משעבוד להחלמה - חוברת המאמרים שחולקה בכנס

מצורף הקובץ של החוברת. עדיין נותרו לנו עותקים מודפסים. מוזמנים לבוא לקבוצה ולקבל אחד!...

להורדת החוברת

ברכה לבטלה

שאלה: מדוע אומרים בברכות השחר הצילני מאדם רע ומחבר רע ומשכן רע ולא מבקשים הצילנו מ'בוס' רע? תשובה: כדי שלא תהיה ברכה לבטלה...

הערכים השתנו

על ידי שיפור הקשר ההכרתי שלי עם אלוהים, הערכים שלי השתנו. היום, איישם את רצון אלוהים, הרצון האישי האמיתי שלי.

כשהפכים נפגשים - הסדר מתחיל

בקצרה, חווית החירות של ליל פסח, בניגוד ליום הכיפורים, מתבטאת בתנועת החסד. ועם זאת אפילו בזמן חירותינו, התורה מצווה על היהודי – ובמיוחד על העבדים אשר יצאו לחופשי לפני שנים כה רבות – לבצע את תנועת הנסיגה, הפרישה, הבסת העצמי והגבלת העצמי. החירות איננה משחררת את האדם ממוסריותו, אלא אדרבה, מוסיפה עליה. האתיקה היהודית של החירות מתבטאת לא רק בחסד אלא גם בגבורה.

האם היינו מגנים את בני ישראל לו נזקפו לחובתם בליל חמשה עשר בניסן כמה מעשים של ונדליזם, או אפילו כמה מעשי רצח, בהורגם כמה מן הנוגשים אשר השליכו תינוקותיהם אל היאור? ועם זאת, בני ישראל, במצוות ה', מיאנו לעשות כן. הם הכריזו מלחמה על עצמם. וסירבו לספק צורך אנושי בסיסי, את הצורך בנקמה. אך כשגברו על עצמם, זכו אף לגדול שבנצחונות: הם נעשו בני חורין. וזה מה שאנו מנציחים וחוגגים בליל הסדר: חסד וגבורה, תנועה קדימה ונסיגה.

ליל הסדר נפתח בהכרזה על המצה שהיא "לחם עוני", כלומר מזון שלא נסתיימה מלאכתו, פגום, עלוב. התוספות (פסחים קח,א ד"ה מאי) שואלים מדוע קוראים אנו למצה בשם לחם עוני, והרי רבן גמליאל קבע, וההלכה פסקה, שיש לאכול את המצה בהסה משום שהיא סמל לחירות?

התשובה היא פשוטה. גאולה ולחם עוני אינם מוציאים זה מידי זה. אדרבה, הם רעיונות המשלימים זה את זה. מי הוא בן חורין? מי יכול לומר על עצמו שהוא זכה להיגאל? רק מי שמסוגל לגבור על עצמו, לנוע ולהתרחק מעצמו, להתנער מכל אשליה והעמדת פנים. רק מי שמסוגל להשלים עם דלות רוחנית. מי שחייו מסומלים בידי לחם עוני. חסד וגבורה, שניהם הם סמלי ליל הסדר.

את הדברים הנ"ל לא אני כתבתי, כי אם הרב יוסף דב הלוי, הגרי"ד סולובייציק, בתוך ספרו "זמן חירותינו" על פסח וההגדה. אולם כשקראתי את דבריו לא יכולתי שלא להשוות אותם למצבי, ליציאה מעבדות הפרטית שחוויתי זה לא מזמן .

*(הדבר היחיד איתו היה קשה לי להזדהות הוא צמד המילים "לגבור על עצמו" בהקשר למצבי כמי שנכנע ואמר שהוא לא יכול לעשות דבר, והוא חסר אונים למול עבדותו. אולם גם אם נראה אותם כמיועדים ל"לא מכורים" הדברים מתיישבים על הלב.)

אחד הדברים המאתגרים ביותר בתוכנית הוא הפרדוקס, שכדי לנצח את התאווה צריך להרים ידיים ולהגיד בפה מלא שאיני יכול מולה. אני נכנע ונותן לקב"ה להיכנס לעולמי. כל הצעדים הראשונים נוגעים בנקודה הזאת – הגבורה שבתנועת הנסיגה פנימה, וקבלת המציאות כמבטאת את רצון אלוהים. כשהגעתי לתוכנית, ביקשו ממני על הסף להודות שאני חסר אונים, "להתנער מכל אשליה והעמדת פנים" שאני יצליח אי פעם להתגבר על התאווה שלי, שהכל בסדר בחיי חוץ מהתאווה, ועוד אשליות בעזרתם חייתי עד היום. ביקשו ממני להשלים עם הבעיה שלי, לקבל את מצבי כרצון אלוהים, את זה שאני מכור ואת זה שהאופי שלי פגום ואת זה שאני רוצה ונמשך לתאווה. להכיר בכך שבידיי "לחם עוני", וכל חיי אשאר עם אותו לחם פגום שבני אדם רגילים היו מואסים בו זה מכבר. וזה רצונו של אלוהים ממני.

