לבוא לכנס? איזה פחד...
ברשותכם, אשתף אתכם בחוויות שלי מהכנס הקודם.
שבועיים שלושה לפני הכנס התחלתי לעלות לקבוצות טלפוניות. זה היה צעד קשה מאוד בשבילי, אבל הגיעו מים עד נפש והבנתי שאין לי ברירה. חשבתי לעצמי שבטח ייקח חודשים עד שאעז להגיע לקבוצה חיה, אם בכלל...
ואז החלו להגיע פרסומים במייל היומי על הכנס שעומד להתרחש. חשבתי לעצמי שאולי יהיה לי יותר קל להגיע דווקא לכנס. אמנם זה יהיה יותר גדול, אבל דווקא בגלל זה אוכל להיבלע בהמון. וחוץ מזה, מי אמר שאני מכור? אולי יחשבו שאני עורך מחקר על התמכרויות, או שאני איש צוות ב"שמור עיניך" או משהו?
ככל שהתקרב יום הכנס, הלחץ שלי הלך וגדל. מצד אחד הרגשתי שזו הזדמנות נדירה לקפוץ למים הקרים של מפגש חי, מצד שני רעדתי מפחד. רעדתי כפשוטו. המחשבה על זה שאצטרך להראות את פניי. שמישהו יסתכל עליי ויראה את הזקן והכיפה שלי ויידע במה אני צופה בשעות הפנאי שלי, ויבין איזה מין שקרן ודו פרצופי אני. הרגשתי גוש תקוע בגרון רק מהמחשבה על זה.
הגיע יום הכנס, ועדיין לא החלטתי שאני הולך. הייתי במצוקה אמיתית. קרוע בין הפחד להיחשף לרצון לצאת מזה. אז התקשרתי למטפל שלי, וביקשתי שיעזור לי לגייס אומץ להגיע לכנס, כי אני מת מפחד.
המטפל שאל אותי: מ-1 עד 100, כמה אתה צריך להרגיש חסר אונים כדי ללכת לכנס?
אמרתי לו שבשביל לעשות דבר כל כך משוגע אני צריך להיות 95% חסר אונים.
אוקיי, הוא אמר. וכמה אתה מרגיש חסר אונים עכשיו?
אמרתי לו שברגע זה אני מרגיש 80% חסר אונים.
מצוין. הוא אמר. האם אתה מסוגל לרדת קצת, ל-79% חוסר אונים?
התבוננתי פנימה, ואמרתי שכן. אני יכול להרגיש עכשיו 79% חסר אונים במקום 80%.
טוב, ועכשיו אתה מסוגל לעלות ל-81%?
אמרתי שכן.
ולעלות ל-85% אתה יכול?
זה כבר היה יותר מדי בשבילי. אז הוא עלה אתי לאט לאט. מ-81 ל-82, ומשם ל-83 - כל הדרך עד 95%. שוב ושוב הייתי צריך להתבונן פנימה, להיזכר בפעמים שהרגשתי כמה חוסר האונים שלי גדול ודורסני, ולתת להרגשה הזו למלא אותי יותר ויותר.
כשהגענו ל-95% הוא שאל אותי: אז מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?
זו הייתה שאלה רטורית כמובן. אני מרגיש 95% חסר אונים, אז אני מוכרח ללכת למפגש חי.
מה שאתה אומר בעצם, אמרתי לו, זה שהדבר שאני זקוק לו עכשיו הוא לא אומץ, אלא ההיפך מאומץ - חוסר אונים.
בדיוק, השיב המטפל. אומץ לא יעזור לך כאן. רק ההרגשה שאין לך שום מוצא אחר.
כשאדם עומד בקומה רביעית של בניין בוער, האם הוא זקוק לאומץ כדי לקפוץ? לא, הוא זקוק להבנה שאין לו שום אלטרנטיבה. הוא צריך להפסיק לחיות בהכחשה שזה יסתדר איכשהו, כי זה לא יסתדר, והאש פשוט תשרוף אותו. הוא צריך להיות חדור כולו בתחושת חוסר האונים - ולקפוץ אל הלא נודע, מתוך ידיעה שיקרה מה שיקרה, זה בכל מקרה יהיה יותר טוב מלהישרף חי.
תודה רבה ה' שנתת לי לזכור כמה אני חסר אונים. שעזרת לי לעשות את הצעד המשוגע הזה. בלעדיך לא הייתי יכול.
תודה על החברים שפגשתי. על שהפחד והקושי שחוויתי בפעם הראשונה התפוגגו במהירות, והתחלף בהתרגשות ושמחה לקראת המפגש החי השני. כן, אני יודע שכולם מדווחים שאחרי הפעם הראשונה נהיה להם הרבה יותר קל ושמח, אבל זה בכל זאת מרגיש לי כמו נס גמור.
בסוף הכנס זכיתי לנסוע עם חבר שפגשתי באותו יום לראשונה. לכאורה לא היה לנו שום דבר במשותף: אנחנו בגילאים שונים, לבושים אחרת, מציבורים שונים, עם דעות פוליטיות שונות, ואפילו אופי השימוש שלנו שונה מאוד. ובכל זאת היה לנו המון במשותף. שנינו יודעים בדיוק מה זה להיות מכור. שנינו מכירים מקרוב את הבושה והאשמה ופיצול האישיות והשנאה העצמית והכעס והתסכול והנסיונות החזורים להפסיק אחת ולתמיד ואת חוסר האמונה שזה יכול בכלל לקרות. והמשותף הזה התברר כהרבה יותר חשוב לנו מן המפריד. זכיתי לחבר שמבין אותי. אין נכס גדול מזה.
בואו לכנס. אתם חייבים את זה לעצמכם. אם אתם מפחדים לבוא - תתפללו לה' שתבואו למרות הפחד. תתפללו להרגיש את חוסר הברירה. תרחמו על עצמכם, ובואו.
