יגעת וירשת

איך רוטשילד נהיה מליונר? - הוא היה קם כל יום בארבע בבוקר, מתפלל, הולך לשוק וקונה ארגז עם מאה תפוחים. כל תפוח עלה לו שקל והוא היה מקלף את התפוחים ומוכר כל תפוח מקולף בשקל וחצי. כך הרוויח חצי שקל על כל תפוח וגרף חמישים שקלים ביום. כך נהג רוטשילד לעשות בהתמדה ובחריצות מידי יום. עד שביום בהיר אחד אבא שלו מת והשאיר לו מיליונים...

פתיחות

אני מוכן לעשות כל מה שנדרש כדי להישאר נקי. אגלה פתיחות ואהיה מוכן לקבל הנחיות ככל שאצטרך.

ניגוד אינטרסים בין ערכים להתנהגות = התמכרות

במשך הרבה שנים חשבתי שאני היחיד שנמצא במצב שלי. לא האמנתי שיש עוד אנשים מכובדים, שומרי תורה ומצוות, שהגיעו למקומות אליהם הגעתי (זה כמובן לא היה בסתירה לאחת ההכחשות החביבות עליי לפיה כולם עושים את זה). אבל אז הגעתי להחלמה ולקבוצות, וגיליתי שלא כולם כמוני, אבל אני בפירוש לא היחיד. אחד הדברים שהיה די ברור מההתחלה הוא שיש הרבה יותר דתיים-חרדים בקבוצות. 

גם בקבוצות בחו"ל, אחוז המאמינים (מכל דת שהיא) בין משתתפי הקבוצות היה גבוה יותר מאשר אלו שמגיעים מרקע חילוני. השאלה שנשאלת היא כמובן למה? בארץ היה ניתן להסביר את זה בכך שחילוני ממוצע לא מוצא את עצמו בקבוצה שכולה דתיים, כיון שכל הטרמינולוגיה והאוירה לא לרוחו. אבל זה כמובן רק חצי הסבר, והוא בעייתי מאוד, כי בשורה התחתונה - כאשר אנשים סובלים, הם לא בוחרים את סביבת ההחלמה שלהם.

בקיצור, ההסבר שעלה ברעיוני הוא שדוקא בגלל האיסור - אנחנו הרבה יותר חשופים להתמכרות. האיסור הופך את זה למשהו מיוחד, סודי, מבייש, מלא באשמה וכן הלאה, או בקיצור: דוקא באיסור יש את כל המרכיבים שהופכים את האוננות הפשוטה (או כל סוג אחר של תאווה) לאופטימליים מבחינת הסיכון להתמכר אליהם. נראה שההסבר הזה הוא גם די נכון, ובספרות המקצועית שעוסקת במכורים למין נכתב מפורש שדוקא אלו שמגיעים מרקע דתי בו התאווה היא איסור סודי, סיכוייהם להתמכר לתאווה גדולים יותר מאשר אלו שמגיעים מרקע בו מיניות הוא נושא שאפשר לדבר עליו, והוא בודאי לא אסור או מלוכלך ואיום ונורא.

אבל גם ההסבר הזה לא מספיק, ולאחרונה קראתי ספר מעניין שעוסק בהתמכרות לאלכוהול. הוא מסביר שכדי שתיווצר התמכרות, מוכרחים להיות שני מרכיבים המתנגשים ביניהם: א. ערכים. ב. התנהגות. רק כאשר ישנה התנגשות בין הערכים לבין ההתנהגות, נוצרת המערבולת הזאת שנקראת התמכרות, השואבת אותנו לתוכה. אם לאדם יש ערכים שהוא מצליח לחיות לפיהן - אין לו בעיה. גם אדם שמתנהג בצורה מסויימת אך היא לא נוגדת את הערכים שלו - אין לו בעיה.

כך למשל מחקרים הוכיחו שפסיכופת לא יכול להתמכר. הפסיכופת הוא אדם שסובל מחוסר קיצוני במצפון, ולכן הוא חסר את אחד המרכיבים שיוצרים התמכרות - אין לו ערכים.