באותו רגע של נסיגה, של גבורה מצידי שהתבטאה ב"נסיגה, פרישה, הבסת עצמי והגבלת עצמי", זכיתי לחסד אלוהי. זכיתי להיגאל. "נצחון דרך חוסר אונים בחסד אלוהים" (הספר הלבן בפרק "איך זה עובד"). קיבלתי מתנה של שחרור, שפיות הדעת וחוויה רוחנית. ראיתי כיצד ה' מופיע בתוך מיצרי חיי ומוציאני "למימד הרביעי של הקיום שלי" (הספר הגדול, עמ' 11). נהייתי חופשי לבחור במה שאני רוצה שהוא לאו דווקא קשור למין.

מאז כל יום אני קם ורואה את עצמי כמי שיצא ממצרים. יודע שלולא חסד אלוהים אני ובני עבדים עדיין לאותה תאווה, ומבקש בענווה שאשאר עבד לרבונו של עולם, רק להיום הזה. אך כנראה שפעם בשנה יש צורך למשהו גדול יותר שיזכיר לי את הדברים.

ידע הוא לא כח

מה ההבדל בין אדם מכור לאדם שאינו מכור? ההבדל הבסיסי הוא בתחום הבחירה (נניח לרגע את ההגדרות הדתיות של ענין הבחירה החופשית). בעוד מי שאינו מכור יכול להחליט ליפול או לא ליפול, המכור לא יכול. במילים אחרות: הוא איבד שליטה על ההתנהגות שלו.

מכאן נגזרת הגישה השונה כל כך בין אלו שמכורים לבין אלו שאינם. האדם הרגיל שאינו מכור, נמצא במצב בו הוא יכול לא ליפול, אלא שהפיתוי ליפול גדול, ולכן הגישה היא להסביר לו כמה לא כדאי ליפול, כמה כדאי להישאר נקי, מדוע כל מה שהוא חושב זה דמיון, ואיך הוא ירגיש טוב יותר אחרי שיצליח לעמוד בניסיון. הגישה הזאת עובדת בלי ספק. היא מופיעה באין ספור ספרי מוסר וחסידות, והיא הבסיס לכל הענין של בחירה חופשית, יצר טוב ויצר הרע, שתי נפשות וכן הלאה. הגישה הזאת מושתתת על ההכרה ביכולתו של האדם לעמוד בניסיון, וממילא בחשיבות הידיעה האמיתית של המצב (חומרת העונש, גודל הזכות וכן הלאה).

לעומת זאת, האם המכור איבד שליטה. הוא יודע יותר טוב מכל אדם אחר עד כמה לא כדאי לא להשתמש בתאווה, הוא רוצה יותר מכל אדם אחר להישאר נקי - אבל הוא לא מצליח. לא חסר לו ידע, חסר לו כח. המכור יכול בדרך כלל להיות המרצה הטוב ביותר שיסביר מדוע התאווה היא רעל, מדוע הכל דימיון, מדוע לא כדאי ליפול וכן הלאה, אבל זה לא עוזר לו. לכן, הגישה שמסבירה לו ונותנת לו ידע נוסף - דינה כישלון מוחלט, כיון שהיא פשוט מפספסת את המטרה. המכור לא מחפש ידע כיון שיש לו מספיק, הוא מחפש כח, כיון שאין לו מספיק.

לא רק שידע באופן כללי הוא לא כח עבורי, אלא שגם הידע הנכון לא יעזור לי. גם כאשר יש לי את כל הידע שבעולם למה כדאי לי להישאר נקי, זה לא הוסיף לי אפילו מעט יותר כח, ולפעמים אפילו גרם את ההיפך. לעתים נוצר מצב שההבנה עד כמה לא כדאי לי ליפול, משכנעת אותי שאני מסוגל להתמודד בכוחות עצמי, שהרי "אין סיכוי" שאשוב לכל הגועל נפש הזה של פורנו ותאווה. הרי אני יודע כל כך הרבה עד כמה זה גרוע ועד כמה לא כדאי לי ליפול. אבל זאת אשליה, כיון שברגע האמת, כל הידע הזה לא יעזור לי.

שתי נשמות

וכתב בתניא: ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפילה בכוונה, אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע. ואל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה, דישים אל לבו האמת לאמיתו שיש כאן שתי נפשות הנלחמות זו עם זו במוחו של האדם, שכל הרהורי תורה ויראת שמים הם מהנפש האלקית וכל מילי דעלמא הם מהנפש הבהמית, וכל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה.