המייל היומי לזכות

המייל היומי ליום זה מוקש לרפואת אישתו וביתו של גבריאל ששון:

גילה בת פרנסיס

ציפורה בת גילה

תבכי?

'תבכי בלוויה שלי?' שואל הבעל הגוסס את אשתו. 'בטח', עונה האישה, 'אתה הרי יודע שאני בוכה מכל שטות'...

קשר של החלמה

אצטרף לקשר ההחלמה. אמצא את הניסיון, הכוח והתקווה שאני צריך בחברותא של מכורים אנונימיים.

מה שקיבלתי מהרב טווערסקי והרב יהושע שפירא

חד משיאי הכנס השנתי שהתקיים ביום ראשון, היה עבורי הפאנל בהשתתפות הרב (ד"ר) אברהם טווערסקי והרב יהושע שפירא. בכוונה שמתי את התואר דוקטור אצל הרב טווערסקי בסוגריים, כי בפאנל הזה הוא חבש כמעט רק את הכובע של הרב, ולא את הכובע של הדוקטור, למרות שבתור אחד שעוקב אחרי העבודה המדהימה שלו בספרות ובעולם ההחלמה - לא ברור איזה מהכובעים יותר דומיננטיים.

אם היו שואלים אותו קודם לכנס, מי משני הדוברים יותר מעניין אותי הרב טווערסקי או הרב שפירא, הייתי משיב בלי ספק שהרב טווערסקי. גם אם היו שואלים אותי באיזה כובע הייתי רוצה לראות את הרב טווערסקי מגיע - הייתי משיב בלי ספק שבכובע הדוקטור. רציתי לשמוע רופא שמתעסק בתחום הזה יותר מחמישים שנה, מספר על תכנית ההחלמה הזאת ממבט של איש מקצוע שכבר ראה הכל, ופחות ענינו אותי דברים של רבנים, גם אם הם חשובים ביותר ודעתם כמובן נחשבת בעיניי. אבל אחרי הכנס, אין לי אפשרות לומר מי משני הדוברים יותר עניין אותי, וגם לא בטוח לי בכלל שהדברים של "דוקטור טווערסקי" היו יכולים להיות מעניינים מהדברים שאמר "הרב טווערסקי".

אין לי בעיה (כמעט) עם השילוב של דת ותכנית, אני לא מתלבט (כמעט) בשאלת חולה חוטא, וגם ברור לי שאלוקים (כפי שאני מבין אותו) הוא אלוקים אוהב, הרבה יותר ממה שהוא א-ל קנא ונוקם. אז למה בכל זאת הדברים של שני הרבנים החשובים היו כל כך חשובים עבורי? התשובה היא בגלל המסר שעבר בין הדברים, הרבה יותר מאשר התוכן של הדברים עצמם.

הרב יהושע שפירא הקדיש חלק גדול מזמנו לדבר על אלוקים אוהב וזה היה מדהים ומרגש. הרב טווערסקי הקדיש חלק גדול מזמנו לדבר על המקור של התכנית ביהדות וזה היה מיוחד. אבל עבורי היה משהו מעבר לכך. זה לא שקיבלתי "אישור" לכך שאני בדרך הנכונה, כיון שאני לא צריך אישור כזה מאף אחד. אין לי ספק שאלוקים רוצה שאהיה בתכנית, וברור לי שהוא שמח מכל יום נקי שעובר עליי, גם אם יש לזה מחיר כזה או אחר. המסר של הדוברים לא היה "אישור" אלא הרבה מעבר לכך.

כשהגעתי לכיתה א' וחילקו תעודות בפעם הראשונה, לא הבנתי למה הציון "מספיק" נמצא בסוף הרשימה. מספיק אמור להיות הכי טוב, לא? אז זהו, שהרבנים לא נתנו לנו ציון "מספיק", אלא ציון של "מצוין". זה היה שם בכל משפט שלהם, וזה ריגש אותי.

כשהרב יהושע שפירא דיבר על ההתרגשות שלו להיות בכנס של מכורים מחלימים, ידעתי שהוא מתכוון לכל מילה שהוא אומר. ראיתי את העיניים הבורקות שלו כאשר הוא דיבר עלינו, המכורים למין ולתאווה, וידעתי שהוא באמת מתרגש להיות איתנו, לדבר איתנו, וגם לעודד ולחזק את מי שהיה צריך עידוד וחיזוק.

