היום זה קורה - הכנס השנתי השלישי שלנו

חברים יקרים

היום, יום ראשון, ב' ניסן, יתקיים הכנס השנתי השלישי של "שמור עיניך" בישראל, המתוכנן להיות אירוע גדול של החלמה, הן עבור חברים ותיקים והן ובעיקר עבור חברים חדשים.

17:30 - רישום והתכנסות, מפגש חברים.
18:00 - מסר וסיפור אישי של אורח הכנס - 'סוד הכניעה'.
18:50 - הפסקה.
19:15 - שירי החלמה.
19:25 - מסרים אישיים על עבודת הצעדים: נתן במתנה - הצעד הראשון: קבלה עצמית. על חיים ללא בושה וללא אשמה. סוד הכניעה - צעד שלוש: למסור את חיי ורצוני להשגחת אלוקים כפי שאני מבין אותו. אסירות תודה - צעדים 4-10: אומץ לשנות את הדברים שביכולתי.
20:25 - הפסקה.
20:50 - מצגת על פעילות שמור עיניך ודבר המשרתים שזכו לאמון.
21:00 - פאנל - 'משעבוד להחלמה' - בין אלוקים אוהב לא-ל קנא ונוקם, ובין רוחניות לדתיות. משתתפים: הרב יהושע שפירא והרב אברהם טווערסקי.

* * *

שימו לב: במקביל תתקיים תכנית נפרדת לנשות מכורים

התכנית לנשים:

מכור בהחלמה – תני לו צ'אנס, אני נולדתי מחדש.
אשת מכור – אני נתתי לי צ'אנס, נולדנו מחדש.
הרב יהושע שפירא והרב טווערסקי – אפשר לתת צ'אנס ולהיוולד מחדש.

לפרטים ולהרשמה, ניתן לפנות באימייל: hoshianana@gmail.com

שליטה עצמית

יום אחד הלכתי למכולת, וראיתי אבא שלקח את בנו לקניות. הילד השתובב מאוד ועורר מהומה בחנות, אך האב לא יצא מהכלים וביקש בקול שליו 'יענקל'ה תשאר רגוע, עוד מעט נהיה בבית'. הילד לא הקשיב ולא נרגע והמשיך להשתולל ולצרוח בקולי קולות. שוב האבא מבקש והפעם בטון מעט יותר תקיף אבל עדיין שקט 'יענקל'ה תישאר רגוע, עוד מעט נהיה בבית', אבל הילד בשלו. האבא חרק שינים אך לא יצא משלוותו. כשנפגשנו בקופה ניצלתי את ההזדמנות, פניתי לאבא ואמרתי: - 'נהנתי מאוד לראות איך טיפלת בבנך יענקל'ה, בקול רך בלי לצעוק, הגם שהשתולל לא מעט'. - 'בני יענקל'ה'? שאל האיש בתמיהה, 'יענקל'ה זה השם שלי!'...

לשתף נכון

כשאנו משתפים מהלב את האמיתות של ניסיונו, מכורים אחרים מרגישים שהם יכולים לתת בנו אמון כי הם רואים שאנו בדיוק כמוהם. כשאנו פשוט משתפים במה שהשפיע לטובה על חיינו, אנו יכולים להיות בטוחים בכך שהבשורה שלנו תהיה לעזר לאחרים. השיתוף שלנו לא צריך להיות לא מבריק ולא מצחיק כדי להישמע אמיתי. לכל מכור העובד תוכנית כנה שמביאה החלמה מלאת משמעות, יש משהו בעל ערך עצום לשתף בו, משהו שאף אחד אחר לא יכול לתת: הניסיון האישי שלו.

סיכה בבלון

בכל פעם שאני נדרש להציג את עצמי בקבוצות הטלפוניות או במפגשים החיים מודה במי שהנני - מעוך מתאווה - אני משתדל שלא לפסוח על ההודאה שאינני מפותח מספיק מבחינה רגשית, משתף על הקשיים הרגשיים שלי, מודה שבמצבים מורכבים אני פשוט לא יודע כיצד להתנהל. לא פעם חלקתי איתכם אסירותודה על הכרת הטוב שיש לי לאבאל'ה שלי על חיוכיו השונים אלי, לאחרונה הבנתי שיש המשוכנעים שהאתגרים מאחרי... שפעם היו לי בעיות, היום לא. טעות.

