השתקן

למשפחה נורמטיבית ובריאה נולד תינוק חדש אך עם הזמן התברר כי למרבה הצער הילד אילם. הוא אינו מדבר ואינו מוציא הגה מפיו. ההורים המודאגים לקחו את הילד לטובי הרופאים שבדקו את הילד מכל הכיוונים אך לא מצאו שום קצה חוט. כך חולפות השנים והילד.. שותק. והנה באחד הימים בעת ארוחת הצהרים כשכולם סועדים את ליבם בצלחת מרק פותח הילד את פיו ואומר: 'אמא, חסר מלח במרק!' כל המשפחה בהלם, ובהתרגשות התנפלו על הילד בחיבוקים ובנשיקות ולא הצליחו להבין מה קורה פה. - 'אם אתה יודע לדבר, מדוע לא דיברת עד עכשיו'?! - 'לא יודע, עד עכשיו הכל היה בסדר'...

אלוקים יכול ויעשה

כמה פעמים שמענו בפגישות אלוהים עושה בשבילנו מה שאנו לא יכולים לעשות בשביל עצמנו? לעיתים אנו עלולים להיתקע בהחלמה שלנו, לא יכולים, מפחדים או לא נכונים לקבל את ההחלטות שאנו יודעים שאנו חייבים לקבל כדי להתקדם. אולי אנו לא מסוגלים לסיים מערכת יחסים שפשוט לא עובדת. אולי העבודה שלנו הפכה למקור של יותר מדי עימותים או אולי אנו חשים שאנו צריכים למצוא חונך חדש אבל פוחדים להתחיל לחפש. דרך החסד של הכוח העליון שלנו, השינוי הבלתי צפוי עשוי להתרחש בדיוק בתחום שחשנו כי אנו לא מסוגלים לשנותו.

איתך ובלעדייך...

איתך ובלעדייך 
זה להיות וזה לחדול 
איתך ובלעדייך 
זה לא כלום וזה הכל 
איתך ובלעדייך. 

כה אמר המשורר, וזאת זכותו, אבל אם אני מאמץ את הגישה שלו, אני יכול מיד לחדול. כי אצלי זה הפוך, איתך ובלעדייך - אני צריך להמשיך "להיות", וגם איתך או בלעדייך - זה מעולם לא "כלום או הכל". 

בהכללה אפשר לומר שהבעיה מספר אחת של חברים נשואים בהתמודדות עם פגמי האופי שלהם, מיוצגת ביחסים עם האישה. מהבחינה הזאת, נראה שלרווקים קל יותר להחלים, כיון שהם חופשיים יותר להתמודד עם פגמי האופי שלהם בחלל פחות טעון, מאשר נשואים שפגמי האופי שלנו מגיעים כל הזמן לידי ביטוי במערכת הנישואין. אם למשל אני סובל מיחסי תלות, הדברים יהיו הרבה יותר מורכבים כאשר אני במערכת יחסים זוגית, מאשר אם אני רווק, אותו דבר אם אני סובל מצורך בשליטה וכן בריצוי וכן הלאה וכן הלאה. כמעט כל פגמי האופי שלנו מסתכמים בסופו של דבר בקשר שלנו עם העולם מסביבנו, וכמובן שבמצב כזה, לנשואים יש הרבה יותר נקודות חיכוך.

בספר הלבן, בסוף הנספח, מתחבאים הדברים האלו והם עוצמתיים מאוד:

העובדה שנשואים יכולים לקיים יחסי מין עם בת זוגם ולקרוא לעצמם "מפוכחים" אינה יתרון בכלל. זה יכול אפילו לפעול נגד ההחלמה. ישנם נשואים שמודים שאף על פי שהם לא "משתמשים" יותר, הניצחון על התאווה עדיין חומק מהם. למעשה, לעיתים קרובות נראה שיותר קשה עבור נשואים להשיג ניצחון על התאווה והתלות, עד שהם מתנסים בהתנזרות מינית מוחלטת. ולעיתים קרובות-יותר מאשר אנו יכולים לשער, יכולים לשמוע נשואים מתלוננים שלרווקים קל יותר! הבה נעמיד את הדברים בבירור: הסקסהוליסט - לא משנה אם הוא מחלים או לא, רווק או נשוי - ניתן לשער שיש לו בעיות עם מין! שלא לדבר על כך שהוא נושא בעיות אחרות שנגרמו בניסיון לחיות בחברת אחרים, ובקשרים עם אחרים.

