לימוד אומנות

כשילד ירושלמי מתקרב לגיל נישואין מלמדו אביו את סודות המקצוע כיצד ל'שנורר' ולאסוף צדקה, בכדי שלא יזדקק חלילה לבריות...

בלי טינות

כשהיינו חדשים בהחלמה רובנו התקשינו לזהות את הטינות שלנו. ישבנו לנו כשהצעד הרביעי שלנו מונח לפנינו, חושבים וחושבים. ובסוף מחליטים שפשוט לא היו לנו טינות. אולי שכנענו את עצמנו להאמין שאחרי הכל, לא היינו כל כך חולים. הכחשה לא מודעת כזו של הטינות שלנו נובעת מההתניה של ההתמכרות שלנו. רוב הרגשות שלנו היו קבורים, וקבורים עמוק. אחרי זמן מה בהחלמה, תחושה חדשה של הבנה מתפתחת. הרגשות שלנו שקבורים הכי עמוק מתחילים לצוף. הטינות האלה, שחשבנו שאין לנו, מתחילות לצוץ.

מה אני עושה לא בסדר?

אחד מפגמי האופי הקשים שלי הוא קנאה, וכאשר אני משתמש בקנאה בצורה מוגזמת (מה שהופך אותה לפגם אופי) אני יכול להרגיש במוחש מה הכוונה שהקנאה מוציאה את האדם מן העולם. הבעיה שלי עם קנאה היא לא רק לאן היא גוררת אותי, אלא בעצם העובדה שכאשר אני במצב של קנאה - אני מפסיד כל דבר בעל ערך שיש לי בחיים, ולא משנה בכמה דברים טובים אלוקים בירך אותי ונתן לי.

לאחרונה יצא לי לחשוב על שאלה של חבר אחר ששיתף אותי בנוגע לתחושות שלו על עצמו בנושא הקנאה. הוא אמר שהוא לא מבין מה הוא לא עושה נכון, ולמה למרות שהוא חכם ומוכשר ועובד קשה, עדיין נראה לו שיש אנשים רבים כל כך שמצליחים הרבה יותר ממנו, מה שגורם לו כמובן לקנאה בהם. חשבתי על השאלה הזאת על עצמי, ושאלתי את עצמי מה אני לא עושה נכון? למה למרות שאלוקים נתן לי שכל וכשרונות ומוטיבציה לפעולה, עדיין כשאני מסתכל סביבי אני רואה הרבה אנשים שיש להם יותר ממה שיש לי ואני מקנא בהם.

תוך כדי שחשבתי על זה, הבנתי את התשובה. הבנתי שיש רק דבר אחד שאני עושה לא בסדר, וזה הקנאה עצמה. אלוקים נתן לי שכל - ואני משתמש בו, אלוקים נתן לי כשרונות - ואני משתמש בהם, אלוקים נתן לי מוטיביציה - ואני משתמש בה, נכון שאני לא מושלם, ובטוח שיש טעויות רבות, וגם תמיד יש מקום לשיפור, אבל בגדול אני משתדל לעשות את הדברים שיש בכוחי לשנותם ומשתדל לקבל את הדברים שאין בכוחי לשנותם, ואלוקים דואג לכך שהתוצאה תהיה טובה. 

הרי גם אם אני מסתכל על כל מה שאלוקים נתן לי בחיים כיום אני יכול רק לומר תודה. דבר ראשון אני נקי, וזה מאוד לא מובן מאליו. חוץ מזה יש לי אישה וילדים, יש לי בית ורכב, יש לי מה לאכול ומה ללבוש, יש לי עבודה וחברים, בקיצור - יש לי כל מה שהייתי יכול לבקש לעצמי. אז מה בכל זאת אני עושה לא בסדר? התשובה היא ברורה - אני מקנא. במקום לקבל את כל המתנות שאלוקים נתן לי ולומר תודה, אני משווה את עצמי לאנשים אחרים, אבל כמובן רק לאנשים שיש להם יותר ממני בפרטים מסויימים. זה לא שאני יכול באמת להשוות את החיים שלי לחיים שלי מישהו אחר ולהחליט שאני מעדיף את החיים שלו, אלא שאני רואה פרט מסויים, למשל בית יפה או רכב חדש, ומקנא בפרט הזה. הבעיה היא שזה משליך על כל החיים שלי, כי כאשר אני במצב של קנאה, אני לא באמת נהנה משום דבר אחר בחיים, כי הכל מתגמד לעומת מה שחסר לי...

הבעיה היא שעד כמה שאני רוצה להיפטר מהקנאה הזאת - אני לא מצליח. בהתחלה ניסיתי לעשות את זה על ידי כך שהסברתי לעצמי שהעובדה שלאדם מסויים יש יותר כסף ממני, לא עושה אותו מאושר, ולצורך כך גייסתי את המחקרים והפסיכולגיה בגרוש שטוענת שהעשירים בדרך כלל בודדים ועצובים. זה היה אמור לעשות אותי מאושר יותר. ההיגיון המעוות כאן ברור: כדי שאני אהיה שמח, חייב להיות לי הכי הרבה ויותר מכולם. אז אם יש מישהו שיש לו יותר כסף, איך אוכל להיות שמח? התשובה היא בכך שאוריד אותו בעיניי, על ידי כך שאסביר לעצמי שבעצם הוא אומלל. במילים אחרות: אני עדיין מקנא נורא, ורק שכעת "אין לי מה לקנא", כי הכסף כאן לא שווה. בקיצור, זה כמובן לא עבד. 

אחר כך ניסיתי פשוט להילחם בקנאה ולקבל את מה שאלוקים נתן לי, אבל גם זה לא עבד. אז נזכרתי במה שכתוב בספר הגדול לגבי האנוכיות, שלא יכולנו לשאוף שהיא תיעלם, בדיוק כפי שלא יכולנו לשאוף שהתאווה תיעלם - רק בגלל שרצינו, ולעתים היינו צריכים את עזרת אלוקים לכך. הבנתי שאם הקנאה מפריעה לי, אבל אני לא מסוגל להיפטר ממנה, זה אומר שאני צריך את עזרת האלוקים. המלחמה נגד הקנאה לא עוזרת, אבל לעומת זאת הכניעה ובקשת העזרה מאלוקים - היא הדרך היחידה שאני מכיר לשחרור מפגמי אופי שכאלו.

למה אני סופר ימים?

אני והתמדה לא הולכים ביחד. מעולם לא היינו חברים טובים, והעדפתי שלום קר ומרוחק על פני יחסי אהבה-שנאה שרק מכאיבים יותר. לכן, במקום לנסות להתמיד ואז להתאכזב מכך שאני לא מצליח, פשוט לא ניסיתי להתמיד וזהו. דוגמא טובה לכך היתה ספירת העומר. עבורי, להתמיד במשימה הזאת של ספירה יומית בלי לפספס אף פעם היתה משימה בלתי אפשרית, אז בשנים הראשונות ניסיתי ונכשלתי, ואחר כך פשוט הפסקתי לנסות. ההקלה הגדולה ביותר עבורי היתה בשנים שפספסתי את הלילה הראשון, כך לא הייתי חלק מכל העסק הזה, לא ניסיתי - וממילא לא נכשלתי.

וכמו הרבה מאוד דברים בחיים, היה לזה קשר ישיר להתמודדות המרכזית שלי - ההתמודדות עם התאווה. לא משנה האם חוסר היכולת להתמיד היווה גורם שעזר להתמכרות, או שמא להיפך, דוקא ההתמכרות הפכה אותי לאחד שקשה לו להתמיד, כך או כך, חוסר היכולת שלי להתמיד, התבטא בצורה החזקה ביותר בניסיון שלי להתמיד בנקיות. כל פעם ניסיתי וכל פעם נכשלתי, וכל פעם היתה הפעם האחרונה, ותמיד זה לא הצליח, עד שהתייאשתי.

ואז הגעתי להחלמה, וכמו רבים אחרים, בהתחלה לא ציינתי את היום הנקי הראשון, וגם לא הצטרפתי ללוח תשעים ימים, כיון שלא חשבתי שיש סיכוי אמיתי שהפעם זה כן יצליח, ובתור למוד ניסיון מר, העדפתי לא לפתח ציפיות. רק אחרי תקופה מסויימת, כשראיתי שהעסק הזה עובד ויש סיכוי אמיתי, הסתכלתי בלוח השנה לראות מתי היתה הנפילה האחרונה ומתי היה היום הראשון לנקיון שלי. ולמרות זאת, היה לי מאוד קשה לקבל את הספירה. הרי בשורה התחתונה, אין שום חשיבות אמיתית למספר הימים שאני נקי בהם, כיון שאם לא אשאר נקי היום - כל הימים מהעבר לא יבואו לעזרתי, אז למה אני סופר? בתקופה הראשונה היו לי על זה כמה פעמים שיחות עם הספנוסר שלי, וקיבלתי את דעתו שזה כלי מועיל, למרות שלא לגמרי התחברתי אליו, וספרתי כמו שאר החברים בקבוצות. לאט לאט הבנתי יותר את הסיבות השונות לספירה האישית, למשל ראיתי שאכן אם אני מתקדם בהחלמה, אז האובססיה נחלשת, ויש משמעות לתקופת הנקיון, ובמקרים אחרים ראיתי כיצד הספירה מסייעת לעשות פעולות מהירות יותר כדי לא להפסיד את "הימים שנצברו".

כעת, בימים של ספירת העומר, אני יכול לחוש את הסיבה המרכזית בעיניי לכל הספירה. כאשר עובר יום ועוד יום ואני עדיין סופר בברכה, ההרגשה שלי היא שהנה עברתי שינוי בחיים ואני יכול להתמיד, ועל זה לבד אני יכול לברך בשם ומלכות... הספירה שלי היא על עצם ההתמדה. אני סופר כמה ימים אני יכול להתמיד במשימה, וכשאני מצליח - אני רואה בכך יותר מאשר ספירה נטו, יותר מאשר "צבירת ימים", אלא משהו אמיתי. היום שלושה ועשרים יום שהם שלושה שבועות ושני ימים, זה אומר שבמשך 23 ימים אני יכול להיות מחוייב למשהו ולהתמיד בו, ואם אני יכול היום - זה נותן לי תקווה שאהיה מסוגל לכך גם מחר. 

וזאת אחת הסיבות המרכזיות לכך שאני סופר את הימים שלי בהחלמה, כי כל יום של נקיות זה אומר יום של התמדה, יום שבו עשיתי את מה שהיה מוטל עליי, והשארתי את התוצאה לאלוקים. ועל זה אני אומר ברכה בשם ומלכות, ומודה לאלוקים על 1222 ימים, שכל יום הוא ברכה בפני עצמה ונס בפני עצמו.

עוזר לאחרים

ועוד כתב שם בטהרת הקודש (פ"ה) שאם זוכה האדם לשבר מלתעות רשע לא להשגיח על פתויי היצר שמפתה אותו לראות ולהסתכל, אז לא די בזה שהוא זוכה לאלו המעלות הנאמרים לעיל, רק הוא זוכה לשבר כוחות הרשע ממאות אנשים אחרים בישראל שזוכים בזכותו להיות שומרי עינים [כמו אצל יוסף הצדיק], עכ"ד.