זו נקודה קריטית שעלולה להתפספס, ראוי לתת עליה את הדעת. וחשוב לי להבהיר אותה, הגיע הזמן כנראה להכניס סיכה לבלון...

שיתפתי לא מזמן חבר מהתוכנית על התרגשות מסוכנת שחוויתי, מצב מבלבל שהותיר אותי מפוחד וחסר כח עד שנקטתי בפעולה המחלימה. והוא פער זוג עיניים בפליאה (אמיתית, לא צינית) ותמה – מה עם זה אתה מתעסק? חשבתי שאחרי יותר משבע שנים זה לא אמור להיות כך... הסברתי לו את השגיאה שלו – הוא חושב שתקופה ממושכת על הרכבת מצמיחה כנפיים – לא, אנחנו בסך הכל לומדים לחיות עם המחלה הכרונית שלנו בשלום... נראה שהוא הבין, אבל המבט שעל פניו הוריד לי אסימון. 

הקשיתי עליו מעט, אתה חושב שאני צוחק כשאני אומר 'רק להיום אני נקי', או 'לא מובן מאליו', 'נס, כנגד כל הסיכויים'? היה משהו מאוד כנה ופשוט בתשובה שלו - לא, אני רואה שאתה רציני כשהמשפטים הללו יוצאים  מהפה שלך, אבל זה מה שהיה פעם, לא? מה, גם היום? חשבתי גם שאתה אומר את זה כענווה, לשבח את ה'... לזכור שהכל ממנו. הסברתי לו, ואכתוב גם כאן, זה לא מובן מאליו שהיום אני נקי. לא רק אז. היום. זה כנגד הסיכויים היום, לא אתמול ולא מחר. התאווה לא הולכת לשום מקום.  

חשוב להבין – הנקיון קריטי לתהליך ההחלמה, אבל שום דבר לא הולך לרפא לי את האינסטינקטים, משהו מאוד פנימי ובסיסי במנגנון הדחפים שלי נשבר, בלי תקנה. זהו. בצעד הראשון אני אמור לקבל ולהשלים עם זה. כמו שלעולם כשיאבד האדם את שיווי משקלו הוא לא יתן לאפו להיחבט בקרקע, האינסטינקט שלו יהא לתמוך בגופו עם ידיו, כך במצב של אתגר האופציה הכי טבעית להתמודדות בעבורי תהיה תאווה. בספרות ההשוואה היא לקטוע גפיים המבין שאל לו לשאוף 'להצמיח רגל'. אלמד כיצד להתנהל נכון עם הלקות, אך לא ארפא אותה.

דוגמא, תקופה ארוכה לא פגעתי בקרובים לי, עד ש... נקלעתי שלא בטובתי למצב של חוסר נעימות משמעותי, חשתי מבוקר ומותקף, האופציה הראשונה שלי היתה להשיב. ובלי פרופורציות, למה? כי אני לא יודע לקבל ביקורת. האני הפנימי שלי מאויים, תחושת איבוד השליטה הזו מאלצת אותי להשיב את השליטה אל חיקי. הספונסר שלי מ AA  סיפר לי על מישהו שמפוכח 40 שנה מאלכוהול שבמסר של ציון דרך שלו (40, זוכרים?) דיבר על כנות, אמר, שעדיין האופציה הראשונה והמועדפת עליו, היא הדחף 'לסדר' את הדברים על ידי 'עיגול פינות', לשקר...