מה שאותי תפס כאן הוא המשפט הבא: "נראה שיותר קשה עבור נשואים להשיג ניצחון על התאווה והתלות". במילים אחרות - כדי להשיג ניצחון על התאווה, אני חייב להשיג ניצחון על התלות, וכן להיפך, כדי להשיג ניצחון על התלות אני חייב להשיג ניצחון על התאווה. כל זמן שאני נמצא ביחסי תלות ופועל מתוך פגמי האופי שלי, קשה עד בלתי אפשרי להשיג ניצחון אמיתי על התאווה, פשוט כיון שיחסי התלות לא מאפשרים את זה. אם הגישה שלי היא ש"איתך ובלעדייך זה להיות וזה לחדול", אז ברור שיהיו לי רגעים נפלאים של "להיות", אבל ברגע שהיא תהיה במצב רוח אחר - אני יעבור מיד למצב של "לחדול", שאצלי פירושו להשתמש בתאווה וליפול. אני חייב לחיות חיים נורמליים בין אם זה "איתך" ובין אם זה "בלעדייך", אחרת לא אוכל להחלים, ואין סיכוי למופכחות מינית לאורך זמן.

ראיתי הדגמה של האמת הזאת על עצמי פעמים רבות. בתחילת הדרך לא הבנתי את זה, והייתי תלוי לחלוטין במצב הרוח של אשתי, מה שגרם לי כמעט לאבד את הנקיות שלי, כאשר לא הצלחתי לשלוט בכך. הייתי כבול ביחסי תלות שהתפתחו גם לצורך נואש בשליטה, וכמובן אם שני דברים תלויים אחד בשני אז כאשר אחד נופל, הוא מושך איתו את מה שתלוי בו. לכן, כשאני הייתי תלוי באשתי, גם ההחלמה שלי היתה תלויה בה, וכשהיא עברה התמודדויות ו"נפילות" במצב האישי שלה -זה גרר אותי איתה אל האבדון. לקח לי הרבה זמן (ולספונסר שלי הרבה עבודה) כדי להבין שאני צריך להמשיך לחיות בין אם טוב לנו ביחד, ובין אם כעת אשתי מתמודדת עם קשיים ולכן "לא פנויה" מבחינה רגשית לקשר או לחיבור.

זה לא קל, ואם לומר את האמת - זה קשה. היו זמנים שלא חשבתי אפילו שזה אפשרי, אבל אלוקים עזר לי ועוזר לי. היום אני יכול פעמים רבות (לא תמיד כמובן) לראות את הקושי של אשתי, לגלות אמפתיה אבל לא לנסות לשלוט בכך (גם לא בצורה יפה של ניסיון לעזור) ולא להיות מושפע מכך, להמשיך לחייך ולחיות את החיים שלי גם כשהיא לא נחמדה, לא משתפת פעולה או אפילו יותר מכך. 

מעניין שבתחילת דרכן של הקבוצות, היו החברים של AA (אלכוהוליסטים אנונימיים) משתתפים ביחד עם נשותיהם באותן קבוצות, ולא היתה הפרדה לקבוצות למכורים עצמם וקבוצות לנשות מכורים. ההבנה הבסיסית היתה שפגמי האופי של הבעלים ושל נשותיהן הם הבעיה, וממילא יכולים לעבוד עליהם ביחד. כך מצאתי את עצמי נעזר בפרק "לנשים" שבספר הגדול, וקורא אותו מנקודת מבט של "בן זוג" ולאו דוקא מנקודת מבט של אישה שבעלה מכור. דוקא הפרק שהיה לי הכי קשה לקבל אותו בהתחלה, הפך עבורי לאחד הפרקים הכי חשובים, כי הוא נותן לי הדרכה כיצד להתנהג במצב שבו ישנם שני בני זוג, שהאחד נמצא (נכון לרגע זה...) במצב של החלמה, ואילו השני סובל עדיין מפגמי האופי ברמה כזו או אחרת. כך אני לומד להתמודד עם הקשיים בזוגיות ולהתייחס לאשתי כפי שהייתי רוצה שהיא תתייחס אליי ביחס לפגמי האופי שלי.

אני לא חסר אונים

איזה קטע. במשך כמה חודשים אני כל הזמן חוזר ושוב ושוב על כך שאני חסר אונים, ופתאום אני קולט שאני לא חסר אונים בכלל. טוב, כמובן שלא קיבלתי פתאום כח מול התאווה, ואני עדיין שב ומצהיר (היום יותר מתמיד) שאני חסר אונים מול התאווה וכי אבדה לי השליטה על חיי (בכל תחומי החיים), אבל יחד עם זה גיליתי שזה רק חלק מהתמונה, ואם אני מתעלם מהחלק השני של התמונה - אני חוטא לאמת.

