אלו אנסה להרחיב מעט אודותיו מנסיוני הדל.

פתיחת מעגל הינה בפשטות שיחה עם חבר אודות פעולה אותה אנו עומדים לבצע. מעין "יצירת קשר" לפני כניסה למקום בעייתי עבורנו. המעגל יכול לשמש לכמה מטרות.

לפעמים הוא נועד כדי להגדיר גבולות. כאלו שאנו בד"כ שוכחים. כשאני מתיישב לעשות דבר מסוים על האינטרנט אני עלול למצוא את עצמי מגיע למקומות שלא רציתי (ולא בהכרח אתרי תאווה) או מבזבז כמות זמן גדולה בהרבה ממה שתכננתי. גם כשאני רוצה לנסות לתקן דבר מסוים ואני עלול להשקיע בו יותר מדי זמן. בכל דוגמה הדומה לזה – המעגל בא לומר לי: אתה לא יודע את הגבול כשאתה שקוע בהתרחשות, והפתיחה שלו דומה במקצת להודאה בחוסר אונים מול נקודה מסוימת, והושטת יד לבקשת עזרה. אז אני מגדיר לעצמי שאם ארצה לעשות משהו חורג מהמסגרת אותה אני קובע בשיחה עם חבר, אצטרך לבקש את אישורו של החבר איתו פתחתי המעגל, או של חבר אחר. לעיתים פתיחת מעגל כזאת משמשת ישירות לפנייה לבקשת עזרה, לאמור: אני לא יכול להתמודד לבד מול מחשב עם אינטרנט, פגישה עם מזכירה וכדו' ואני מבקש את עזרת החברותא.

לפעמים המעגל נועד אך ורק כדי שיהיה עוד חבר שיודע שאנו עומדים לשים את עצמנו במצב בעייתי מחוסר ברירה. כשאני עומד לדבר עם אישה מתוקף תפקידי בעבודה, ולא תהיה לי אפשרות לעצור באמצע ולמסור חוסר אונים לחבר או אפילו לאלוהים, עצם זה שיש חבר שיודע וחושב עלינו, ומקווה שנעבור את ההתחרשות בשלום ובנקיות – מחזקת מאוד. לפעמים זה גם שימושי שאנו יודעים שיש מישהו שבטוח יכול לענות במידה ונצטרך לפנות לעזרה טלפונית. כמובן שאין פה הגדרות מדויקות ויכול להיות מעגל שמורכב מכמה מהמטרות שהזכרנו.

בנוהג שבעולם, פותחים מעגל עם אדם אחד ומגדירים מראש לעמה זמן פותחים אותו ולאיזו מטרה. וכאשר הזמן נגמר או שהפעולה בוצעה סוגרים מעגל. אם לא הצלחנו לעמוד בכללים שהגדרנו למעגל והמעגל "נשבר", לא קרה שום דבר! פשוט פותחים אחד חדש. לא צריך להתייאש או להתבאס שלא הצלחנו לסגור את המעגל, זה קורה לכולם, גם לוותיקים. לפעמים גם שוכחים לסגור אותו, גם הודעה על סגירה ביום שאחרי תתקבל בברכה.

כדאי להתייחס למעגל כיחידה נפרדת בכל פעם שפותחים אחד. כלומר, לא לפתוח מעגל כפעולה שבשגרה, אלא שכל פעם "יהיו בעיניך כחדשים". אפשר לפתוח אותו כל פעם עם חבר אחר מהתוכנית, ושצורת הפתיחה שלו והנאמר בו לא יהיו נוסח קבוע. כך כוחו של המעגל יכול להשמר לטווח רחוק (במיוחד אם קשה לנו בפעולה מסוימת שאנו צריכים לעשות בקביעות ואנו רוצים לפתוח עליה מעגל).

לפעמים כשיש לנו בעיה עם מרווח זמן ארוך (כמו יום שלם שאנו נשארים בבית) כדאי לא לפתוח מעגל ליום שלם או אפילו ליותר מכמה שעות. יש עדיפות לפתיחת כמה מעגלים, כל אחד לטווח קצר ולפעולה מסוימת. כשסוגרים אותו אפשר לפתוח מעגל חדש ולעבור למשימה הבאה שאנו רוצים לבצע. לאנשים שמתמודדים עם הרבה זמן פנוי או עם בעיות בתכנון הזמן שלהם, זה יכול לעזור מאוד כדי ללמוד להתנהל בצורה נכונה.

