גם וגם

לאחד היו שני בנים חריפים. יום אחד שאל הבכור את אחיו הצעיר: 'מי לדעתך יותר חכם וחריף, אני או אתה'?... האח ענה תשובה מתוחכמת: 'אם אומר שאני יותר חכם – הרי אחשב לגאוותן ואם אומר שאתה יותר חכם אחשב לשקרן – לכן אני מעדיף לא לענות'... אמר הבכור: 'כעת הנך גם גאוותן וגם שקרן'...

לא מבין הכל

להתחיל מחדש עם ההחלמה פירושו שאנו יכולים להתחיל מחדש גם בחיינו הרוחניים. אם לא נוח לנו עם מה שלמדנו כשגדלנו, אנו יכולים לנסות גישה חדשה כלפי הרוחניות שלנו. אנו לא צריכים להבין הכל מיד, או למצוא מיד תשובות לכל השאלות שלנו.

החזרה (האיטית) אל הדת

בכנס האחרון של שמור עיניך בארץ, נשאל הרב ד"ר אברהם טווערסקי שאלה שמעסיקה רבים מאלו שהגיעו לתכנית: מדוע מתרחשת התופעה הנפוצה של ירידה בדת בעקבות ההתחזקות בתכנית 12 הצעדים? אפשר לראות חברים שמגיעים מרוסקים ולאט לאט הם עולים על דרך, מספיקים את הפעילות ההרסנית שלהם והחיים מתחילים להיראות טוב יותר. אבל במקביל, עם הפנמת הערכים של התכנית ואימוץ דרך חיים רוחנית, ניתן לראות ירידה בקיום התורה והמצוות ושאר פעולות דתיות.

תוכן תשובתו של הרב טווערסקי לא היתה בגדר חידוש, אבל החידוש היה בכך שרב מפורסם מדבר על כך. לדבריו, הוא שונא לומר זאת, אבל הנביא אומר את זה בעצמו, והבעיה היא שאנחנו עושים את המצוות בדרך של "מצוות אנשים מלומדה", בלי פנימיות. לכן, כאשר אנו מגיעים לתכנית שבה הדרך בה אנו עושים את הפעולות היא מה שמשנה, אנחנו עלולים להתאכזב מקיום המצוות הרגילות שנראה לנו לפתע ריקני. המצוות עצמן נותרות בעיניהן כמובן עם כל הקדושה והחשיבות, אבל הדרך שבה אנחנו מקיימים אותה משליכה עליהם צל כבד של שאלה: מה הטעם לעשות אותם בלי מחשבה, בלי רגש ובלי לב?

דוקא מכיון שגדלנו על קיום תורה ומצוות מיומנו הראשון בעולם, ודוקא מכיון שהדת מקיפה אותנו לחלוטין, ישנם פרטים רבים כל כך הנעשים בלי שום מחשבה אלא רק מתוך ההרגל, או מכח האינרציה הגורם לנו להמשיך להיות בתנועה מכח הדחיפה שקיבלנו שהכניסה אותנו לתנועה דתית בלתי פוסקת. וכאשר זה מתנגש לנו עם הערכים החדשים שאנו מאמצים שבהם הפעולות חשובות רק כאשר הן נעשות "מבפנים" עם הרגש, הכוונה והמחשבה, התוצאה במקרים רבים תהיה ירידה בדת.

בנוסף לתשובה הזאת של הרב טווערסקי, ישנם חברים רבים (ואני בתוכם) שחווים מעין "אכזבה" מהדת, בבואנו אל התכנית. במשך חלק ניכר של חיינו הבוגרים (ולעתים במשך כל חיינו הבוגרים עד לנקודה בה הגענו אל התכנית), סבלנו מבעיה חמורה, והדרך היחידה שידענו לנסות להתמודד איתה היתה הדת, הן באמצעות תכני הדת (לימוד, תפילה וכן הלאה) והן באמצעות נציגי הדת (פניה לרבנים), ומעל הכל באמצעות מקור הדת (פניה אין סופית לאלוקים שיעזור לנו). כל זה נכשל כישלון חרוץ וגרם לנו לאכזבה גדולה. ואז הגענו לתכנית ומצאנו פיתרון, והמחשבה שעברה במוחנו היתה לעתים קרובות ההקבלה בין הדת שלא הועילה לבין התכנית שהועילה, והאכזבה הזאת תרמה אף היא לירידה בדת, במקביל להתקדמות בתכנית.

לעתים האכזבה היתה עוד לפני שמצאנו פיתרון לבעיה, מה שגרם לירידה דתית עוד בזמן השימוש במחלה, ובעיקר במקרים שהמחלה היתה מעורבת עם רגשות האשמה ופיצול האישיות מהם סבלנו, כי אם אנחנו חוטאים שכאלו, מה הטעם להמשיך לקיים את ההידורים והדקדוקים?

