כי תצא למלחמה

שאלו פעם חתן צעיר מדוע אינו מתגייס לצבא שכן זה עתה פרצה מלחמה וצריך עזרה דחופה בשדה הקרב. ענה החתן: תאמינו לי שיש לי מספיק מלחמות בבית...

חברותא אמיתית

אנו מתחילים למצוא חברות אמיתית, חברים שמבינים אותנו ודואגים לנו רק בגלל מה שאנו. אנו מוצאים מקום בו אנו יכולים להביא תועלת לאחרים. יש פגישות החלמה, יש פעילויות שירות, ומפגשים של החברותא, שעשויים למלא את זמננו ולהעסיק אותנו. החברותא יכולה להיות מראה שתשקף לנו דמות מדויקת יותר של מי שאנו. אנו מוצאים מורים, עוזרים, חברים, אהבה, אכפתיות, ותמיכה. לחברותא יש תמיד עוד להציע לנו, כל עוד אנו ממשיכים לבוא.

השורשים העמוקים מאחורי ההתמכרות שלי

בשבוע שעבר ישבתי עם אשתי לשיחה והחלטתי, בלי לדעת בדיוק למה, לשתף ולהעלות בפניה דברים שליליים מהילדות שלי. כאלו שאני מתבייש בהם, ששמרתי אותם בסוד וכו'. לאו דווקא כאלו הקשורים במין. כי אולי אם זה מפריע לי סימן שיש שם משהו שכדאי לחשוב עליו. ככל שחשפתי בפניה עוד דברים גיליתי שיש חוט שחורז את כל אותם דברים שנוגע, כך נדמה לי, בשורש ההתמכרות שלי. ביסודות שלה שהיו מונחים, כך מסתבר, עוד הרבה לפני שגיליתי לראשונה מה זו אוננות. אביא לפניכם את תמצית הדברים למען יהיה לתועלת (גם עבורי):

-תמיד חשבתי שנהייתי שקרן מומחה בגלל הצורך להסתיר את מעשיי. את האוננות והפורנו. אולם עוד הרבה לפני כן - באזור כיתות ה-ו, הייתי משקר בלי למצמץ. נזכרתי שהייתי לומד משניות בגיל הזה וכמעט בכל פעם שהייתי מסיים מסכת - אבי היה מגיע לכיתה עם אוכל והיינו עושים סיום, עם אוכל, תעודה וכו'. כ"כ נהניתי מתשומת הלב החיובית עד שהתחלתי ל"דווח" על סיומים של מסכתות על אף שלא בהם סיימתי אותם, רק לשם הסיום. גולת הכותרת של השקרים שלי בכל הזמנים הייתה כשהודעתי להורים שלי שסיימתי את הש"ס(!), ואני כמדומני רק בכיתה ו'. למעשה איני יודע להעריך כיום מה הנתח אותו באמת למדתי ממנו. אבל הסיום נערך ברוב פאר והדר.

- הרבה דברים הייתי עושה באובססיביות בלי סיבה נראית לעין ובלי יכולת להפסיק והייתי מתבייש בכך: הייתי מתאפק, לא לשבת על השירותים. בלי שום סיבה - נכנס לשירותים, מחכה קצת ויוצא. לפעמים ככה כמה פעמים ביום. הייתי שומר את הסנדוויצים שלא אכלתי בבוקר בתיק שלי ולא מוציא אותם משם עד שהם התעפשו. איני יודע למה פשוט לא זרקתי אותם ודי. ועוד כהנה וכהנה מעשים דומים.

