משעבוד להחלמה - חוברת המאמרים שחולקה בכנס

מצורף הקובץ של החוברת. עדיין נותרו לנו עותקים מודפסים. מוזמנים לבוא לקבוצה ולקבל אחד!...

להורדת החוברת

אישור מכירה

יהודי חרדי נכנס לסופר מרקט בחול המועד פסח ולתדהמתו הוא רואה כי מוכרים בחנות חמץ כרגיל. הוא ניגש מיד אל הקופאית ומחה על כך בתוקף. הקופאית לא התבלבלה והכריזה: 'מותר לנו למכור חמץ, אפילו קיבלנו אישור מהרבנות על כך'! ותוך כדי כך הצביעה על טופס אישור 'מכירת החמץ' של הרבנות...

לשתף נכון

כשאנו משתפים מהלב את האמיתות של ניסיונו, מכורים אחרים מרגישים שהם יכולים לתת בנו אמון כי הם רואים שאנו בדיוק כמוהם. כשאנו פשוט משתפים במה שהשפיע לטובה על חיינו, אנו יכולים להיות בטוחים בכך שהבשורה שלנו תהיה לעזר לאחרים. השיתוף שלנו לא צריך להיות לא מבריק ולא מצחיק כדי להישמע אמיתי. לכל מכור העובד תוכנית כנה שמביאה החלמה מלאת משמעות, יש משהו בעל ערך עצום לשתף בו, משהו שאף אחד אחר לא יכול לתת: הניסיון האישי שלו.

יש תקווה חזקה מכל הפחד

תסתכל פה ושם מסביב לעולם, יש צרות, דאגות, החיוך נעלם. אך אל תראה רק שחור כי גם זה יעבור, והכל יסתדר כי ד' יעזור.

יש תקוה אם נשיר כולנו יחד, יש אמונה חזקה מכל הפחד, לא נפול, לא נרעד, כי אנחנו לא לבד לנו יש ד' אחד.

היי, אחי, בוא איתי, שים ידך בידי, אל תדאג, אל תפחד, כי נצעד יד ביד, הקדוש ברוך הוא את כולנו אוהב, עוד תראה שמחר ייגמר הכאב.

(בני פרידמן)

לפני שעתיים נחתי. חזרתי מהכנס השנתי השלישי של שמור עיניך, וכשאני חושב על הדרך לתאר את החוויה, אני פשוט חותם על המילים של השיר הזה. 

בהתחלה זה פחד וחושך והחיוך שנעלם, ואז יש תקווה ויש אמונה שחזקה מכל הפחד, וכאשר אנחנו הולכים ביחד אנחנו מרגישים שיש לנו אבא אוהב והכנס מתחיל להיעלם.

באופן אישי הכנס הזה (כמו הכנסים הקודמים) היה מדהים. לפגוש את החברים, לראות את התקווה, לספור את הניסים האישיים, לחבר את הפנים לניקים מהפורום ולקולות מהקבוצות הטלפוניות, לפגוש את הספונסר ואת הספונסיים, את החברים הוותיקים ואת החברים החדשים - הכל ביחד היה פסיפס מדהים.

והדבר הכי חזק בו היה התקווה. לראות שיש תקווה, והיא חזקה מכל הפחד. כן, אני יודע שבשיר זה טיפה שונה (יש אמונה חזקה מכל הפחד), אבל אצלנו התקווה היא הדבר החזק ביותר, גם יותר מכל הפחדים. כי מה שהביא כל אחד ואחד מהמשתתפים להתגבר על הפחדים של מה יהיה, ואת מי אפגוש וכן הלאה וכן הלאה זאת התקווה למשהו טוב יותר.

ובמחשבה שניה אולי לא צריך לשנות את השיר ואפשר לומר גם "יש אמונה חזקה מכל הפחד", כי האמונה שלנו בכח גדול מאיתנו שיחזיר אותנו לשפיות דעתנו היתה יותר חזקה מכל פחד אחר, והיא שהביא מאתיים מכורים להשתתף בכנס שכולו החלמה.

היו מסרים וסדנאות, היו דוברים משכמם ומעלה שנטעו בי המון עידוד וחיבור, אבל מעל הכל - היתה שם תקווה ואמונה.

ועם התקווה והאמונה האלו, אנחנו יכולים להתגבר על כל כאב ופחד.

תודה לכל מי שהיה, תודה לכל מי שאירגן, תודה לכל מי שהוא חלק מהאמונה והתקווה הזאת, שרק בזכותכם אני יכול להישאר נקי יום אחד נקי נוסף. היום החשוב מכל - היום.

אני, האישה והכנס

חייב להודות על האמת שבאופן כללי היה יוצא מן הכלל בכנס.