אבל לצד הירידה הזאת, יכולנו להביט אל החברים שנקיים שנים ארוכות, והיה נראה שהם עברו את הירידה הזאת והם נמצאים במקום אחר לגמרי. אם הירידה היתה קבועה, אזי החברים שנקיים עשרות שנים לא היו אמורים לקיים מצוות בכלל, אבל במקום זה הם היו יותר דתיים וקיימו את המצוות בצורה יותר מלאה אפילו מאנשים רגילים שלא חוו את הירידה של השנים הראשונות בתכנית. ראינו אנשים שהביאו את הרעיונות של התכנית אל תוך העולם הדתי, והפכו את קיום המצוות למשהו עמוק עם כוונה, רגש ומחשבה. מסתבר שזה חלק מהצעד השתיים עשרה, בו מציעים לנו לקחת את העקרונות שרכשו ולהטמיע אותם "בכל תחומי חיינו".

למרבה הצער, אין לזה לוח זמנים קבוע, ובמקרים רבים יתכן גם שלא מדובר בתהליך קצר. גם לא מדובר בתהליך שתמיד מתקדם באותה דרך, וכמו כל דבר בחיים יכולות להיות עליות וירידות, ואחרי התקדמות לעתים יש נסיגה, אבל הכיוון אכן קיים. באופן אישי אני רואה התקדמויות בנושא כבר תקופה ארוכה, לא מדובר על מהפכות אלא יותר על צעדים קטנים, אבל כשהם נעשים - הם נעשים באמת, מתוך מקום של חיבור, ואני מרגיש שהם עוזרים לי להתחבר לאלוקים, ולא נעשים רק בגלל שכך למדתי בגן או בגלל שכך הכריחו אותי לעשות בבית ספר. יש לי עוד המון מה להתקדם (וכנראה יהיה לי מה להתקדם כל החיים), אבל מה שחשוב הוא התפתחות רונית - ולא שלימות רוחנית.

אני בעצמי!

ילדותי קראתי סיפור ליום העצמאות בספר ילדים, בו מסופר על יעל, ילדה שהולכת עם הוריה לטקס יום העצמאות. היא מסרבת לאחוז בידי הוריה, ואומרת "אני בעצמי!". כעבור זמן היא הולכת לאיבוד, והוריה אוספים אותה מתחנת המשטרה. לפני שהיא הולכת לישון, היא אומרת לאביה, שלא טוב עשתה כשאמרה "אני בעצמי!". בתגובה אומר אביה שזה דווקא טוב, ומספר לה שכך קמה המדינה: הבריטים שלטו בארץ, והיהודים אמרו "אני בעצמי!" (הסיפור מסתיים בכך שהוא בא לכסותה בשמיכה, ואז היא אומרת "אני בעצמי!" ושניהם צוחקים...)

השנה, איכשהו התגלגלו העניינים בצורה כזו שילדיי בקשו שאקריא להם את הסיפור הזה. זה העלה בי המון מחשבות (בלי כל קשר לזה שאני לא כזה "ציוייני" אדוק...): "אני בעצמי! האמנם?!" הרי כל חיי ניסיתי בעצמי לעצור את התאווה ש"התפוצצה בתוכי כמו זיקוקין דינור שיורים ביום העצמאות" (הספר הלבן עמ' 15). זה לא עבד בשבילי. אני פשוט לא יכול בעצמי. "בזמנים מסויימים אין למכור הגנה נפשית יעילה נגד "הלגימה הראשונה"... ההגנה שלו צריכה לבוא מהכוח העליון" (הספר הגדול, עמ' 39).

אז מה היא עצמאות בשבילי? החופש לבטא את העצמיות הפנימית שלי, כשהיא משוחררת מכבלי התאווה החונקים אותה. להופיע את "אותו עצמי חשוף וטועה שהשארנו מאחור - אנחנו האמיתיים" (הספר הלבן, עמ' 106).

את העצמאות שלי אני לא לוקח. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". אני מקבל את החנינה שלי, את החירות והעצמאות שלי, מנשיא העולם ומנהיגו. "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, וגאלם".

ביום העצמאות האישי שלי, כפי שאני מבין וחווה אותו, אני צריך בבמאי, ולא בשחקנים. עלי להימנע מלהתמקד מעשי הגבורה (שאכן ראויים להערכה) של בני אדם, שהרי אלה, לכשעצמם, לא הצליחו להציל אותי. אני צריך להתמקד ולשים את מרכז הכובד על חסד אלוקים שבתמונה, על ההודאה "למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה". "לא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא, בכבודו ובעצמו".

עוזר לאחרים

ועוד כתב שם בטהרת הקודש (פ"ה) שאם זוכה האדם לשבר מלתעות רשע לא להשגיח על פתויי היצר שמפתה אותו לראות ולהסתכל, אז לא די בזה שהוא זוכה לאלו המעלות הנאמרים לעיל, רק הוא זוכה לשבר כוחות הרשע ממאות אנשים אחרים בישראל שזוכים בזכותו להיות שומרי עינים [כמו אצל יוסף הצדיק], עכ"ד.