כמה אתמול?

בבית כנסת שואל יהודי את חברו בימי ספירת העומר 'תגיד, כמה היה אתמול'? - 'אתמול היה 3.75' עונה החבר...

קבלה עצמית

רובנו הגענו להחלמה ללא קבלה עצמית רבה. הסתכלנו על ההרס שגרמנו בזמן ההתמכרות הפעילה שלנו ותעבנו את עצמנו. היה לנו קשה לקבל את העבר שלנו ואת הדימוי-העצמי שהוא יצר לנו. קבלה עצמית מגיעה מהר יותר, כשאנו קודם כל מקבלים את זה שיש לנו מחלה שנקראת התמכרות, מכיוון שקל יותר לקבל את עצמנו כאנשים חולים מאשר כאנשים רעים. ככל שקל יותר לקבל את עצמנו, כך קל יותר לקבל על עצמנו אחריות.

השחרור של הצעד החמישי

בימים אלו אנו קוראים בקבוצה הטלפונית את הקטעים העוסקים בצעד החמישי, צעד קריטי מאין כמוהו, צעד שאין שום אפשרות לעקוף אותו או לעשות אותו בגירסא מצונזרת וקלה לעיכול. בספר הגדול נטען באופן ברור שאין החלמה בלי לעשות את הצעד הזה לעומק (שוב: אף אחד לא עושה את הצעד באופן מושלם, אבל בפירוש אנחנו משתדלים לעשות אותו כמיטב יכולתנו). 

לאחר שבצעד הרביעי "עשינו חשבון נפש מוסרי, נוקב וחסר פחד", מגיע הצעד החמישי בו "התוודינו בפני אלוהים, עצמנו ואדם נוסף על טבעם המדויק של פגמינו". לא קל לאדם מכור כמוני שחי כל חיי עם זהות כפולה, לבוא ולעמוד מול המראה (עצמנו) מול אלוקים (שגיליתי רק לאחרונה) ומול אדם נוסף (הכי מפחיד) ולספר לכולם על טבעם המדוייק של הפגמים שלי, בלי מריחות, בלי משחקים ובלי לנסות לייפות את התמונה (או לכער אותה). כל החיים אני רגיל להיות שחקן, להציג בחוץ משהו אחד ובפנים משהו אחר. להיות אדם אחר בחברת בני אדם ובבית הכנסת, ואדם אחר כאשר התאווה נכנסת לתמונה. וכעת פתאום אומרים לי: עצור! אתה חייב להפסיק את הבריחה ולהודות במי שאתה, אבל לא רק בחדרי חרדים כשאתה לבד ואף אחד לא יודע, אלא מול אדם נוסף.

אבל אין ברירה. אם לא אעשה את הצעד הזה - אמשיך בדרכי הקודמת ופירושה עבורי הוא חידלון ומוות. הרי בצעד השלישי - החלטתי "למסור את חיי להשגחת אלוקים כפי שאני מבין אותו", וההחלטה הזאת מחייבת מאוד. אבל אם לא אדע מה הוביל אותי למקום שבו אני נמצא, איזו השפעה יש להחלטה המפוארת הזאת? במשך שנים אני מסתובב מנופח ומרגיש כמה אני מוצלח, אבל מסתבר שזה לא בדיוק ככה, ובסוף אני מתרסק פעם אחר פעם שוב ושוב, אז כעת כאשר סוף סוף הודיתי שאני לא כזה סיפור הצלחה גדול, הגיע הזמן לבדוק מה הביא אותי למצב הזה?