כשקלטתי שיש המתייחסים אלי כאל וותיק, (תאמינו או לא, לקח לי זמן להפנים שאחרים מביטים בי אחרת ממה שאני חש את עצמי)  'התבכיינתי' לספונסר שלי, אמרתי לו שמבחינות מסויימות, נראה לי כצועד קדימה 'שהעסק' מורכב  יותר, אני רגיש הרבה יותר לתאווה, כל פיפס עלול 'להעיף' אותי, לא פשוט לי לשתף את החברים ברצונות חולים וברגשות שליליים, הרי מצופה ממני 'כוותיק' שאתנהג כמחלים, אז מה שווה כל 'ההחלמה' הזו? ייללתי באוזניו אחרי עוד יום של התקפת תאווה, אם גם אחרי כל כך הרבה זמן זה מה אני רוצה... 

כדאית היא התשובה שלו שתשמע בקול רם וצלול -  זה הדבר הכי טוב שתוכל לארגן לך כל ימיך. הקב"ה לא רוצה שלא תרצה, הוא רוצה 'שתמסור' את הרצונות שלך. עד מאה ועשרים. למה? לא יודע. אבל זה התפקיד שלך. הוא רוצה אותך קרוב אליו, מתפלל, במילים שלך, כל יום. היום.

לסיכום, הרצון החולה והרגשות השליליים לא נעלמים, הם כן נחלשים, הפער בין מתקפת רצון עצמי אחת לאחרת גדל, התדירות פוחתת, מעין כפתור של ווליום שהחיבור לכח העליון מכריע אם הוא יהיה מינורי - נמוך, או גבוה - 'בפול ווליום'... הנסיון שלי הוא שככל שהחיבור רציף ומשמעותי יותר הדציבלים נסבלים...  

נכון, על חולצה לבנה ובוהקת רואים כל לכלוך, אבל זו חולצה לבנה, למרות שמתלכלכת... היא שווה. אמת, האוויר הדליל בחמצן מקשה על התפקוד הבסיסי של כל אדם השואף לעמוד על המטר האחרון מתוך 8,848 מטרים, בשיאו של האוורסט, הרצון להימנות על החוג המצומצם 'שכבש' את הפיסגה, הנוף המרהיב, מדרבן את מטפס ההרים לשאת עימו את בלוני חמצן למעלה...

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

לדווח? עדיף להודות!

לא פעם מתקשרים אנשים לזולתם כדי לדווח על אירוע של תאווה, גם בפורום ניתן למצוא כאלו 'שמדווחים', על מעידה נפילה ומה שביניהם, מספרים לפרטי פרטים על מה שחוללה להם המחלה, זה נחוץ. מי שרוצה לחיות לא יכול להשאיר אצלו בבטן מאומה, אבל האמת חייבת להיאמר, עדיף לאין ערוך להודות בחוסר אונים, הדיווח שלאחר הפעולה מועיל הרבה פחות מהשיתוף היעיל לפני הפעולה.

בשורות הבאות אכתוב מניסיוני על ההבדלים שבין הודאה בחוסר הכח לדיווח.

לדווח – לאחר מעשה אני חושף את המחלה שלי, מדליק עליה פנס, מאיר אותה קבל עם ועולם. זו יכולה להיות התנהגות מחשבה  או הרגשה, התועלת הגדולה שצומחת לי מהדיווח - החשיפה שהכח של המחלה פוחת, זו מחלה של חוסר פורפורציות ששונאת אור, כי בחושך כל צללית גדלה למפלצת, באור היא חוזרת לממדים האמיתיים יותר שלה.

תועלת עצומה נוספת, שיש מדיווח שאיני נושא את המשא הזה לבד, תחושת הבדידות אצל מכורים היא אסון, אם אף אחד לא מבין אותי או את ההתנהגויות שלי, אלך למה שמחבר אותי, אלך לקבל ערך בגיהנום, זו לא מליצה, כשנבחן את התחושות שלנו ברזולוציה גבוהה ובהילוך איטי נראה שלא פעם זה מה שהתרחש לנו בלב ובראש.

בזמן 'הדיווח' באוזני אדם עם נסיון נוכל להסיק מסקנות נכונות ביחס לפעולה שכדאי לנו לנקוט, יחד איתו נוכל לעמוד על טיבם של הסימנים המוקדמים שמופיעים תמיד לפני השימוש. אפשר לעשות זאת לבד, זה פשוט יותר מסובך. חוסר היכולת להכיל את המצב גורם לנו לספר לעצמנו סיפורים... גם כשנדמה לנו שאנו מבינים את המצב לאשורו כדאי שנזכור שהמבט שלנו על עצמנו נגוע, לא אובייקטיבי. 