לכן, ככל שיש לנו יותר ערכים לאורם אנו רוצים לחיות, כך נהיה יותר חשופים לסיכון להתמכר, וזאת כיון שכל התנהגות שלא תואמת את הערכים הגבוהים שלנו, מפריעה לנו מאוד וממילא מתחילה ליצור את המערבולת המדוברת. וכמובן ככל שהערכים שלנו בנושא מיניות ותאווה גבוהים יותר, כך יפריע לנו יותר השימוש בתאווה, וממילא יגרום לנו בקלות יותר להתמכר אליה.

זהו האבסורד שבתוכו אנו חיים. דוקא אנו שמנסים להמנע מכל תאווה לחלוטין, ומשתדלים לחיות עם ערכים נעלים בכל התחום הזה, מסיימים בקבוצת סיכון גבוהה מאוד בנושא הזה.

אבל יש גם צד יפה למטבע, כי זה אומר שאנחנו לא אנשים רעים אלא בדיוק להיפך. זה מפריע לנו כי העמדנו לעצמנו רף אחר, שאנשים אחרים לא היו מרגישים רע כשהם נמצאים מתחתיו. העובדה שהתמכרנו לא גורמת לנו להיות פחות מוסריים או בעלי מצפון אלא ההיפך: מוכיחה שאנחנו עדיין נמצאים באותו רף, ולכן זה כל כך מפריע לנו. כעת נותר רק להודות בכך שיש לנו בעיה, ולבקש עזרה.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

אשרינו המכורים

חברים יקרים מאוד,

היום אני רוצה לדבר על משהו אופטימי למדי.

אתמול עלה נושא שקצת גרם לכמה מאתנו לתחושה לא טובה. האם אנחנו מכורים לעולם? האם תמיד נשאר כאלה שכל מעידה קטנה יכולה לגרום להם לקריסה מוחלטת? יש משהו מפחיד בתובנה שלעולם ועד עד סוף ימינו נצטרך לחיות בצל הפחד והחשש ממשהו פנימי שיכול לפרוץ החוצה בחוסר שימת לב ולגרום לכאוס מוחלט.

בכלל, המושג "לתמיד" הוא מושג שמפחיד אנשים. כל אחד אוהב להרגיש משוחרר מכל מגבלה, לדעת שאין דבר שמאיים על חייו. החירות היא התחושה הבסיסית במבנה אישיותו של האדם. קראתי לא מזמן סיפור על טייס יהודי אמריקאי בימי מלחה"ע השניה שהפיץ כרוזים מעל מחנות הריכוז בהם כתב ליהודים שם שהמלחמה עומדת להסתיים, וכי ניצחון בעלות הברית נראה באופק. הוא מספר שמה שדחף אותו לעשות את זה, היה ניצול יהודי פליט מחנות שסיפר לו כי אנשים מאבדים את הטעם בחייהם עקב ייאוש וחוסר תקווה שהמלחמה תסתיים אי פעם. הוא תיאר איך הדבר הכי מסוכן ממנו התרחקו האסירים במחנה היה אנשים שאבדו את הרצון לחיות, כל קשר אתם היה מדבק ומפיל את האחרים, וכאשר מישהו היה מאבד את הרצון לחיות זה היה שאלה של ימים עד שהוא באמת היה מת.

אולי הגזמתי קצת בדימוי, אבל יש כאן נקודה שחשוב להגדירה. המחשבה ש"תמיד נשאר כך ולא נהיה משועבדים לפחד מהתאווה" מציקה ומדכאת. גם אסיר שנידון למאסר עולם, חי בתקווה שיום אחד הוא ישתחרר, זאת בתנאי שקצבו את ענשו. אם הוא יודע שענשו אינו קצוב ורשמית הוא אמור לבלות את כל ימיו בכלא תחושתו קשה ללא נשא. 

כאן יש לי תובנה אופטימית, דווקא לגבי המכורים לתאווה.