- הייתי בורח מהעולם לתוך הדמיון שלי. היו לי פינות אליהם הייתי בורח, לפעמים כמה פעמי ביום. הייתי נכנס למקלחת, לוקח את מבברשות השיניים ומנפיש אותם - מארגן אותם בזירת קרב ונלחם ברשעים. במשך שעות הייתי מתבצר שם ומשחק, נותן חיים לכל עצם שאפשר. פסח היה אצלי חגיגה - מחליפים את כל מברשות השיניים! אפשר להתחיל עונה חדשה... מהחצר המוזנחת שמאחורי הבית עשיתי פינת מחשבות והיו לי עוד כמה מקומות כאלו שהייתי יכול לברוח אליהם כהמציאות - בבית שלי או בעולם לא תאמה לרצוני. היו לי גם חברים בקראש שהייתי מדבר איתם כשהייתי הולך ממקום למקום. ניתן לומר שכל ילד נורמלי משתמש בדמיון, אבל אצלי זה לא היה נורמלי. זה נמשך עד גיל מבוגר יחסית לדעתי (אחרי כיתה ה'), וזה הפריע לי שאני מתנהג ככה. ידעתי שמשהו לא בסדר. זכור לי עוד משהו מכיתה א' איך שבשיעור ריתמיקה(!) הייתי משחק עם חבר שהיה קצת אאוטסיידר בחקר חלל, בתוך הכיתה. גם זה נורמלי, אבל אני זוכר את זה כזכרון שנשאר לי בראש מסומן באדום בולט. משהו הפריע לי בו. עובדה ששאר הילדים בכיתה ישבו והקשיבו למורה.

כשגדלתי וגיליתי את האוננות - היא לא הגיעה לשטח חלק ונקי, אלא התיישבה בדיוק באותו מקום. בנוחות מירבית יש לציין. הצטרפה לבריחה מהמציאות, לשינוי החיים ע"פ רצונו של מוחי הקודח, להפעלת מערכת השקרים המשומנת שעמלתי עליה. משם הכל התחיל לתפוס תאוצה. תמיד היה בי את הדבר שנמשך ללא אמיתי, שהתרגש שהמשקר ומההסתרה, שרצה לברוח לתוך הראש שלי שם אוכל לעשות ככל העולה על דעתי. 

השאלה המקננת בי כעת היא מה הייתה הסיבה לכך, או האם הייתה כזאת בכלל. אבל עצם ההבננה שהתאווה היא רק ברזל גדול מאוד שנמשך למגנט של האישיות שלי - משמעה שהעבודה שלי צריכה להתמקד בבעיה האמיתית - האופי שלי, פגמיו, איך שלא תקראו לזה. התאוה היא רק השכבה הדקה של פני השטח של הקרחון הענק שבתוכי. מי ייתן ואלוהים ימשיך להדריך אותי בדרכו המיוחדה.

שבת ליד הנהג

כל בעל רכב, מי שרגיל לנהוג, שהיה זקוק לטרמפ והתיישב על הכיסא שליד הנהג ידע מיד על מה אני מדבר, לקראת הטסט הכנסתי את הרכב למוסך, ועליתי על רכבו של חברי הטוב, סבלתי. כל בלימה של הנהג נראתה כהימלטות ברגע האחרון מתאונה, כל סיבוב נראה חד מדי, כל פניה הרגישה כאילו הנהג הלא מיומן עולה על אי התנועה, לא פעם חשתי רחמים על כל עובר במעבר חציה... משהו בי רצה לזעוק לו, אמור וידוי, לא אני ליד ההגה, יש כאן איש חסר אחריות ששיחד את דרכו אל הרשיון...

התיאור אמיתי. הצטערתי שהרכב לא משמש ללימוד נהיגה, חיפשתי ברגלי את הדוושות וניסיתי, פיזית, להאט ולהאיץ, חברי, חש בחוסר הנוחות שלי וגיחך באהבה, אבל אותי זה בכלל לא הצחיק, ירדתי מהאוטו מסוחרר, מנוהל מהרגשות שלי, הכביש נראה פתאום כמקום צר שלא בא לי להיות בו, וממתי שאני זוכר את עצמי אני אוהב לנהוג. מאוד. לקחתי כמה דקות לסכם את רגשותי, הנני תקווה שהדברים יהיו לתועלת.

