הסיפור על מוישל'ה גנב ועליי
את הסיפור הבא סיפר ר' שלמה קרליבך, והוא מאוד מדבר אליי ומזכיר לי את עצמי. העתקבתי אותו כאן, ובסיומו כתבתי את ההרהורים שלי בעקבותיו:
כל אחד רוצה שיהיה לו עסק עם צדיקים. כל מורה רוצה שיהיו לו רק תלמידים טובים, כל אדם רוצה שיהיו לו רק חברים טובים, אבל מי רוצה גנבים, מי רוצה שקרנים, מי רוצה לבבות שבורים?! הקדוש ברוך הוא! "קרוב ה' לנשברי לב". הקב"ה רוצה את הגנבים, את השקרנים, את שבורי הלב.
וזה ההבדל בין צדיק תחתון לצדיק עליון. צדיק תחתון - אוהב רק צדיקים, אבל צדיק עליון כמו הבעל-שם-טוב הקדוש, או כמו דוד המלך, או כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו - אוהב כל שבור לב. וכאן מתחיל הסיפור.
במזיבוז', הוי! כמה הלב כואב, כשאומרים את המילה מזיבוז'. ובכן, במזיבוז', היה יהודי אחד, נקרא לו מוישלה. מוישלה היה גנב. היתה לו ב"ה 'יד ארוכה', והוא היה גונב הכל. פתאום, הוא התחיל להיות חסיד של הבעש"ט הקדוש. הוא עשה תשובה! הוא גנב רק מעשירים! שינוי לטובה... וכמובן, עשירים, אם גונבים מהם הם הולכים למשטרה, וכך היה. מוישלה גונב, המשטרה רודפת אחריו, ומוישלה רץ לבית-המדרש של הבעל-שם-טוב הקדוש, ואומר: "רבי הקדוש! שוב גנבתי! תברך אותי שלא ימצאו אותי!"
הבעל-שם-טוב הקדוש, ברחמיו המרובים, מברך את מוישלה: "אני מברך אותך, שהמשטרה תיכף תשכח מהכל!" וכך הוא מוישלה גונב והבעל-שם מברך אותו. פעם, חשב מוישלה: "כמה אני יכול לגנוב מהעשירים במזיבוז"? והרי זה ידוע ,מי כבר היה עשיר במזיבוז'? אדם שהיה לו 10 רובל בכיס, היה עשיר ! חולם לו מוישלה, שהוא רוצה ולו פעם אחת בחיים, לגנוב משהוא רציני.
והנה, יום אחד שמע מוישלה, שאחד מבני משפחתו של הצאר הרוסי, עובר במזיבוז', ובכיסו שלושים אלף רובל! אהה! זה לא פשוט! מוישלה, כמובן הבין שזה סימן מן השמים שרוצים לעזור לו ! מוישלה הרי לא מפחד מן המשטרה, בגלל הברכות של הבעש"ט. הוא ארגן את כל הגנבים ביחד, זה היה במוצאי חג השבועות, והלך עם כלם לאכסניה בה התגורר הגוי הרוסי. מוישלה סדר שהחלון בחדרו של הגוי יהיה פתוח, מוישלה עולה על הסולם, "מי יעלה בהר ה'", והוא עולה עם הרבה שמחה, והגנבים עומדים למטה ומחכים. מוישלה נכנס,הגוי ישן, מוישלה לוקח את הכסף, יורד למטה, ושם כלם אומרים "לחיים" ומתחילים לרקוד. בינתיים, התעורר הגוי משנתו, ומוצא שהכסף איננו!
הוא קורא מיד למשטרה, אבל מוישלה אינו מפחד! למה לו לפחד? הוא רץ לבית-המדרש של הבעש"ט, ואומר: "רבותי, רבותי! איפה רבנו הקדוש? אני צריך ברכה! "
הוא מסתכל על הפנים של האנשים שסביבו, כלם בוכים. הוא שואל אותם: "מה קרה? למה כלם בוכים?" " לא שמעת? רבנו הקדוש עזב את העולם! הבעל שם טוב נפטר בחג השבועות." אוי ! זעק מוישלה, איזה צדיק גדול היה הבעש"ט, איזה לב גדול! איזה נשמה רחבה! מוישלה לא יודע מה לעשות. ואז הוא אמר: "אין כאן צדיק אחר שיכול לברך אותי ?!" אומרים לו החסידים : "שמע ! לבעש"ט הקדוש היו הרבה תלמידים צדיקים. שם בפינה יושב אחד, "התולדות יעקב יוסף", אחד מגדולי התלמידים, הוא בוודאי יברך אותך".