***
מה שמשך אותי לכתוב זה קטע מלוחמי התמורות שקראתי לפני עשור וממש נחרת בי, שמדבר ממש על מעגל... אני מתלבט אם להוסיף ולשלב בפוסט איזה ציטוט שלו, או לצרף את הכל בנספח. אשמח לשמוע את דעתך גם בזה. אלה הקטעים:

אלומות אור האירו כפרסה ומחצה מן המדבר. איש עמד בחוג האור הקלוש. קרובים כדי מגע, עמדו סביבו עקרבי ענק לבנים. אלמלא נעו, ואלולא זנבם המתנשא, אפשר היה לתעות לרגע ולחשוב כי מדובר בחמורים אימתניים. עולו לא חשש מפניהם, צופה היה במתרחש כמו מבעד לזכוכית, כמעבר לעולם אחר. העקרבים התכוונו להרוג את האיש. הם סבבו אותו כשזנבם המורעל מתנשא אל על וחודו מופנה פנימה, אל לב העיגול שבו עמד. האם הוא לא מתכוון להגן על עצמו? תהה עולו. הוא התבונן טוב יותר באיש ופתאום הבין כי הוא משותק מפחד. המראה ילך עליו אימים. המעגל הלבן נסגר סביבו וכבר היה מאוחר מכדי להימלט. צערו על האיש פוגג את קיר הזכוכית שהפריד בינו לבין המראה ועולו נע קדימה. בלי לחשוב עד כמה הוא מסכן את עצמו, בלי לדעת כיצד יוכל לסייע לשבוי באימה הלבנה, היה נחו בדעתו לחלץ את האומלל ממוות אכזרי... העקרבים, זנבם מתנשא באיום, קרבו אל עולו. "גבולות", לחש לו קול פנימי. מה מצבו ולגבולות? רגז על הקול. ידיו לא נשמעו לו ורגליו סומרו למקומו. האם זה מה שקרה לקרבן הראשון של העקרבים? האם ניחנו בכח לשתק מרחוק? העקרבים סגרו סביבו עיגול וכשהיו קרובים אליו עד כדי נגיעה, שמע שוב בתוכו את הקול – "גבולות". בכח לא לו, הוציא עולו מקל מתרמילו. כמו הנחתה יד נעלמה את מעשהו, נגע מקלו בחול ושרטט מעגל סביבו. ברגע שנסגר קו המעגל, פגה האימה. ריאותיו התמלאו אויר והעקרבים נדמו כצורה חסרת ממשות.

*

בעל התמורות חפן בידו מן החול ושפך זרם גרגירים דקיק אל האדמה. "שרטט לי מעגל", ביקש, ועולו עשה כפי שנתבקש. אחר הושיט בעל התמורות את ידו לעבר המעגל ואמר: "הבט". לעולו לא היה ברור איך קרה הדבר, אבל המעגל נמחק לחלוטין. "כל רוח מצויה יכולה למחוק מעגל כזה", אמר בעל התמורות. עולו הופתע. "חשבתי שאין הגנה טובה מזו. בתוך העיגול שלי ידעתי בוודאות כי אין כח בעולם שיוכל להרע לי".

בפעם הראשונה מספק לך העיגול הגנה אמיתית, אבל בפעם הבאה אתה סומך עליו יותר מדי, וזוהי חולשתו. העקרבים שפגשת כבר מכירים את המעגל שלך, ולכן אסור לך לצייר אותו שוב לעולם. ייתכן שיגן עליך מפני עקרבים אחרים, שלא היו שם, או מפני יצורים אחרים לגמרי, אבל תמיד תיתכן אפשרות שמי שעומד מולך כעת כבר עמד מולך בעבר. ואסור לך להמר על הסיכוי שאין זה כך". ידי עולו רפו. האם כל מה שלמד הלילה היה חסר ערך?

"אז מה צריך לעשות?" שאל בלאות.

"לצייר מעגל", חייך מורו, "גם אם זה אותו מעגל עצמו. לצייר מעגל כאילו ציירת עכשיו לראונה, כאילו מעולם לא ידעת דבר, כאילו מעולם לא התגוננת ומעולם לא ניצחת בשום קרב. לצייר מעגל, פשוט בגלל שזהו הדבר המתבקש – ליצור גבול גמור בינך לבין תעתועי האויב. ובתוך הגבול הזה עליך להזכר בכוחך האמיתי".

*

עולו התבונן בעיניו של היושב מולו, וקולו מילא את ליבו שמחה. כוחו האמיתי, מורו ומקור אורו, יושב מולו. כל שעליו לעשות הוא להזכר בו. "כן" אמר בעל התמורות כמשיב למחשבתו, "נמצאים ברשותך זכרונות המגן שלך, והם הרגעים שבהם חווית בוודאות אח מגווני היכלי. זכרונות אלו בהירים וחזקים יותר בתוך העיגול, אבל לפעמים הופכים הצללים את עיגול ההגנה שלך לכלא שאתה עצמך אינך יכול לפרוץ. כאשר העיגול מנותק מן המקור, תחושת העוצמה אינה זורמת דרכך אל הזקוקים לה, אלא נחסמת ונותרת בידיך. תחילה אתה סבור כי זה הוא שפע שקיבלת, אך לאחר מכן אתה נלכד בקסם של היותך כה חזק, וכל משאלתך להשאר כזה לעד. באופן כזה, זכרונות המגן שלך מנותקים. אינך זוכר עוד דבר.