בהחלמה למדתי לחשוב על מה שאני מרגיש, וכך התחלתי לשאול את עצמי מה יש לי, הרי כשאני ליד ההגה אני לא כל כך מתוח. מסוגל לעשות עוד כמה דברים חוץ מלנהוג... גיליתי מספר תובנות בלתי נמנעות – בולטת ביותר היתה ההבנה שאני רגיל 'להחזיק את ההגה', ללחוץ על דוושת הגז, על דוושת הבלם, לא רק ברכב, בחיים, בכל פרט, אני לא סומך באמת על אחרים. ובכל מקרה, לא כמו שאני סומך על עצמי. 

בנוסף, קלטתי פתאום שהריכוז העצמי הגבוה שלי מנע ממני לחשוב על תחושותיו של מי שישב לידי כשאני נהגתי (תרגעו, אני. נהג. זהיר.) נזכרתי שלא פעם, גיחכתי גם אני לתחושותיו של היושב לצידי, חשבתי שהוא פחדן, שלא סומך על אחרים ובעצם ראיתי את עצמי במראה, אגב, מדהים אותי כל פעם מחדש לראות כיצד המחשבות והרגשות שלי ביחס לזולת הם בבואה – ההשתקפות, למי שאני.

לא היה נעים, לראות את העצבנות, את התגובות שלו לנהגים אחרים – נודניק, נו, זוז כבר, חושב שהכביש של אבשלו, או את המילים הנחרצות ביחס להולכי הרגל – מה נסגר איתך, למה אתה נדחף, תגיד אתה יודע היכן המדרכה. כל אלו ועוד, אלו מעשים שלי, מילים שלי, וגם כשאיני אומר בפה ממש, בליבי ובראשי הן שם. נראה לי שחוסר הנוחות הכי גדול שלי לא נבע מפחד מהכביש, אלא מהדמות שלי, שנשקפה ממנו. 

החוויה הלא נעימה הזו לימדה אותי משהו נוסף על 'שחרר ואפשר לא-ל', זה לא שאני לא רוצה, אני לא רגיל, 'למסור' למדתי, הבעיה היא שמיד אני לוקח צעד אחורה, מושך בחזרה, ההבנה קיימת, ההרגל, לא, כל אחד בתחומו ובקצב החלמתו, לא לחינם אמר לי הספונסר בצעד השלישי, שאני עסוק 'בלהתמסר'... מעביר את חיי להשגחתו של הכח העליון ומיד נוטלם שוב. 

אני לא מלקה את עצמי כי ההתקדמות האישית ברורה לי, מרגע שנתן לי הכח העליון אומץ להיות חלק מקבוצה חיה, ממתי שהתחלתי להוציא את הפְּנים החוצה, למעשה עברתי למושב שליד הנהג, איני מחזיק בהגה, (למעשה מעולם לא החזקתי בו, זו הרמאות העצמית אבל זה כבר נושא לפוסט אחר) 

כמו בכל דבר בהחלמה, גם כאן אצטרך לתרגל, ואני מתכוון לתרגל, באדיבות בכביש, לבקש מהכח העליון נינוחות, בלי דריכות כזו גבוהה, וגם 'בלשחרר', לא להיות נעול על הצלחה ושלימות, שאוכל לשבת ליד כיסא הנהג רגוע.

שנזכה כולנו לקבל את המציאות.

העבודה היא התכלית

גם כלל ישראל הם פועלים בעולמו של הקב"ה. הקב"ה הוא כביכול בעל החנות ואין לנו להתערב בעניניו כלל. החלק שלנו הוא רק לגמור את העבודה המוטלת עלינו דהיינו להשתדל לקיים רצונו ית' בכל כוחנו, ואופן העבודה היא להתאמץ ולהשתדל להשיג מטרות (כמבואר במס"י פ"ג שצריך להיות כסוחרים הגדולים וכו' ע"ש), אבל התוצאות אינן מודדות את ההצלחה.