לא לברוח אחרי המרור
הוא הסתכל סביבו בתמיהה רבתי. כולם היו עסוקים בניקיון הבית ובצחצוחו. אלה מביאים לביתם עגלות גדושות ומלאות פירות וירקות, ואלה סוחבים איתם קופסאות עם קרקרים גדולים וריחניים, שהרגע יצאו מהתנור. בתמיהה הוא שאל את חברו היהודי: "אמור נא לי, מושק'ה, מהי כל התכונה הזו? מה מתרחש פה?". והיהודי השיב במתק שפתיים: "עוד ימים ספורים יחול חג הגאולה, היהודים יכינו סעודות ענקיות ויזמינו גם אורחים לבתיהם, כדי שאיש לא יישאר רעב". בתשובה לשאלתו כיצד יוכל גם הוא להצטרף לסעודת החג ענה לו חברו: "כל שעליך לעשות הוא לעטות על עצמך ארשת פנים יהודית ולהופיע בבית הכנסת בליל התקדש חג. הגבאי כבר ידאג לשבצך אצל משפחה מכניסת אורחים.
בהתרגשות ובשקיקה שמע הגוי מפי חברו היהודי על מהלך הערב, כדי שידע לקראת מה הולך וכיצד עליו לנהוג, והוא התכונן לרגע הנכסף. אלא שכאן התרחשה תקלה בלתי צפויה. משום מה שכח החבר להזהיר את הגוי מפני המרור.
הגוי עשה כנדרש, חבש כיפה לראשו, ואף עטה על עצמו זקן והלך לבית הכנסת, שם נפגש עם חברו היהודי שרמז לו מי הוא זה הגבאי אשר אמור "לסדר" לו משפחה וכך נפרדו דרכיהם, כשהגבאי מסדר כל אחד משניהם אצל משפחה אחרת.
קריאת ההגדה עברה ללא תקלה. כך גם שתיית שני הכוסות הראשונים. ואז הגיע תורה של המצה. הגוי מסתכל בערגה ורואה איך שמוציאים את אותם "קרקרים", ומחלקים מהם לכל אחד מן המסובין במידה ובמשורה. הגוי המשיך להמתין. בוודאי עוד רגע יוציאו את שאר המאכלים ושם יהיה להם מספיק. לא יתקמצנו.
והנה זה מגיע. הירק ההוא. מעניין, הוא לא אמר לי שיש גם ירק! או קיי, שיהיה! העיקר מה שבא אחריו. מכניס הוא חתיכה הראויה להתכבד בה לפיו, וטעמה מר כלענה. שורף בפה. שורף במעיים. יותר הוא כבר לא יכול לשאת, והוא קם ויוצא מעם השולחן בחרי אף.
בבוקר השכם, הוא רואה את חברו היהודי ומטיח בפניו: "חוצפה יהודית! לא די שנתנו לי לקרוא ולקרוא בלי סוף, עד השעות הקטנות של הלילה, אלא שכשכבר הוציאו את האוכל התחילו עם הקרקרים הקשים, ועברו למאכל שורף בפה ובבטן! חייך היהודי חיוך של רחמים ואמר לו: "אוי, מסכן! נשארת לסבול את כל ההכנות שלפני ובדיוק כשהאוכל הגיע - ברחת!"
אני נמצא בתוכנית כבר תקופה לא קצרה, עובר הרבה תהפוכות. את ה"יחץ" כבר עשיתי. אני כבר חצוי בין להישאר בתוכנית, לבין המחשבה שאולי אני לא ראוי לכך. הנה אני רואה סביבי חברים שהגיעו הרבה אחרי לתוכנית, ו"עקפו" אותי בגדול. צברו הרבה יותר ימים, התקדמו בצעדים, ואני עדיין מדשדש מאחור. צברתי 83 יום ומאז אני בגל של מעידות שמסתיימות שוב ושוב בנפילות כואבות. לא מצליח להחזיק את הראש מעל המים.
גם את ה"מרור" כבר הספקתי לאכול. אני כל פעם מתאכזב מחדש לראות שמשהו פה לא מסתדר לי. אני רואה את חברי היקרים כורכים את המצה במרור, ומצביעים על כך שהמחלה בעצם הייתה לטובתם. היא הביאה אותם למקומות שלא היו מגיעים בלעדיה. ואני - אנא אני בא?
תקוותי איתנה שהבורא ייתן לי את הכוחות להישאר כאן ולחוות את הניסים שהתוכנית מציעה, ולא להצטרף לכל אותם שנעלמו מן הפורום והתוכנית, רגע לפני ה"שולחן עורך".