נס של החלמה

השעה הזויה, אבל אני מרגיש צורך לשתף. בערב שבת הייתה לי בחסד אלוקים הגדול והאוהב נכונות לעשות ולעזור בבית, ובמהלך השבת הייתה התפייסות ביני לבין אשתי. כבר חשבתי איך אני כותב כאן בפירוט על הנס המדהים הזה, ושזה לא בסדר שבתקופה האחרונה אני (כמעט) רק מתלונן...

כבר תקופה ארוכה שאני ואשתי מתכוונים לצאת לכמה ימים. עשיתי מאמצים רבים לשם כך. ארגנתי ממלא מקום בעבודה, רכב שניסע בו ועוד. במוצאי שבת היא הודיעה לי שבשל עניינים שונים שלא הסתדרו לרוחה, לא נצא. היה לי מאוד קשה לקבל את זה. האשמתי אותה שהיא לא מוכנה להשקיע בזוגיות שלנו, ולוותר על דברים כדי שיצא לנו להיות יחד. היא מצידה אמרה לי שיצא המרצע מן השק, והוברר שאני אגואיסט (האמת שזה לא חידוש גדול). אני חושב רק על עצמי, ולא על איך שהיא תרגיש לא רגועה במהלך הימים שבהם נהיה מחוץ לבית. היא גם הוסיפה, שזה מגיע לי על הפגיעה שלי בה בשבוע האחרון, ושהיא שמחה בשבילי שזה יכפר לי על כך... ושבכל אופן, גם אם הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, היא כבר לא מעוניינת לצאת איתי.

עוד לפני השיחה שלנו, כשצפיתי שזה מה שהיא הולכת לומר, תכננתי לנסוע לקבוצה. במקום מגוריי אין קבוצה במוצ"ש. אחרי השיחה נסעתי ברכב שארגתי לצורך היציאה המשותפת כדי להספיק את הדקות האחרונות של קבוצה במקום מרוחק, למעלה משעה נסיעה. איך שהגעתי הייתי חייב לשירותים, כך שבפועל השתתפתי רק בדקות האחרונות של הקבוצה. בחסד אלוקים זו הייתה קבוצה קטנה, וכל אחד יכול היה לשתף במשך שלוש דקות בסבב השיתוף החופשי שבסוף הקבוצה. שיתפתי בפירוט על מה שעבר עלי. אמרתי שזה הזוי שעשיתי את הנסיעה הזאת, ושיכול להיות שעשיתי זאת גם כמניפולציה כלפיי אשתי, שתבין כמה סבל היא גורמת לי (הרי אף פעם לא נסעתי לקבוצה בדחיפות כזו), וגם כדי להרשים את חבריי לתוכנית, שאני כזה משקיע בשביל ההחלמה, אבל שיחד עם זאת אני שמח שעשיתי את זה. בינתיים, אף פעם לא נסעתי מרחקים כאלה, בהצתה פתאומית כל כך, כדי להשתמש בתאווה (מזכיר לי גם האזנה לקבוצה טלפונית תוך כדי טיפול שיניים שעשיתי לאחרונה. אני גם מסייג את הכנות של הפעולה הזו, אבל הנכונות הזו והניסיון להיות מחובר, הם ניסים מדהימים בשבילי).

בדרך התקשרתי לחבר שהציע לי לעשות פעולה הפוכה: להישאר בבית מחר ולשאול את אשתי מה היא רוצה שאעשה ביום הזה (ניקיונות לפסח וכדו'). זה היה נשמע לי גדול עלי. אבל התקשרתי לאשתי ושאלתי אותה האם לנסוע מחר לעבודה או שהיא רוצה שאשאר. היא אמרה שנשמע לה רעיון טוב שאשאר ונעשה משהו יחד. "אבל אמרת שאת לא רוצה לצאת איתי" הקשיתי. "אתה נשמע עכשיו יותר טוב" היא ענתה. אחר כך חזרתי לחבר נוסף שהתקשר, ושיתפתי גם אותו בפרטי המקרה. הוא אמר שאני נשמע שמח. :D באמת שזה מוזר, אבל זה היה די נכון. התחלתי לחוות שחרור עוד לפני הקבוצה, והשיח עם החברים בקבוצה הגביר את התחושה הזו (הזמנתי אותם לפיצה על חשבוני, "קבוצה שאחרי הקבוצה", שזה גם נס בפני עצמו בשביל אחד כמוני, אבל הם לא היו בקטע. ובכל זאת, התפתחו ביני לבין כמה חברים כמה שיחות, אחד על אחד (דקדושה...), שהזמן הכולל שלהן היה שעה בערך).

