לקום בבוקר
תפילת צעד 3. הייתי מתערב שהבעש"ט חיבר אותה: "א-לי, הריני מעמיד עצמי לרשותך לבנות איתי ולעשות עימי ככל שתחפוץ. שחרר אותי מכבלי כדי שאוכל להיטיב למלא את רצונך. הסר מעלי את הקשיים שלי כדי שהניצחון שלי עליהם יהווה עדות לאלו שאעזור להם לאהבתך לכוחך ולדרך חייך. מי יתן ואעשה את רצונך תמיד". זה הנוסח שאני זוכר.
אני בעצם פונה לאלוקים ומבקש ממנו עזרה, שחרור והסרת הקשיים, אך לא כדי שיהיה לי יותר נוח בעולם. אלא כדי שדרך החסד האלוקי שיושפע עלי תתגלה אהבתו של הקדוש ברוך הוא וכבודו יתברך בעולם.
מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי? איך אפשר להשיב להשם? כוס ישועות אשא ובשם השם אקרא. כשאני חי באסירות תודה ומניף כוס של ברכה והלל להשם - עדות לאהבתך כוחך ודרך חייך.
כל כך הרבה פעמים אני מבקש מהשם שיעזור לי. בבריאות. בכסף. במשפחה. בתקלות. בסדר יום שהתבלגן. בפאנצ'ר. ועוד ועוד.. ואז אני מתחנן ואומר, אבא, כדאי לך. זה ירבה את כבודך בעולם. זה יהווה עדות.
ובכן, אם לא אספר על הניסים הללו, הכיצד הם יהוו עדות?
לכן מן הדין שאכתוב כאן הכרת הטוב על הדברים הטובים והמתנות והחסד האלוקי שהושפע עלי במהלך התקופה האחרונה שהיא כה מופלאה. קרו לי דברים מדהימים. המוני זריחות שמש קטנות וגדולות.
ברשותכם אני רוצה לשתף בדוגמה אחת. שממש התפללתי שם, כדי שיהווה עדות לאהבתך לכוחך ולדרך חייך.
קימה בבוקר. סבלתי שם רבות. אני ממש לא בנאדם של בוקר. בשבילי 6 בבוקר שייך עדיין ללילה. ו11 בצהריים שייך לבוקר. בקיצור, הגעתי כבר לקרקעית שלי בעניין הזה. איחרתי לעבודה. פספסתי שחרית בטח את המניין והחברותא בבוקר. ואז לפני כחודש, הצעד הראשון השיג אותי. הייתי מוכן להודות שאני חסר אונים מול הקימה בבוקר ושאבדה לי השליטה על חיי. צעד ראשון.
שיתפתי חברים. ביקשתי עזרה. הגעתי לאמונה שהכוח העליון שלי, יכול. צעד שני.
ביקשתי מאלוקים. התפללתי. למענך אלוקים חיים... כדי שזה יהווה עדות לאהבתך לכוחך ולדרך חייך. צעד שלישי.
עשיתי חשבון נפש. מה מסתתר מאחורי החוסר יכולת לקום? פחד. הרבה פחדים. עצלנות. עצבות. ייאוש. ערך עצמי נמוך. רחמים עצמיים. התמסכנוצ. צעד רביעי.
התוודיתי על פגמי האופי הללו. שיתפתי חברים בתוצאות. בערך צעד חמישי.
הייתי נכון שאלוקים יקח ממני את פגמי האופי הללו, ובממוקד, להופעה שלהם כשאני פוקח עין. צעד שישי.
כאן קרה משהו מעניין, שהתחדש לי. וזה מה שהרב טווערסקי הסביר לי על צעד 6. בצעד הזה, אני נכון לחלוטין שאלוקים ישחרר אותי מחפגמי האופי. מה זה נכון לחלוטין? זה שאני מצידי עושה את המקסימום. אמנם התובנה הזו הגיע לאחר התרחשות הסיפור אך כיום אני מבין שבאותו הרגע באמת הייתי נכון לחלוטין. התקשרתי לשכן בבניין, יהודי ירא שמיים. וקבעתי איתו חברותא ל6:30 בבוקר. הזוי! מבחינתי. אשתי כמרה לי שאני משוגע. לא בטוח שהיא טועה.
בלילה שלפני, מוצש, הלכתי לישון ב1 בלילה. הכנתי את הבגדים על כסא בסלון כדי לא להפריע לאשתי לישון כשאני מתלבש. ושוב ביקשתי לאלוקים שיעשה עבורי את מה שאינני מסוגל לעשות עבור עצמי. צעד 7.
החברותא החזיקה בדיוק לפעם אחת. אך מאז במשך למעלה מחודש אני קם כל בוקר (כמעט) בזמן. מוקדם. מספיק מניין וחברותא. מגיע לעבודה בזמן. עירני חיוני חינני וטוב לבב.
הצעדים נכנסו לחיי. ובתחום אחר לגמרי מהתאווה, הם חוללו בי שינוי מדהים. אני אסיר תודה על זה ורוצה לפרסם את הנס.
מתפלל ומיחל להכניס את אלוקים אוהב לכל תחומי חיי.
