לסגור חלונות

מנהל, מתכנת ומפעיל מחשב נסעו במכונית לירושלים. בדרך היה להם פנצ'ר.

אמר המנהל: "נעצור מונית, ובעוד עשר דקות נהיה בירושלים".

"אין צורך", אמר המתכנת, יש לנו כאן ספר הוראות לנהג, נחליף גלגל לפי הספר ונמשיך בדרכנו".

"חכו, חכו", אמר המפעיל מחשב, "קודם נכבה ונדליק את המנוע, אולי הבעיה תפתר ".

עבר במקום מהנדס מחברת מיקרוסופט וייעץ להם: "לפני כל טיפול, סיגרו את כל החלונות, צאו והכנסו שוב".

מחוברים

אולי לא נבין מדוע העולם הוא כפי שהוא, או למה לפעמים אנשים מתייחסים זה אל זה בצורה כה אכזרית. אבל אנו כן מבינים מהו סבל, ובהחלמה אנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להקל על סבל זה. כאשר התרומה האישית שלנו מתחברת עם זו של אחרים, אנו הופכים לחלק מהותי מתוכנית שלמה. סוף סוף אנו מחוברים.

מה נשתנה הפסח הזה?

זהו, פסח נגמר, שמונה ימים של חג שלמעשה התחילו הרבה קודם לכן, אולי במוצאי פורים ואולי קודם לכן, כיון שגם אם לא התחלנו את הנקיונות או הקניות חודש לפני החג, אבל בראש זה כבר תפס מקום. החג המאיים הזה שנקרא פסח, עם כל ההלחצות להספיק הכל, לעשות הכל כמו שצריך, שלא יהיה חסר וכן הלאה. 

והנה זה נגמר. הדבר הכי טוב שהיה לי בחג הזה, היתה דוקא הקבוצה שאחרי החג. יש לנו קבוצה כל מוצאי שבת, ולא וויתרנו עליה גם השבוע. שעה וחצי אחרי צאת החג, עזבנו הכל ונפגשנו לשעה של שקט, שעה של בדיקה מה חשוב באמת. לא כולם יכלו להגיע, חלק מהחברים נסעו לחג ולא היו באזור, חלק לא קיבלו שחרור מהעבודות של מוצאי החג. מצידי לא רציתי להפסיד את הקבוצה בכל מחיר, ועבדתי במהירות הבזק לסיים את כל עבודות המטבח בתוך שעה ורבע כדי שאוכל להגיע לקבוצה. היה שווה.

הדבר המרכזי שעלה לי בקבוצה כאשר שיתפתי, היה שהחג הזה היה שונה. מה נשתנה הפסח הזה מכל הפסחים שקדמו לו? שבכל הפסחים אני מתלונן ומחפש בעיות, והפסח הזה כולו אסירות תודה. לכאורה הפסח הזה היה כמו כל פסח אחר, אבל הוא היה שונה כל כך...

זה התחיל מהבדיחה של אלוקים. כן, התכניות שלי. אני תכננתי תכניות מפורטת לפי ימים, מה נקנה כל יום, מה ננקה, מתי נבשל וכן הלאה, אבל ביום ראשון שלפני החג הצטננתי קשות ונשארתי במיטה שלושה ימים ושלושה לילות. ביום רביעי, היינו באיחור של שלושה ימים קריטיים. את המציאות לא יכולתי לשנות, אבל יכולתי לשנות את הגישה שלי. האם אתמכר לתלונות וטרוניות או שאעשה את מה שאני יכול, ואשאיר את כל היתר לאלוקים. אז נכון שלא הספקנו הכל, מה לעשות, היינו באיחור רציני, אבל מה שכן הספקנו עשינו בכיף.

גם ההלכות של פסח עצמו לא השתנו השנה וזה כלל את כל החומרות וההידורים הרגילים, אבל השנה החלטתי שאם במילא זה מה שיש לאכול וזאת הדרך שבה אנחנו נוהגים, אז התלונות לא יוסיפו לי, ואני מעדיף לנסות להינות מכך עד כמה שאני יכול. למרבה הפליאה זה עבד. היום בבית כנסת ראיתי באחד הספרים דיון הלכתי האם מותר להתלונן על העבודה הרבה של חג הפסח, או שזה נכלל בגדר של "מה העבודה הזאת לכם". כשראיתי את זה הבנתי שהתלונות על פסח הפכו אצלנו למעין ספורט לאומי. (אולי לכן מופיעות התלונות של בני ישראל בקריאת התורה של שביעי של פסח?)