אז הסכמתי לעשות את הצעד הרביעי והייתי מספיק כנה עם עצמי לכתוב ולפרט בדיוק מהם הפגמים באישיות שלי, פגמים שעומדים מאחרי כל ההתמכרות הזאת, והם אלו שעוצרים אותי ומחזירים אותי שוב ושוב לאותה נקודה שרק יורדת נמוך יותר ויותר כל פעם. אבל מה אני עושה עם הרשימה הזאת? לא נראה לי שאמסגר אותה ואתלה אותה על הקיר, והיא לא בדיוק משהו להתפאר בו. אז מה כן? את הרשימה עשיתי כדי שאוכל סוף סוף להשתחרר מאותם פגמים באישיות, והיום אני כבר יודע שאני חסר אונים לא רק מול התאווה אלא גם מול הטינות, הפחדים וקוקטייל רציני של רגשות ופעולות נוספות שהרסניות עבורי. 

ולכן הצעד הבא הוא מחוייב המציאות ואי אפשר לדלג עליו. בתכנית אומרים "אני חולה בדיוק ברמה של הסודות שלי", הוי אומר שהמחלה היא בסודות, ואם אצליח להיפטר מהסודות - חלק גדול מהמחלה כבר נעלם. אז כעת הצעד הנדרש הוא לוותר על כל הסודות שלי. איזה מפחיד - איזה כיף. כמה שזה מפחיד לפני כן, בדיוק ככה זה כיף אחרי כן. ממש לא יאומן שסיפרתי לבן אנוש על כך שיש לי טינות על אבא שלי, על אשתי, על הבוס בעבודה ועוד כל מיני דברים שאני סוחב איתי במשך יותר מידי שנים. גם לא מתקבל על הדעת שסיפרתי לבן אנוש על כך שאני מפחד שיתפסו אותי עם הפורנו או שאני מפחד שיפטרו אותי מהעבודה בגלל סיבה כזאת או אחרת. נכון, זה נשמע לכם משמעם ואתם אומרים "מה הביג דיל?", אבל בתכל'ס עבורי זה היה שחרור אדיר. 

ממש הרגשתי את מה שכתוב בספר הגדול:

כשעשינו צעד זה ולא הסתרנו דבר, אנחנו מאושרים, אנחנו יכולים להישיר מבט אל העולם. אנחנו יכולים להיות לבד במנוחת נפש מוחלטת ובנוחיות מושלמת. הפחדים עוזבים אותנו. אנו מתחילים לחוש את קרבת הבורא.

אין קיצורי דרך בהחלמה

באותו ערב ש"התבשרתי" כי אני מכור למין, קיבלתי מספר הצעות כיצד לנסות לטפל בעצמי, וכל אחת מהן היתה נראית לא קלה ולא פשוטה. הכי הפריע לי כשהפסיכולוג אמר לי שבכל מקרה אהיה חייב גם להתחיל פעולות רוחניות, דבר שלא דיבר אליי בשום אופן והיה נראה לי די הזוי. אני מוכן לעשות פעולות דתיות, אבל לא רוחניות. כל הענין הזה של להתבודד ולדבר עם ה' ולחיות בשלווה, התקשר אצלי לכל מיני מעופפים למיניהם שהתייחסתי אליהם בזלזול. אני לעומתם - כך חשבתי - אדם מעשי שמנהל את החיים שלו, ולא מתאים לי הסיפור הזה.

אבל כיון שהסכמתי לעשות הכל כדי לצאת מההתמכרות, אמרתי נעשה ונשמע והסכמתי לשמוע על מה מדובר. מאז היו לי הרבה נקודות שכאלו בהן האינסטינקט שלי היה להתנגד ולומר "לא מתאים לי", אבל בשורה התחתונה אני יודע שאין קיצורי דרך בהחלמה, כך שלא משנה באיזה שיטה או דרך אני בוחר להחלים, דבר אחד חייב להיות ברור: שאני מוכן לעשות הכל בלי "אבל". חבר טוב סיפר לי שהוא אמר משהו פוגע לאשתו ואחר כך עשה צעדים שמונה ותשע וביקש סליחה. שאלתי אותו איך הוא ביקש סליחה והוא סיפר בדיוק מה אמר וכיצד אמר. שאלתי אותו האם הוא אמר "אבל", והוא אמר שאצלו אין דבר כזה כי אשתו תמיד אומרת לו שאם הוא אומר "אבל", הוא הורס את כל מה שהוא אמר לפני כן. קניתי את זה מיד. איך אני יכול לומר שאני מוכן לעשות הכל כדי להחלים, וביחד עם זה לומר "אבל פרט מסויים לא מתאים לי"? אם אני אומר את זה - אז צריך להוציא את המילה "הכל" ולהחליף אותה במילה "הרבה", או אפילו במילה "המון", אבל לא הכל.