חוץ מעצם ההתמכרות שהיא דבר בעייתי לכשעצמו, ישנה משמעות גם לדבר אליו מכורים. לדוגמא, מכור לאלכוהול הוא מכור למשהו שבאופן רגיל אינו מזיק. שתיה חריפה היא משהו לגיטימי . בכל קיוסק, חנות או מסעדה יש שתיה אלכוהולית. באירועים ושמחות זה דבר שבשגרה. בימי שבת חג ומועד זה אפילו מצווה. זה מסובב את האדם יום יום וזה מותר ומקובל. אף אחד לא מסתכל משונה על מישהו ששותה כוס בירה במסעדה או סתם כך ביום יום. זה מקבל צורה בעייתית כשזה הופך להתמכרות. קשה יותר להתנזר ממשהו לגיטימי בדרך כלל.

שונה בכך היא התאווה. למרות הזמינות שלה יותר מאלכוהול, היא הרי בחינם ומוצפת בכל הרחוב, נשים ומראות וכו' בכל זאת היא אינה לגיטימית. כל אחד יחוש בושה בכך שיבחינו בהסתכלותו באישה או במראה אסור אחר. מביך ביותר לראות שמישהי שמה לב במבטים עליה. בושה גדולה להיתפס קונים מגזין עם תמונות לא ראויות, גלישה למקומות אסורים מתקבלת כסיבה מוצדקת לפיטורי עובדים, שלא לדבר על בגידות ממש שהם עילה מוצדקת לפירוק נישואים למרות הפגיע האנושה בילדים ושאר דברים בסיסיים בחיינו.

בקיצור, התאווה בכללה היא דבר שההתנזרות ממנו היא מקובלת לחלוטין. אם נוסיף לכך את עובדת היותנו יהודים שומרי תו"מ שאחד מיסודות הדת הוא ההרחקה מעריות עד כדי כך שההרחקות וחומרת עריות הוא האיסור החמור ביותר בתורה, יש משנה תוקף להרחקה גם למי שאינו מכור. אני זוכר למשל סיפורים על גדולי ישראל ממש, אנשים שבוודאי לא הייתה להם התמכרות לתאווה, הם היו פרושים מכל העניין, כמו ה"חפץ חיים" הרבי מבעלזא זצ"ל רבי אליהו לאפיאן ה"בית ישראל" מגור הרב הקדוש רבי שלמק'ה מזוועיהל  ועוד קדושי עליון, שעד סוף ימיהם ממש נזהרו מכל נדנוד קל של קשר לראיה אסורה אפי' באופן המקל ביותר. זה לא נבע אצלם ח"ו מתוך התמכרות אלא פשוט מתוך הקפדה על הרחקה מוחלטת מדברים אלו. (דרך אגב כידוע שרבי שלמק'ה מזועיהל שקדושתו הייתה ממש נוראה, נפטר מכיוון שלא הסכים בשום אופן שיחברו לו קטטר. לא עזרו כל השכנועים, והוא נפטר תוך כדי ייסורים מזעזעים העיקר שלא לגעת אפילו פעם אחת ואפילו לצורך פיקוח נפש!!!)

כיוון שבכל מקרה השמירה היתירה בעניינים אלו הנה מקובלת וחשובה, יותר קל לחיות עם המחשבה שאנו מחויבים לשימת לב יתירה בעניין. זה לא ממש מאיים. 

מבחינה זו אולי "זכינו" להיות מכורים לתאווה, ולהגיע לדרך להינצל ממנה ברמה כזו שגם אנשים לא מכורים לא מגיעים אליה. אנחנו משתדלים (ומצליחים ב"ה) להתגבר גם על ראיות "קטנות" שאחרים אולי מזלזלים בהם. בסופו של דבר יש לנו תוספת רווח מכל העניין.

בהצלחה ידידים,

על דרך יוסף

וכן למדנו מיוסף שזוהי משימת כלל ישראל באופן מיוחד בתקופה שלפני הגאולה העתידה, ה"ה דורינו דור עקבתא דמשיחא. דהרי כל פרט שזכה בו יוסף הצדיק במלוכה, קדם לו נסיון בעניני קדושה.וכן למדנו מיוסף שזוהי משימת כלל ישראל באופן מיוחד בתקופה שלפני הגאולה העתידה, ה"ה דורינו דור עקבתא דמשיחא. דהרי כל פרט שזכה בו יוסף הצדיק במלוכה, קדם לו נסיון בעניני קדושה.