והיו עוד כל מיני הזדמנויות שיכולנו לנצל אותן כמובן לכעס ועצבים, או להבין שאם זה מה שאלוקים רוצה אז מוטב לנו לקבל את החיים לפי התנאים שלהם, ולעשות את המקסימום שבידינו. זה כלל צ'ק שלא הגיע, והופעה שפיספסנו, ילד שהקיא על הספה ועוד כל מיני דברים קטנים יותר או פחות שיכלו בקלות לקלקל את כל החגיגה. אבל היה כיף. היה חג משפחתי, טיילנו, אכלנו, שיחקנו, למדנו והיתה אוירה טובה. השינוי לא היה בנתונים אלא בפרשנות שלנו לדברים. 

עבורי, זוהי התממשות אחת ההבטחות המופיעות בצעד התשיעי על כך שהגישה שלנו לחיים תשתנה. ההחלמה מההתמכרות לתאווה לא יכולה להיות מוגבלת לטיפול במשיכה שלי לתאווה, אלא חייבת להקיף את כל החיים. התממשות ההבטחות היא העדות לכך שההחלמה אכן מתרחשת.

מימונה

לפנות תוך רגע את כל כלי הפסח, ולהוציא תוך שני רגעים את כלי החמץ. להביא תוך שלושה רגעים קמח מארון מכירת החמץ או מהסופרמרקט שפותח הכי סמוך למוצאי החג. ויאללה - לעבודה! לנפות, ללוש, ליצור חתיכות בצק קטנות, לרדד, לטגן, להוסיף עוד מופלטה לערימה ההולכת וגובהת... [ובמקביל: לערוך שולחן עמוס כל טוב, להדליק מוסיקה מרוקאית בפול ווליום, לקבל יפה את כל האורחים הרבים, ועוד ועוד...].

"חג המימונה", חג האמונה, מתאפיין ביכולת להשליך תוך רגע, בטבעיות רבה, את המערכת הישנה, ששמשה במשך תקופה (כלי הפסח), ולאמץ תוך רגע מערכת חדשה לגמרי, שאפילו סותרת לגמרי את המערכת הקודמת (כלי חמץ). היכולת הזו, היא המפתח לגאולה. בני ישראל עשו במצרים בדיוק את אותו הדבר: בן רגע הם הפכו מעבדים לבני חורין, מפחדנים לאמיצים (ששוחטים את אלוהי המשעבדים), ועוד ועוד. טוב, לא בדיוק (ע"ע כל התלונות ליד הים...), אבל הייתה להם נכונות לאחוז במערכת כלים חדשה לגמרי.

זה דבר שעזר לי מאוד כשהגעתי לתוכנית - הנכונות להשליך, בשיא הטבעיות, את כל אמצעי הלחימה שמעולם לא עבדו עבורי לאורך זמן, ולאחוז באמצעי חדש - כניעה. לשחרר את המוכר ולקפוץ למים עמוקים של מרחבים חדשים (כמו נחשון בן עמינדב?). "הרעיונות, הרגשות והעמדות שפעם הדריכו את האנשים האלו מושלכות לפתע הצידה, ומתחילה לשלוט בהם מערכת רעיונות ומניעים חדשים לחלוטין" (הספר הגדול עמ' 26).

רציתי לסיים כאן בברכה המסורתית לחג המימונה, "תרבחו ותסעדו". לפני כן, החלטתי לבדוק מה בדיוק זה אומר. והופתעתי. לטובה. וזו לשון הויקיפדיה:

"נהוג לברך את האורחים בברכת "תרבחו ותסעדו", ומקובל לפרשו כ"תרוויחו ותצליחו", אך פירוש זה מוטעה. הטעות צמחה בקרב מרוקאים שנולדו בארץ, אשר מפרשים את הברכה כהזמנה לאורחים ליהנות משפע המזון. הברכה הנכונה היא "תרווחו ותסעדו" ומשמעותה שקודם יהיה לכם רווח (רווחה), ואחר כך תוכלו גם לתת סעד (עזרה לזולת)".

אז "תרווחו ותסעדו". שיהיה לכולנו רווח והצלה ממלתעות התאווה, כך שנוכל גם לתת סעד ועזרה לאחרים (זה גם מה שימשיך לשמור אותנו נקיים...)!

למעט את ההרגל

וראוי להוסיף מש"כ בספר חובת השמירה (פ"ג) שאפי' מי שחושב שההחלטה והקבלה לא יועילו לו להתרחק לגמרי מהעבירה אלא רק למעט את ההרגל, אעפ"כ כדאי הוא העמל בזה. ודבר מפליא נמצא בגר"א (אדרת אליהו פר' בראשית) אהא דתנן (עוקצים פ"ג מי"ב) "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שי עולמות", שעשרה עולמות הם כנגד המדרגות השונות זה ע"ג זה שיש בעשה טוב, ושלוש מאות עולמות הם כנגד המדרגות השונות בסור מרע.