ואז מתחילה המחלה הערמומית והמבלבלת שלי לומר לי: "אבל אתה לא מכור כבד. הנה תראה את פלוני ואת אלמוני לאן הם הגיעו, אתה לא כמוהם, אתה לא חייב לעשות הכל". אז אני משתדל להיזכר בדברים שקראתי שוב ושוב בפורום (באנגלית) כאשר הצטרפתי. החבר 'דוב' שנקי כבר 14 שנה ("רק להיום") לא מפסיק לחזור על אותה נקודה, ואולי יום אחד זה ייכנס גם לראש שלי: האם אני יכול לנצח את התאווה? אם כן - אני לא מכור, אני סתם אדם רגיל עם יצר הרע שעשה קצת (או הרבה) עבירות, וכעת אני צריך לעשות תשובה על מה שעברתי. אבל אם התשובה היא שלילית - אני מכור מאוד. והתשובה אצלי היא מאוד שלילית.

וזה לא נוגע בכלל האם אני מכור "רק" לאוננות או שהגעתי למחוזות נמוכים יותר. פעם דוב כתב למישהו שגם אם הוא מכור לצפיה במגזיני אופנה שאין בהם בכלל עירום אבל הוא מצליח לא לעבור אף פעם את הגבול - הוא עדיין מכור לכל דבר. התמכרות היא התמכרות היא התמכרות. אם יש לי שליטה על עצמי - הכל בסדר איתי. אם אין לי שליטה על עצמי - כמה ברגים (חשובים) התרופפו לי. ואצלי התרופפו הרבה ברגים, אני די בטוח בכך.

וכאשר אני מגיע להבנה שאני מכור ויודע מהנסיון שלי שזה לעולם לא ייפסק (ולשם כך אני לא צריך מחקרים ולא פסיכולוגים, וגם לא צריך להסתכל מסביב ולראות מכורים אחרים, כי מספיקה לי ההיסטוריה שלי), אז זה הלם רציני. וההלם הזה הוביל אותי לכך שאני אומר "הנני" ומוכן לעשות מה שנדרש כדי לקבל את החיים שלי בחזרה, כי לא מתאים לי שלהתמכרות יש יותר כח שליטה עליי מאשר לי עצמי. ואין שום קיצורי דרך כאן, ואין שום מקום ל"אבל". יכול להיות שיש כאלו שיכולים לחיות עם ההתמכרות וזה בסדר גמור, אבל אני לא יכול לחיות איתה יותר כי אם היא תתפרץ - אני אמות. ומכיון שאני לא רוצה למות, אני לא מחפש קיצורי דרך איך להיות עם ולהרגיש בלי. אם זה דורש לוותר על האייפון - אין בעיה. אם זה דורש לקום מוקדם או ללכת לישון מאוחר - אין בעיה. הספונסר שלי משקיע כל יום בין חמש לשמונה שעות בהחלמה! כמה אני מוכן להשקיע?

עוזר לאחרים

ועוד כתב שם בטהרת הקודש (פ"ה) שאם זוכה האדם לשבר מלתעות רשע לא להשגיח על פתויי היצר שמפתה אותו לראות ולהסתכל, אז לא די בזה שהוא זוכה לאלו המעלות הנאמרים לעיל, רק הוא זוכה לשבר כוחות הרשע ממאות אנשים אחרים בישראל שזוכים בזכותו להיות שומרי עינים [כמו אצל יוסף הצדיק], עכ"ד.