לעיתים נפריז בהערכתנו את יכולותינו, במקרים אחרים הדימוי העצמי הנמוך שלנו עלול לגרום לנו לביטול מוחלט, דבר אחד ברור, מה שאנו חושבים על עצמנו מושפע מההיסטוריה הלא מלבבת שלנו, אם בזמן שאנו 'מדווחים' נקשיב לדברים היוצאים מפינו, נלמד עוד על מי ומה שאנחנו. איש כמונו שמקשיב לנו יכול לכוון אותנו להתבונן בעצמנו באופן נכון יותר.

להודות – כשאני מודה בפה מלא שהתאווה חזקה ממני לפני שאני פועל על התאווה החוויה הרבה יותר משחררת ומועילה. אני מקבל עוד תוכן רוחני משמעותי בנוסף לכל הדברים הנפלאים שמניתי ביחס 'לדיווח, קודם כל לא השתמשתי, אני לומד שלתאווה יש יותר כח ממני, כיחיד. אבל אין לה יותר כח מאיתנו כרבים. יש משהו בביחד שמביס אותה. שמגן מפניה.

עם הזמן ההודאה בחוסר כח מול התאווה מפתחת יכולת לראות צלול יותר, מסך התאווה פשוט עוטף את המוח פחות, ההודאה מרימה אותו מעט, ומאפשרת לבהירות הזו להתקיים, ניתן ללמוד יותר מדוייק על הסיבות והתנאים שמובילים לרצון החולה. בנוסף, אנחנו מתחילים לחוש בענווה - כשאני מודה בחולשתי בזמן אמת אני מרגיש יותר את המוגבלות שלי. אני חי במציאות, לא מנסה להיות מה שאני לא. היכולת להיות בפורפורציות או לחזור אליהן מהר יותר משתפרת.

הויתור כואב יותר וגדול יותר, קל לזרוק את התאווה כשהמצפון זועק והריקנות חוגגת, יותר מורכב להרים את הטלפון בזמן שכל תא בגוף רוצה תאווה, כל מכור מכיר את ההרגשה 'שאם אני לא פועל אני מת', ודווקא שם, במקום לפעול באופן חולה, כשפונה המכור החוצה, מודה בחוסר הכח, הוא יוצר לעצמו אפשרות להתקדמות גדולה יותר. הוא בעצם אומר - אני כבר לא עבד, יש מה לעשות. אני לא חייב להשתמש.

במצב דברים רגיל הייתי אמור להיות משומש עד העצם. למה? כי יש לי אלף ואחת סיבות 'מוצדקות' ללכת לעזאזל, ובכל זאת אני נקי. ולא, זה לא בכח שלי. כי לי אין וגם לא יהיה כח מול התאווה. אני לא יודע להסביר את זה אבל כשאני מודה שחסר לי כח מול התאווה, לא רק אומר את המילים. חווה אותם.   אותם בבטן. מתכוון אליהם. מרגיש חסר. אני פתאום מקבל כח. כן כן, אני יודע. זה פסיכי לגמרי, אבל זו עובדה. 

לימדו אותי שעדיף להודות כי כך מגיעים לאמונה. אמונה שאפשר אחרת. טוב להודות...

פיתוח רגישות

אמנם יש לציין, דגם אחרי שכבר הגיע במדה מסויימת לשמירת הראייה, מ"מ יתכן שאם יזדמן לו פתאום איזה ראייה אסורה בקרן זוית תגרום לו הראייה נזק גדול, שהמחשבה על הראייה תחזור על עצמה כמה פעמים מבלי שיצליח להתנתק ממנה. וע"ז צריך לדעת שאל יפול רוחו מזה, אלא אדרבא ואדרבא סימן יפה הוא לו, שזה מראה בעליל שחושיו רגישים וזה סימן קדושה.