הכנס בעיניים שלי...
פושט שכתב החבר המכונה "אסירותודה", אחרי הכנס השנתי הראשון
שבוע עבר מהכנס, אני רוצה לכתוב כמה מילים אישיות אחרי ההתרגשות הגדולה, לא משפטים מרגשים על הברקים והרעמים שהתפוצצו לי בבטן, גם לא על המתח שהיה לי מהחברים שידעתי שאפגוש או לא אפגוש שם, אלא רק התייחסות קצרה למעמד הנחת אבן הפינה למיסוד חייהם של נשמות יקרות. כמה מילים על אירוע מכונן, בלילה גדול.
אחרי המפגש הראשון שלי 'בשמור עינך' כתבתי שחשתי משהו מיוחד בנוגע לאמונה של החבר'ה משמור עינך, לא הכל התרסק להם, ובכל זאת החברים באים. מאמונה. אסימון נוסף נפל לי במהלך הכנס, זו לא רק האמונה, יש כאן אחדות יוצאת דופן של מזרוחניקים חרדים וחילוני(ם) תחושת 'ביחד' נדירה, שותפות אמיצה מתוך שוני גדול, למי שהגיע דרך הפורום יש עוד מחבֶּר אחד נוסף, לא רק יחד של בעיה משותפת - התמכרות לתאווה - ופיתרון משותף - הצעדים, אלא גם הדרך עצמה אל הפיתרון – הפורום.
היציאה החוצה מהחושך אל האור כרוכה אצל כל סובל באין ספור התלבטויות, ברגשות מעורבים בעד ונגד, במעבר דרך לא מעט פחד, ב SA עובר זאת המכור בדרך כלל עם עצמו, מקסימום עם מי שענה לו 'בקו החם', או האחראי על החברים החדשים בקבוצה, ובאמת כל חבר יזכור הייטב את מי שחצה איתו יחד את הקווים, כאן בפורום, הדרך ארוכה ומשמעותית יותר, יש בה פחות לבד, הרבה יותר 'יחד', החברים 'מדברים' דרך המקלדת, אחר כך בקבוצה הטלפונית, ולבסוף הפגישה פיזית, הקשר המוקדם יוצר חיבור גדול, הבסיס המשותף הידוע לכולם מקל על הסרת המחסומים.
זכיתי, עליתי לרכבת ההחלמה סמוך לתחילת נסיעתה כאן בישראל, ראיתי לא מעט מתחילת דרכי ב SA, כל מיני רעיונות נפלאים הולכים לאיבוד או נכנסים להקפאה עמוקה כתוצאה ממאבקי כח ופגמי אופי, כולנו חולים, פצועים ברמה ככזו או אחרת, אך נראה שיש אתגרים מיוחדים לצועדים ראשונה, במיוחד מבחינת הרגישויות החברתיות, ברור לי שבלי כח עליון דבר לא מתרחש, ופשוט כיף לראות אותו שוכן כאן. ואני מתפעל מתחילת הדרך הנעימה של החבר'ה בשמור עינך.
לא אתייחס לאיש בשמו כדי לא לתת ציונים ואישורים ולצער ולהביך את מי שאשכח, אבל כן אכתוב שזה מרשים במיוחד לאור העובדה שהפרויקט הזה קם לתחיה בתוך ימים ספורים, ההתגייסות הטוטאלית של החברים, הנכונות לתת גב כלכלי, הרצון להטות שכם, בלי מריבות, חברים, תמשיכו לעשות שרות מתוך שקט נפשי וענווה, זו מתנה מקסימה ולא מובנת מאליה שקיבלתם ובזכותה תמשיכו להרים פרויקטים מחלימים שכאלה.
כמה מילים מלב אוהב, לסוד האהוב, אם היית מודיע שאתה בא, יתכן והיו עוד כמה אנשים מגיעים, אולי אפילו שטיח אדום היה נפרש לרגליך, סביר להניח שלא היית מחליק פנימה מבלי משים (שירת יחי אדו...?) כנראה שהיית מצליח לספר מה קרה לך, אבל אין סיכוי 'שהסיפור' שלך היה עובר ונוגע כך בנוכחים, לא היית מסוגל לדבר כפי שדברת, ולא בגלל שהמילים היו מתבלבלות לך, אלא בגלל 'שהארומה' שנוצקה לתוך דבריך – הרוח – היתה נעלמת. האגו היה מעיף אותה, והיכן שיש אגו אין כח עליון, ושלא יהיה לך ספק, כח עליון דיבר מגרונך.
אני מכיר את סיפורך לפרטיו. הן מקריאת הפוסט של הסיפור שלך - מהנקראים בפורום, והן בגלל ההכרות הקרובה בינינו, לא חידשת לי מאומה מהחוויות שחלקת עם כל הנוכחים, ולמרות זאת הייתי מרותק, לא לאישיות שלך, לרוח שפרצה ממך. אותו משב רוח שבין מילים הפורץ מחסומים רבי שנים, שמוצא את המרווחים שבין המשפטים, וחוצב דרכו אל הנשמה ומקלף את ערלת הלב.
טסת כעשרת אלפים קילומטר ובאת לשלוש שעות של כנס, בסך הכל היית בארץ שלושים שעות, בהם הספקת להיפגש עם עוד כמה אנשים שאוהבים אותך, מעבר לשמחה האישית שחשתי כשחיבקתי אותך, אני יודע שלהגעה שלך יש השלכות נוספות, בטוח לי שנגעת בעוד לבבות, כאלו שעדיין לא ראית, אנשים שעוד לא יודעים על קיומך, הם עוד ישמעו עליך ועל הכנס הזה וירצו להיות חלק ממה שזכית והיית למקימיו.
תודה לה' שהכרתי אותך,
תודה לה' שבאת,
בהחלמה.
אוהב.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
