כניעה או חולשה
במשך שנים רבות נלחמתי בתאווה, לצד הכישלונות הרבים כל כך, הייתה גם תחושת סיפוק. בכל פעם אחרי הנפילה היה מתחיל תהליך חדש של צמיחה והתחלה מחודשת. לאסוף את השברים ולהתרומם. אפשר לחשוב שאני מתאר כאן משהו הירואי בזמן שאני יודע טוב מאוד שנפילה גררה נפילה ובתוכי משהו נשבר, ובכל זאת אני מרשה לעצמי לומר שכן היה משהו, אפשר אולי לנסות ולתאר זאת כמתאבק על הפודיום, כשמולו ניצב מישהו חזק ממנו בהרבה בכל פעם שמיודענו קם על רגליו ומנקה את עצמו מן האבק הוא מתאושש מעט ו...הופ חוטף נוק אאוט בפנים. הוא מתרסק על הארץ אך לאחר התאוששות קצרה הוא ניצב שוב מול הלוחם נגדו וחוזר חלילה. בתוכו הוא יודע כי המלחמה אינה שקולה אבל ברגע שהוא יחליט לוותר ולהיכנע הקרב אבוד. אין לו ברירה וצריך לחפש משום מקום עוד ועוד כח לקום.
כיהודי שחונך על קיום תורה ומצוות ידעתי תמיד שצריך להילחם. בתאוות, בייצר הרע, ברע, בכל מה שמפריע לעבודת ה', צריך להילחם? אז נלחמתי גם בתאווה, נלחמתי בכל כוחי בידיים חשופות ובלי כלים, שנים רבות. הייתי נופל שדוד, מקבל מכות נאמנות אך תמיד ממשיך לקום. הנפילות הראשונות כאבו כאב רב, הייתי גם צעיר לימים וחסר ניסיון, ובעיקר לבד!!! לא יכולתי להזעיק כל עזרה. המלחמה הייתה מול אויב אכזרי שאסור היה לי לספר עליו, איך אפשר לנהל מלחמה נגד כח חזק ממך תוך כדי שעליך להסתיר את דבר המלחמה? בכל קנה מדה המלחמה הייתה חזקה ממני, וגם הכריעה אותי כל פעם, אבל אני? המשכתי לקרב הבא. לא יודע מאיפה באה אלי האשליה שיש לי סיכוי, עובדה ניסיתי עוד ועוד.
היו ימים לא מעטים שהייתי מפיל עצמי לדעת אחרי נפילה, מתוך ייאוש, כך ניחמתי את עצמי על תסכולי הרב, אז שקעתי לתוך החידלון, סגרתי את עיני, כיביתי מנועים וצללתי. רציתי להגיע הכי נמוך שאפשר הבנתי שכבר אין לי תקווה. אבל אז רגע לפני ההתרסקות, משהו טלטל אותי, העיר אותי מעלפוני ולא נתן לי להתייאש. אין לי באמת הסבר הגיוני למה, למה אחרי מאות ויותר של הפסדים ניסיתי לקום עוד פעם, בשום תחום אחר בחיים לא זכור לי דבר כזה. יתכן בגלל שזוהי מלחמת החיים? אולי.
אני זוכר את עצמי יושב מול ספר תהילים וחוזר פעם אחר פעם על הפסוק "לעשות רצונך אלוהי חפצתי" בבכיות נוראות. מדבר עם הקב"ה כדבר איש אל רעהו ושואל, למה? למה רבש"ע אתה נותן לי את המלחמה הזו ללא הפסקה? מה אני רוצה בסך הכול, נקיות!!! להשתחרר מעול התאווה, לעשות רצונך אלוהי חפצתי, אם הייתי מבקש כך על כסף, רכוש, או הנאות אחרות, ניחא. על מה אני מבקש? על קדושה וטהרה, על רוחניות אז למה קשה לי כל כך? היו בקרים שהייתי הולך למקווה נכנס למים ואומר לקב"ה: תראה אבא, עוד לא התייאשתי, אני מנסה שוב, אני מבטיח לך אלוקים שגם אם אני אפול שוב היום, אמשיך בדרך. בלילות יום כיפור מתחת לטלית שפכתי נהרות דמע בתפילה זכה, אם יש רגעים של מגע חומר ורוח, הם אותם רגעים אז עם מילותיו של רבי שלמה בן גבירול בפיוט "לך אלי תשוקתי" אני לא שייך לעדות ספרד שאומרים פיוט זה בליל יום כיפור, אבל החיבור שלי אליו היה מצמית ממש, שורה אחרי שורה אני קורא אותו והמילים פשוט מזעזעות אותי, כל אישיותי התחברה לתחינת הנפש על עצמה.
עד שמצאתי את ה"כניעה"
למען האמת, אני דורש בירור לעצמי. למה כשנלחמתי בכל כוחותי נפלתי, וכשנכנעתי הצלחתי. האם היה משהו רע במלחמה? מה לא היה בסדר? כנראה שהכניעה היא המלחמה האמיתית. גם כעת אני לוחם אבל על משהו שונה. אני לוחם באישיות המשובשת שהשתרשה באישיותי, במסכת השקר שעלי שהפכה לחלק ממני. הכניעה היא מסירת פני ללוחם שמולי אך ורק בכדי שיתן לדמות השקרית שעלי נוק אאוט הגון כדי לגלות את פרצופי האמיתי. כדי להכנע ולהסכים לניתוח כואב יש צורך בגבורה מיוחדת. אפשר לנצח בקרב ולהפסיד את המלחמה כולה, ואפשר להיכנע בקרב ולהרוויח את כל המערכה. הכניעה בקרב על תאוות השליטה בחיינו היא זו שתביא אותנו לנצחון במלחמה הכוללת, ובתוכה גם מלחמת התאווה. "איזהו גיבור הכובש את יצרו" את יצר הכיבוש והשליטה.
הכניעה איננה חולשה, היא הגבורה האמיתית. עד עכשיו לחמתי באחרים והשליתי את עצמי שכל חלקי האישיות שלי בצד שלי, הכניעה הביאה אותי לספירת הכוחות מחדש, אם יש צורך להילחם בצדדים באישיותי אלחם גם על כך, למסור גם אותם לקב"ה בתוך שלל הרצונות, תאוות, קשיים ונסיונות.