אני חסר אונים מול התאווה, אבל אני לא חסר אונים לעשות את הפעולות הנדרשות ממני כל יום, כל שעה, כל רגע. אני לא חסר אונים להשתתף בקבוצה, אני לא חסר אונים להיות בקשר כל הזמן עם חברים, אני לא חסר אונים אפילו להכנע. כן, עוד פרדוקס מוזר, אני צריך שיהיה לי כח כדי להכנע. אפילו הרבה כח.

זה קצת כמו אדם שנפגע בתאונה ל"ע והוא אכן חסר אונים ולא יכול להגיע בכוחות עצמו לבית חולים ולהציל את חייו. בהתחלה הוא לא קולט את זה והוא מנסה בכל זאת לגרור את עצמו אבל עם כל פסיעה וכל רגע שעובר - המצב הרפואי שלו רק מחמיר כי כל תזוזה מכאיבה יותר וגורמת לפציעות נזק. בסוף, כשבאמת כואב לו הוא מבין שהוא לא יכול לבד ושאין לו סיכוי להגיע לקבל טיפול רפואי. הוא נכנע והוא מודה בחוסר האונים שלו. אבל הטיפש לא מרים טלפון למד"א לבקש שיפנו אותו, כי הוא טוען שהוא הגיע למסקנה שהוא חסר אונים. אכן, הוא חסר אונים מול הפציעה, אבל לא חסר אונים לשלוף את הפלאפון, להתגבר על הבושה של "עשיתי תאונה" ולבקש (ואם צריך - גם להתחנן) שיבואו להציל לו את החיים, ויפה שעה אחת קודם. וגם כאשר כוחות החילוץ מגיעים, הוא לא חסר אונים לשתף איתם פעולה במה שהם אומרים לו לעשות. 

במשך שנים ארוכות מידי ורבות מידי, לא ידעתי שאני יכול לעשות משהו נגד הבעיה המרכזית של חיי. הייתי בודד להחריד והייתי משוכנע שכך אסיים את חיי. אז כל זמן שלא ידעתי שיש מספר חירום שיכול לפנות אותי לקבלת טיפול רפואי, אכן המשכתי לנסות בכוחות עצמי לצאת מהמצב, מה שכמובן לא עזר ורק החמיר את הבעיה כל הזמן. אבל היום אני יודע שזה לא נכון. אני יודע שיש מי שיכול לעזור לי. אז עכשיו חלאס עם התירוצים ועם כל הפוזה של כמה אני מסכן וכמה קשה להיפתח, וכמה אני עסוק ואין לי זמן לקבוצות וכל זה. כי אני חסר אונים מול התאווה, אבל אני לא חסר אונים לעשות פעולות שיצילו אותי.

ולכן, אם אני מנסה לפזר את האבק ולראות מהי הנקודה היחידה שעומדת בבסיס כל ההחלטות שלי כעת בחיים, ישנה שאלה אחת פשוטה: "סיימת?". זאת שאלה שאני משתדל לשאול את עצמי כל פעם, ואם התשובה עליה חיובית, אז אני מוכן לעשות ה-כ-ל כדי לקבל את החיים שלי בחזרה. אבל אם עדיין לא כאב לי מספיק ולא סיימתי - אז אני יהיה מוכן לעשות "הרבה" ואולי "המון" אבל לא "הכל". ואם אני לא מוכן לעשות הכל כי יש לי דברים יותר חשובים בחיים - אז כנראה אצטרך עוד איזה סיבוב או שניים של כאב מזוקק כדי שאסכים סוף סוף להרים ידיים ולקבל אחריות על עצמי.

אז "רק להיום" - סיימתי.

מזרז הגאולה

וע"י שיתחזקו ישראל בשמירת הראייה נעשים ראויים לגאולה העתידה ומקרבים אותה. שהגאולה העתידה תלויה בעמידת כלל ישראל בנסיונות בעניני קדושה, ובמיוחד בשמירת הראייה, כמש"כ החיד"א (נחל קדומים פר' בראשית) "והעין תלויה לפי מעשה ישראל במראית העין, שאם יפגמו ח"ו בראות ילכדו בעבירה ויתחזק עין של עשו וישמעאל, ואם יתחזקו לשמור ראות העין ימחו עשו וישמעאל ויבוא גואל, וזה רמז כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון וגו'".