ואולי הדרך הכי טובה להסביר מה אני מתכוון באותו מסר שעבר שם, היא לצטט את הדברים של הרב טווערסקי. הוא סיפר על כך שבמסגרת עבודתו הוא שימש כנשיא אגודת הרופאים בפיטסבורג, ארגון שמאגד לא פחות מאלפיים רופאים! כאשר הוא היה צריך למצוא לעצמו רופא אישי, הוא בחר מכור מחלים מהתמכרות לאלכוהול, כאשר היה צריך להמליץ על רופא לנכדיו, זה היה מכור מחלים מהתמכרות להימורים, וגם כאשר היה צריך למצוא עורך דין לעצמו זה היה מכור בהחלמה. "אתה יודעים למה לקחתי אותם? כי רציתי עבורי את הטובים ביותר!".

אוי לה לאותה בושה - רשמים מהכנס

ואם מישהו ידע? ואם מישהו יראה? ואם מישהו יאמין? ואם מישהו יגלה באמת מי אני?

השאלות האלה ניקרו ומנקרות במוחי ברבדים שונים. אם בעבר זה היה על כל הסיפור, הסודי, האפל, כיום זה יותר על חודשי המעידות (קרי: צפייה בפורנו ובריחה מפחד המעורב בהחלמה בלא לאונן 'עד הסוף') ש'מר נתן במתנה' המחלים הדגול חווה מחודש חשוון עד לפני כחודש.

הבושה, נקשרת אצלי לביטוי 'ואיך אשא פני'. נשיאת הפנים, החוויה שאני יכול להסתכל סביב, לחוש שמבינים ויודעים עלי, אך לא שופטים אותי לחומרה, היא משאת נפש בעולמי. התחושה ההפוכה - שראו את האמת, גילו ערוותי וזלזלו בי, היא חוויה נוראית עבורי. איני מסוגל לעמוד מולה, היא מחריבה את כל הביטחון העצמי שלי.

אתן דוגמה מהקשר אחר: לפני כשבוע, הקראתי בידענות סיכום שכתבתי לאחת העבודות האקדמיות שלי, במסגרת דיון שנערך כחלק מישיבת צוות בכיר במקום בו אני עובד כעובד זוטר. לאחר הישיבה, ניגשה אלי אחת מאנשי הצוות אשר מדריכות את עבודתי ותארה כי כל המעמד ההקראה כולו ואורכו, היה 'פשוט מביך' ושאלה אותוי במעין מחווה חינוכית-יודעת כל 'למה בעצם עשית את זה?'

מעבר לשאלה האם יש אמת בדבריה (פגמי אופי שהיו שם: רצון להתבלט, רצון לקבל הערכה, רצון לא להרגיש נחות ונמוך בתוך קהל מומחים, גאווה), ומעבר לשאלה מדוע אימצתי בכזאת קלות את נקודת המבט שלה כנקודת מבט בלעדית (תלות, צורך באישורים, פחד מאכזבה של דמויות סמכות), הרגשתי ממש באופן גופני, כיצד אני שם, מקריא, וכל אנשי הצוות, כארבעים אנשים, מסתכלים עלי ונדים בראשם בבוז ובתמיהה. הרגשה זו הייתה קשה מאוד עבורי. המחשבה שכל כך הרבה אנשים לא מעריכים אותי מוטטה את הדימוי העצמי שלי בהקשר של העבודה. הרגשתי כאילו אין לי מקום. שהלוואי שהאדמה תבלע אותי, שלא אצטרך לשאת פני שוב אל מול אותם אנשי צוות.

לאחר תפילות, וצעדים, ודיבור עם הרבה אנשים שהיו באירוע, ועם חברים לדרך, אני מבין שאחד הדברים שאני רגיש אליהם ביותר הוא ההערכה של אחרים. משהו בתוכי לא מקבל את ההערכה-אהבה הזו על עצם קיומי. אני צריך להיאחז במשהו או במישהו כדי לשאוב את האהבה-הערכה. וכך, אני מכשיל את עצמי באופן טראגי - כדי לקבל הערכה, אני עושה משהו קיצוני מדי, אשר מעניק לי בוז או ביקורת, ולמעשה מזיק לי.

מעבר לתפילה אותה אני מתפלל בנוכחותכם הווירטואלית לאלוהים שיקח ממני את הצורך בהערכה ויתן לי אהבה עצמית וקבלה עצמית, אני מעוניין להשתמש בדוגמה זו כדי להבהיר את חווית העומק שלי בכנס.

דיברתי בכנס באחד המסרים.

אני אדם שיודע לדבר. יש לי ביטחון בעושר השפה וביכולות הביטוי שלי. אבל לא הרי העברת שיעור כהעברת מסר, ולא הרי העברת מסר אודות הצדדים המעפימים והיפים בהחלמתי כהעברת מסר אותו למדתי לאחרונה כחלק מההתמודדות עם המעידות ועם ניסיונותי הנואשית והחיוורים להפסקתם.

בתוכנית מתואר כי ההובלה, הענקת התקווה, אפשרית רק באמצעות החולשות.