בדרך חזרה הביתה, כשכבר כמעט הגעתי, קיבלתי SMS: "יש לי כאבים בצלעות. לא אוכל להגיע מחר. נהיה בקשר". הלב שלי נפל, אבל לא לגמרי, כי הייתי קצת באווירה של החלמה. הבנתי שזה כנראה מי שאמור להחליף אותי בעבודה מחר. המספר היה מספר טלפון אחר, אבל כנראה הוא החליף מספר. כל התכניות שלי הולכות שוב להתבטל, ומחר מצפה לי יום עבודה ארוך ומפרך. למרות השעה המאוחרת (00:50), התקשרתי לאותו מספר, אני לא יודע אפילו בדיוק למה. אולי כדי לברר אם יש סיכוי קלוש שבכל זאת הוא יחליף אותי. ענה לי קול לא מוכר ושאל את מי אני מחפש. השבתי לו. הוא אמר שכנראה זו טעות. אמרתי לו שמהמספר הזה נשלחה הודעה לפלאפון שלי, אולי בידי אותו אדם. הוא אמר שהוא זה ששלח את ההודעה בטעות אליי, כי התקשרתי אליו שלוש פעמים. אני התקשרתי אליו? חשבתי לעצמי בפליאה. ואז, חיברתי את הקצוות: "איך קוראים לך?" "פלוני". "אה, נתנו לי את המספר שלך כדי לברר איפה הקבוצה...". בקיצור, הפנו אותי לאותו אדם כדי שיסביר לי איך להגיע לקבוצה שאליה נסעתי. אותו אדם לא השתתף בקבוצה, ומשראה שמתקשרים אליו כמה פעמים מאותו מספר, שיער שזה הבוס הנודניק... נפלט מפי משהו כמו: "באנה, אתה..." כשאני מתייחס לאלוקים ולחוש ההומור שלו. זה היה נשמע לי קצת מוגזם לפנות אליו בצורה כזו. אז אם זה לא היה בסדר, אני מבקש ממך סליחה.

אני מאוד מפחד לקום מחר עייף ומתוסכל, ו"לפוצץ" שוב את העניינים בבית. מבקש ומתחנן לפניך אלוקים שתעשה אותי מחר שפוי, אוהב ולא נוטר טינה, עסוק בנתינה ולא בלקיחה. אני חושב שזה קטן עלי ואני יכול לעשות את זה ולהיות נחמד. אבל כשאני מנסה בכוחות עצמי להיות נחמד, מתי שהוא (ולפעמים די מהר), הסבלנות שלי אוזלת, ואני "נדלק" בצורה חסרת טעם וחסרת גבולות, שאני עצמי מתבייש בה. בקיצור, אני ממש צריך אותך, גם אם אני נוטה להתכחש לזה. אני מבקש שתהיה שם בשבילי. אני מושיט ידיים לנוכחות שלך. אני מבקש להיות מחובר אליך לאורך היום. שלא אבוש ולא אבייש, שלא אכלם ולא אכלים, שלא אכשל ולא אכשיל. לעולם ועד, אבל גם ובעיקר רק להיום...

אה, ואני מבקש שתעזור לי להתקדם בצעד ארבע. לא נשאר לי הרבה, ואני מורח את זה, וזה מסוכן. בדיוק הערב דיברתי עם חבר שנפל אחרי עשרה חודשים, ואמר לי ש"הכתובת הייתה על הקיר". שאלתי אותו במה זה התבטא, והוא אמר כמה דברים, ביניהם זה שהוא כבר לא השקיע כל כך בצעדים בצורה רצינית כמו קודם לכן. וגם זה שהוא לא כל כך היה בקשר עם הספונסר. אז גם אצלי הכתובת על הקיר, אבל אני מתכחש לה. טוב, אני מכור... אבל זה לא מצדיק את החורבן שאני עשוי להמיט על עצמי אם אמשיך כך.

חשבון נפש נכון

וגם חשבון הנפש אינו 'סביב המטרה', היכן אני אוחז, להיכן כבר הגעתי, אם אני רחוק מהמטרה או לא, אלא הוא 'סביב הדרך', האם עשיתי היום מה שמוטל עלי, ומה יש עלי לעשות מחר, מה הביא אותי היום להיכשל ומה אוכל לעשות כדי שלא אכשל מחר, ובמה עוד אוכל להשתפר.

(מתוך הספר "זאת בריתי")