מוישלה נגש אליו ואומר לו: "אדוני, אני מוישלה גנב, ובכל פעם שאני גונב הבעש"ט מברך אותי, שהמשטרה תשכח מכל הדבר." "התולדות יעקב יוסף", היה צדיק, אבל הוא לא היה הבעש"ט הקדוש. קם "התולדות יעקב יוסף" ממקומו והתחיל לצעוק : "אתה גנב ואתה מעיז לבקש ממני ברכה!" הוא כעס עליו כל-כך, עד שמוישלה ברח מבית-המדרש והלך. אבל לאן ילך? אין לו מקום בעולם. הוא הלך לבית הקברות, למצוא את הקבר של הבעל-שם-טוב הקדוש.
מוישלה נפל על קברו של הבעש"ט, ובדמעות שליש בכה ואמר : "רבי הקדוש, רבי היקר כמה אני בוכה שעזבתם אותי, שעזבתם את כל עם ישראל. אבל רבי הקדוש, דעו לכם, שכל אחד רוצה להיות "רבה" של צדיקים, אבל רק אתם,אתם הייתם ה"רבה" של כל עם ישראל,אתם ה"רבה" של כל הגנבים, של כל הרשעים. ובכן, רבי הקדוש, מה אעשה עכשיו? אני רואה שהשארתם צדיקים - צדיקים, שידאגו רק לצדיקים, אבל גנבים כמוני מה נעשה בלי הבעש"ט הקדוש ?!"
הוא בכה ובכה עד שמרוב בכיות הוא נרדם. בחלומו הוא ראה את הבעש"ט הקדוש, אומר לו: "מוישלה, התפילה שלך בוקעת רקיעים"! שמעתי מאחורי הפרגוד, שמאז חורבן בית-המקדש לא היתה תפילה אמיתית כמו התפילה שלך. הצדק אתך. כל אחד רוצה להיות הרבי של צדיקים. אבל דע לך, לפני שעזבתי את העולם, השארתי את הנכד שלי, ר' אפרים מסדליקוב, וגזרתי עליו להיות הרבי של כל הגנבים. תרוץ אליו מהר! תאמר לנכדי שאני דברתי אתך, וכדי שהוא יאמין לך, אומר לך את הפרשה, שלמדתי את הנכד שלי. בכל ליל שבת קודש, אני לומד עם הנכד שלי את הפרשה, כמו שלומדים אותה בגן-עדן העליון, ורק אני ונכדי יודעים את התורה הזאת. תגיד לו בשמי, שיברך אותך."
מוישלה קם מהשינה, רץ לסדליקוב, נכנס לרבנו הקדוש והמהולל, ר' אפרים ואומר לו: "יש לי משהו להגיד לך בשם הבעש"ט הקדוש..." מיד נתן ר' אפרים את ידיו על ראשו של מוישלה, ואמר לו: "מוישלה, אני מברך אותך שישכחו שאתה גנב"! ומאז, הפסיק מוישלה להיות גנב. וכי איך אפשר לשמוע תורה מגן-עדן עליון ולהיות גנב?! זה לא הולך ביחד.
והחסידים מספרים, שמוישלה לא רק שלא היה גנב, אלא המשיך את דרכו של הבעש"ט הקדוש, והיה לאחד מגדולי הצדיקים, רק שאת שמו האמיתי איננו יודעים.
***
תובנות והרהורים בעקבות הסיפור
אני מאוד מתחבר לסיפור הזה בהקשר של ההתמכרות. תמיד התנהגתי כמו "גנב", מחביא את המעשים האסורים שלי. פעמים רבות כילד, הרבה לפני ההיכרות עם גברת תאווה (שאלוקים יברך אותה ורצונו ייעשה בחייה!), תרגלתי גניבות של ממתקים, והדבר עזר לי בבניית התשתית להעלמת ראיות זריזה. בכלל, כל הרעיון של שימוש בתאווה הוא גם סוג של גניבה, של לקיחה של משהו בכוח במישור הנפשי. "הגעתי להבנה שבלגימה שלי מהדמות של האישה, שהפנטזיה תִּגברה אותה, בעצם לקחתי. עם או בלי הסכמתן, באמצעות מבט התאווה הזה, לקחתי משהו באלימות מאותו מושא תאווה. כבשתי אותם" (הספר הלבן, עמ' 148).