אני יודע את זה, אני מבין את זה, כשהכנתי את המסר התכוננתי לזה.

אבל לחוש כיצד אני חושף, בתוך דברי, איזורים בהם אני מתבייש, איזורים שהייתי רוצה שיהיו מחוץ לפרוטוקול, איזורים שלא הייתי רוצה יהיו חלק מהסיפור של החיים שלי, הוא דיבור מסוג אחר.

הרגשתי משוחרר אחרי המסר. הרגשתי שהלב שלי היה על השולחן. הוא נראה, על חלקיו המתפקדים ועל חלקיו הסתומים משומן ומאגו, ולא קרה שום דבר.

רגש זה צף אצלי באופן עמוק וחודר ביותר כאשר מישהו מכם, חברים ווירטואליים יקרים, ניגש אלי ואומר שהוא אוהב לקרוא את הדברים שלי. הרי הדברים שלי אינם דברים של עומק בל יתואר, מלאי תורה ועבודת ה', הדברים שלי מבוססים על השפיר והשליה הכי מגעילים-מבחילים-מוסתרים-אפלים בחיי. וכיצד אפשר לאהוב אותם? כיצד אפשר לאהוב אותי?

המגע הזה של עולמי הפנימי אתכם, ועם הפרצופים שמאחורי הניקים שלכם, לוקח אותי בתנודת מטוטלת לחוות את הפער בין פנים לחוץת. אנשים שראיתי לראשונה אמרו שהם קראו את הסיפור שלי, עם אור של הזדהות ועם מבט של חיזוק ותקווה. אבל האלו, הסיפור שלי...זה הסיפור רווי האשמה, ההכאב, הפיצול, וההסתרה, וכיצד הוא מעניק תקווה?

משהו בהמוניות של הכנסים האלה, מפרקת את כל הפער בין 'הפנים' לבין 'החוץ' אותו כל כך ניסיתי להחזיק בישיבת הצוות ההיא, כשניסיתי להתבלט ולקבל הערכה באופן מוגזם. מה שאני, עמוק בתוך הלב, מקבל מעצם השהות שלי בכנס ומהדיבור במסגרתו, הוא אהבה למי שאני פחדתי תמיד להיות מזוהה איתו. אהבה, שמולידה שחרור, תקווה, ואושר חדש שלא הכרתי. הזכות פשוט להיות אני. מדהים עד כמה זה פשוט, אבל עד כמה זה לא מובן מאליו.

בשולי הדברים אוסיף, שאחזה בי צמרמורת לשמע דבריו של הרב טוורסקי שהוא בוחר מכורים מחלימים כרופאים משום שהם הכי טובים, והיא התמשכה לה באחורי הגב כאשר הרב יהושוע אפיין בכנות כי צדיקים אינם יכולים לעמוד במחיצתי-מחיצתנו.

לא, הטרמינולוגיה (תשובה-חוטא לעומת בריא-חולה) לא הפריעה לי. אני חשתי משהו שאני כל כך מתקשה להאמין בו, ואשר העצים את מה שחשתי מעצם השהות והדיבור אתכם.

אני במקום שבו אני אמור להיות.

אני לא רק 'בסדר', 'עובר', 'שורד', 'כאחד האדם'.

אלוהים רוצה אותי בדיוק כאן. עובר את המסלול הזה. מתמודד עם הדברים האלה.

זה נקרא להיות 'הכי טוב', זה נקרא להיות קרוב לאלוהים. אנשים רגילים (לצורך העניין בריאית/צדיקים) אינם צריכים ואינם מגיעים לחווית נוכחות כזו. אבל לי, מחוסר ברירה, הדבר נדרש כאוויר לנשימה, ואני שם.

משהו בתוכי שמח לשמוע את הדברים האלה. משהו, אותו החנקתי במשך ארבע עשרה שנה, מתחיל לקבל חמצן - מי שאני, כולל כלל נטיותי, כולל כלל אובססיותי, כולל כלל איבודי השליטה שלי, הוא מי שאלוהים רוצה שאהיה.

שום דבר, אבל שום דבר, אינו קורה בעולמו של אלוהים בטעות..."

פיתוח רגישות

אמנם יש לציין, דגם אחרי שכבר הגיע במדה מסויימת לשמירת הראייה, מ"מ יתכן שאם יזדמן לו פתאום איזה ראייה אסורה בקרן זוית תגרום לו הראייה נזק גדול, שהמחשבה על הראייה תחזור על עצמה כמה פעמים מבלי שיצליח להתנתק ממנה. וע"ז צריך לדעת שאל יפול רוחו מזה, אלא אדרבא ואדרבא סימן יפה הוא לו, שזה מראה בעליל שחושיו רגישים וזה סימן קדושה.