נהנתי מאוד - לפגוש את הפרצופים החדשים שמאחורי הקולות הישנים והאהובים. לשמוע את כל ההחלמה שאנשים דיברו שם. לראות את הנס הזה קורה לכ"כ הרבה אנשים ואת המקום המשותף שיש לי סופסוף שאני חולק עם כ"כ הרבה אנשים כמוני. לראות את ההירתמות של אנשים לטובת עזרה ושירות. את כל החיוכים מסביב. הכל.

אני ממש מרגיש בטון שבו אני כותב שכאן המקום לכתוב "ובכל זאת", אבל אין זה כך.

במקביל לכל זה - הייתי לחוץ ומוטרד. גם מהאחריות שהייתה עלי עם המצגת, וגם עם אשתי. החלטנו ששנינו נגיע לכנס. זה היה מובן מאליו (למרות שמשיחות עם אנשים ראיתי כמה זה לא מובן מאליו אצל כל זוג), ועשינו מאמץ אדיר בשביל למצוא סידור לבת שלנו, ובכל זאת - (כאן המקום המתאים!) אשתי הייתה לחוצה. דווקא משום שהיה זה לה מפגש ראשון. חשיפה. חבר חדש שמגיע. ואני נקרעתי בין שני המקומות בו זמנית. להיות עם כל החברים, לדבר, לפגוש את האנשים החדשים, לעזור בארגון. ומאידך גיסא - להתייצב לצידה של אשתי, לתמוך בה, להפגיש אותה עם השמות שהיא שומעת (למרות שאולי הם קצת התפדחו לראות את אשתו של), להכניס אותה ביד אוהבת לתוך המקום הזה. כל זה תבע ממני הרבה, ואכן הבלבול והמתח שהניגוד בין שניה המקומות יצר היה ניכר בפני. אך לאט לאט במהלך הכנס הוא נפוג - אשתי הלכה עם השאר לאזור שלהם, ואני נשארתי עם חבריי. אח"כ גם ראיתי שהיא מדברת עם נשים אחרות והיה נראה שעובר עליה זמן טוב, וזה הקל עלי עוד יותר.

אז נכון שזה קצת הפיג את ההתרגשות שהייתי יכול להמצא בה, אבל הייתי מאוד נוכח. קיבלתי את זה שאני לא חייב להיות באורות ושמחתי ברגשות שניתנו לי ובשמחה על כך שאני לוקח חלק מרכזי מבחינתי בכל הכנס הזה למרות שאין לי בשמור עיניך אפילו חצי שנה. אסירות תודה על מתנת הנוכחות והקבלה.

כשנגמר - חשבתי שאנחנו נעוף על טיל. ככלות הכל הייתי צריך לנסוע לקחת את הבת שלנו מהלך שעה נסיעה לכל צד, והכנס לא נגמרת בשעה מוקדמת מדי. אולם אשתי דיברה עם כמה נשים שהיו שם. באתי לקרוא לה, ואז ראיתי שהיא נראית ממש "בתוך השיחה". לא נפריע לה, נחכה עו קצת. לאחר חמש דקות באתי שוב, אבל לא יכולתי לעצור את זה ולהרחיק אותה משם. לאחר עוד עשר דקות באתי לשלוח הודעה מהצד השני של המחיצה, אבל אז ראיתי את החיוך שהיה לה על הפנים. אז שתלך לעזעזאל השעה, נחכה עד שהיא תגמור. אפילו אם אני יודע שכשהיא תשים לב לשעה ולזה שיש לנו נסיעה ארוכה היא תרצה ללכת. ניתן לה את הזמן שלה. וככה עברה לה כמחצית השעה עד שהיא סיימה ובאה לכיווני בפנים מוארות. תודה אלוהים. על זה ועל כל הכנס.

התחברתי מאוד גם לדברים שנאמרו - סוד הכניעה, אסירותודה, הרבנים, מוטי, כולם הצליחו לגעת לי בנקודות רגישות, לתת לי חומר למחשבה וחומר להרגשה שאני בטוח שעוד ילך איתי תקופה ארוכה.

עד כאן להיום.

ותודה לאלוהים אוהב ששומר אותי נקי מאז ג' כסלו - ארבעה חודשים בל יום ובכל שעה ובכל רגע, ונותן לי לא רק נקיות אלא גם שפיות ומפוכחות. כל כך לא מובן מאליו.

פיתוח רגישות

אמנם יש לציין, דגם אחרי שכבר הגיע במדה מסויימת לשמירת הראייה, מ"מ יתכן שאם יזדמן לו פתאום איזה ראייה אסורה בקרן זוית תגרום לו הראייה נזק גדול, שהמחשבה על הראייה תחזור על עצמה כמה פעמים מבלי שיצליח להתנתק ממנה. וע"ז צריך לדעת שאל יפול רוחו מזה, אלא אדרבא ואדרבא סימן יפה הוא לו, שזה מראה בעליל שחושיו רגישים וזה סימן קדושה.