במבט לאחור על כעשרים שנות שימוש אינטנסיבי בתאווה, אלוקים כמעט תמיד הגן עלי. בניסי ניסים, הוא דאג שלא יעלו עלי ועל השקרים וחצאי האמיתות שלי. בניסי ניסים ממש. כמו הבעש"ט בסיפור. [אמנם, הגיוני שפעמים רבות זו גם הייתה הכחשה. אני יכול לשחזר כמה וכמה מצבים שבהם נראה שאחרים קלטו משהו, אבל העדפתי לספר לעצמי סיפורים ולהמשיך להשתמש. "בוקר אחד, הוא... יצא לספר על בעייתו לכל אלה שפחד שיידעו על כך. באופן מפתיע, הוא מצא את עצמו מתקבל יפה, ונוכח שרבים ידעו על שתייתו" (הספר הגדול, עמ' 126)].
בהדרגה, התחלתי לחפש "לגנוב משהו רציני". בכל פעם שחציתי קו אדום, הוא הפך מהר מאוד להיות "לא רציני", ואז שבתי וחיפשתי "לגנוב משהו רציני יותר, משהו רציני באמת, משהו שיביא אותי לסיפוק. ובעצם, משהו שלא קיים באמת במציאות. "מרגע שחציתי גבול מסוים... היה סם חדש שהייתי חייב לצרוך. אבל הוא עבד רק מספיק זמן עד שהופיע הסם החדש ומשך אותי עוד צעד קדימה. וברגע שחציתי גם את הגבול הזה, הופיע הגבול הבא כבאורח קסם, וגם אותו הייתי חייב לחצות" (הספר הלבן, עמ' 12).
לאורך כל הדרך, היו את הצדיקים הרבים ש"צעקו" עלי בספריהם, אותם ספרים העוסקים בשמירת הברית, שאותם הקפדתי לקנות באובססיביות. יש לי ממש אוסף. הצדיקים האלה היו בשבילי כמו ה"תולדות" בסיפור (ואפילו אלה שלא ממש צעקו ואפילו אהבו ועודדו כמו רבי נחמן, רמזו שאני דפוק. ראו את המאמר בסוף הספר "יש לך כנפי רוח", שעומד על כך).
בניגוד למוישל'ה אני לא ברחתי מהם. חשבתי שהם יצליחו לעזור לי להפסיק לגנוב... שהרי, בניגוד למוישל'ה, שרק בסוף הסיפור התחיל לרצות להפסיק לגנוב ומיד הפסיק, אני מהתחלת הסיפור רציתי להפסיק, ואפילו הפסקתי, אבל אף פעם לא הצלחתי להישאר בהפסקה לאורך זמן. "זו לא חכמה גדולה להפסיק לשתות; החכמה היא להישאר בהפסקה." (הספר הגדול, עמ' 161). ["העיקר הוא לא כל כך להפסיק להשתמש, אלא להישאר מפוכח. מכורים יכולים להפסיק להשתמש בהרבה דרכים, אבל התכנית מציעה לנו דרך להישאר מפוכחים. בעזרת הא-ל, אנו חברי "שמור עיניך" לא נצטרך לעולם לטפל בשימוש בתאווה, אבל אנו צריכים לטפל בפכחות כל יום. כיצד אנו עושים זאת? אנו לומדים דרך עשיית שנים עשר הצעדים וההתחלקות בפגישות, כיצד להתמודד עם הבעיות שבימי השימוש שלנו פנינו לתאווה שתפתור אותן" (ע"פ הספר הגדול, עמ' 167)].
כשפגשתי את התכנית, "שמעתי תורה מגן עדן". קיבלתי הדרכה אלוקית למסלול מתאים עבורי. בעקבות כך, כמו מוישל'ה, התחלתי מהלך שבו אני מפסיק "לגנוב", מפסיק להשתמש ("בבקשה, אלוקים!"). וחשוב לא פחות - מפסיק להתנהג כמו גנב, מפסיק להחביא, ומתחיל בדרך חיים של כנות בלתי מתפשרת.
טוב, תמיד רציתי להיות מ"גדולי המחלימים", כמו מוישל'ה שנהיה מגדולי הצדיקים... (בעצם, רציתי להיות גדול המחלימים...). אבל הרצון הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמחלה שלי, שעלי להיפטר ממנו בחסד אלוקים. אני מרגיש קצת שיפור, קצת נכונות להיות חלק, ולא להיות המטאור.
בכל אופן, בשביל שאהיה באמת מגדולי המחלימים, אני צריך כנראה, בדומה למוישל'ה, "שלא יידעו את שמי", שאייצג בענווה עקרונות שרק עוברים דרכי, ומופיעים בחיי בחסד אלוקים, מבלי שהגוף יחצוץ בפני הנשמה, מבלי שהאישיות שלי תתפוס את המרכז. "אנונימיות היא הבסיס הרוחני לכל מסורותינו, להזכירנו תמיד להעמיד עקרונות לפני האישיות" (מסורת 12).
