למה אני מגיע לכנס?
עבורי, להגיע לכנס זה קצת יותר מאשר לפנות את שעות האחר-צהריים והערב של יום ראשון הקרוב. מדובר בטיסה ארוכה מחו"ל שכרוכה גם בהוצאה כספית, בנוסף למאמץ עצמו שכרוך בנסיעה שכזו. ולמרות זאת, ברגע שהתברר לי שישנה עבורי אפשרות ריאלית להגיע לכנס השנתי - לא היה לי אפילו ספק שאני עושה את המאמץ ומשקיע את מה שצריך כדי להגיע.
למה? כי עבורי החלמה זה לא איזה משהו נוסף, בונוס חמוד לחיים טובים יותר, אלא הכרח, חובה, בסיס לכל מה שאני רוצה שיהיה לי בחיים, ובלעדי זה - שום דבר לא באמת בטוח.
זה אולי נשמע קיצוני, אבל הבה נבחן את העובדות. לפני שהגעתי להחלמה סבלתי מפיצול אישיות נורא, כאשר בצד אחד של החיים אני אדם מוערך ומוצלח, ובצד השני מסתיר סוד אפל שאם אנשים היו יודעים ממנו, זה היה הסוף להצגה.
חיי הנישואין שלי הלכו והתדרדרו בקביעות, ולמרות שלא ראיתי את זה בזמנו, היום אני יכול לראות במבט לאחור שהתקרבנו במהירות לצוק, לקראת נפילה והתרסקות כואבת.
הקשר שלי עם אלוקים, עם הדת ועם המצוות הפך להיות קלוש יותר ויותר (גם במקומות בהם לא היתה חלישות מבחינה טכנית), כי הבעירה הפנימית והמצוקה בה הייתי בהתנגשות מול התאווה, גרמו לקרע הולך ומתרחב. לא יכולתי לחיות בשלום עם הסתירה הזאת שבין האידיאלים והערכים לבין המעשים שלי.
אני יכול להמשיך לסקור את ההשפעה של ההתמכרות על כל פן של החיים כמו עבודה, ילדים, חיי חברה וכן הלאה, אבל נראה לי שהרעיון מובן. הייתי בנקודת שפל כאשר על כף המאזניים נמצא בצד אחד המשקל העצום של כל מה שחשוב לי בחיים, ואילו בצד השני נמצאת הנוצה הקלה הזאת של הרצון להשתמש שוב בתאווה, אבל למרות זאת, תמיד תמיד הכף נוטה לכיוון הנוצה שמכריעה את המשקל הגדול של החיים כולם.
אז כעת, אם אני רואה חיים - אני צריך להיות בהחלמה. זה לא מדע מסובך אלא עובדה פשוטה של אחד ועוד אחד שווה שתיים. ולכן ההחלמה אצלי קודמת לכל דבר. כי אם יש לי החלמה - אז יש אישה, ויש ילדים, ויש אלוקים, ויש דת, ויש עבודה וכן הלאה. אבל אם אין לי החלמה - אז מעל כל הדברים החשובים בחיים שלי מתחיל לרחף סימן שאלה גדול, וזה רק שאלה של זמן עד שהסימן שאלה הופך לסימן קריאה, כאשר הם יתחילו להתפורר לי מתחת לידיים.
והכנס הוא הזדמנות מצויינת לקבל החלמה, בפגישה עם חברים חדשים ועם חברים ותיקים, בהשתתפות בסדנאות של הצעדים, בהאזנה לסיפורים של חברים שנקיים הרבה שנים, ובחיבור הזה של חיים חדשים שנוצרים מתוך ההרס והריקבון של התאווה, כאשר הבושה והאשמה מתחילים להיעלם, ובמקומם מתחילים לנבוט הפרחים של קבלה עצמית, קבלת אחריות, וקשר עם אלוקים כפי שאני מבין אותו.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
