האימייל היומי מוקדש לזכותה של מרים אסתר בת הדסה ליזה לרפואה שלימה וקרובה בתוך שאר חולי ישראל.

שידרוג המערכת

יש לנו חדשות טובות! ביום רביעי 13/5 מערכת האתר של שמור עיניך והפורום עומדות לעבור שדרוג משמעותי. מי שמכיר, זו תהיה מערכת דומה למערכת האתר באנגלית.

לכל הפרטים על השדרוג, החידושים ומה שצריך לעשות

לחפש תשובה

למצוא איזון בהחלמה דומה לישיבה מול מאזניים עם ערמה של חול. המטרה היא לשים כמות שווה של חול על כפות המאזניים ולהשיג איזון. אנו עושים את אותו דבר בהחלמה. אנו מתחילים עם היסודות של זמן הניקיון שלנו ושניים-עשר הצעדים, אז מנסים להוסיף להם תעסוקה, אחריות בהחזקת הבית, חברים, חניכים, מערכות-יחסים, פגישות ושרות במידות שוות, כך שכפות המאזניים מתאזנות. הניסיון הראשון שלנו עלול להפר לגמרי את האיזון במאזניים האישיים שלנו. אולי נגלה שבגלל מעורבות יתר שלנו בשרות הרגזנו את המעסיק שלנו או את בני המשפחה שלנו, אבל אם ננסה לתקן בעיה זו בכך שנפסיק לחלוטין שרות, הכף השנייה של המאזניים תצא מאיזון. אנו יכולים לבקש עזרה מחברים שכבר ייצבו את המאזניים שלהם. קל לזהות אנשים אלה. הם נראים שלווים, שקטים ברוחם, ובטוחים בעצמם. הם יחייכו תוך כדי הכרה בקושי שלנו וישתפו איך הם הצליחו להאט, בכך שהם הוסיפו רק גרגרים ספורים של חול בכל פעם לכל אחת מכפות המאזניים וזכו לאיזון בהחלמה.

לפעמים, גם בזוגיות צריך לומר "אין דו שיח"

אחד הכללים הקשורים לשיתוף בקבוצות של ההחלמה הוא ש"אין דו שיח בקבוצה", שפירושו שאף אחד לא מגיב לדברים שמישהו אחר אמר. בפעם הראשונה שהשתתפתי בקבוצה זה היה נראה לי מטורף. שמעתי חבר משתף על קשיים, על כמיהה להשתמש בתאווה, וכשהוא סיים ציפיתי שכולם יתנו לו עצות, יחזקו אותו או יעזרו לו, ובמקום זה אמרו לו "תודה ששיתפת" והמשיכו לחבר הבא בתור. לא הבנתי מה לעזאזל לא בסדר איתם.

אחר כך אמרו לי שזה נעשה כדי שלא לגרום בעיות, כיון שאם לאחד יגיבו ולאחד לא זה עלול ליצור רגשות שליליים. הבנתי את הרעיון אבל לא ממש קיבלתי אותו. לקח לי המון זמן להתחיל להבין שיש כאן משהו מעבר לזה. כאשר אנחנו באים לקבוצה, אנחנו לא מחפשים עצות ולא רעיונות, לא מבקשים שיחזקו אותנו ולא שיעודדו אותנו, ובודאי לא שיאמרו לנו מה לעשות. אני מגיע לקבוצה כי שם זה מקום בטוח עבורי לשתף חברים אחרים במה שעובר עליי, ולדעת שיהיה מה שיהיה הדבר שאותו אני משתף - יקבלו אותי כפי שאני בלי תנאים מוקדמים. כל זה לא יכול היה להתרחש אם הקבוצה היתה נותנת לי משוב על כל מה שאמרתי, ולכן כשאני משתף, לא משנה מהו הנושא אותו שיתפתי, התגובה היחידה שאני צריך היא "תודה ששיתפת". 

בשביל עצות, הצעות, הדרכות וחיזוק - יש ספונסר ויש חברים מחוץ לחדר הקבוצה. הספונסר לפעמים צריך לחבק ולפעמים לתת סטירה, לפעמים להציע ולפעמים לומר שאין לו מה לומר. יש גם קבוצות טיפוליות שנעשות בהדרכת איש מקצוע, שבהן כן מקבלים משוב על השיתופים, ולכן המטרה שלהן אחרת מהמטרה של הקבוצות הרגילות שלנו. על הצעדים אומרים שזאת תכנית פשוטה לאנשים מסובכים, אז הקבוצות של הצעדים נשארות פשוטות, ואת הדברים המסובכים יותר אנחנו משאירים מחוץ לדלת. (בקבוצה בה אני משתתף, יש לנו סדר קבוע בו הקבוצה מסתיימת עם תפילת השלווה וכו', ואז כולם מתיישבים שוב ופותחים חלוקה מחדש, הפעם עם דו שיח ותגובה אחד לדברי השני, וכך יש לנו את שני הצדדים של המטבע).

למה אני מספר את כל זה? כי אתמול הבנתי שאולי מה שנכון בקבוצה - יכול להיות נכון גם בזוגיות שלי. אולי לא כל פעם שאשתי משתפת אותי היא רוצה לשמוע עצה מבעלה החכם, ואולי אפילו לא כל שיתוף שלה זה כדי לקבל תמיכה או הבנה. יכול להיות שיש פעמים בהן אשתי משתפת אותי רק לשם שיתוף, והיא לא רוצה לשמוע שום דבר בתגובה חוץ מאשר "תודה ששיתפת אותי במה שעובר עלייך". יכול להיות שיש אנשים שיגידו לי "בוקר טוב אליהו, איפה היית עד היום?", אבל אני לומד לאט, ולקח לי המון זמן להבין את הדבר הפשוט הזה, כיון שעד עכשיו פשוט לא חשבתי על כך בכלל.

נכון, בזוגיות יש הרבה דברים משותפים שבהם בני זוג מבקשים תמיכה ועזרה וסיוע, ויש כמובן גם הרבה פעמים שבני זוג רוצים עצות או הצעות איך לנהוג ומה נכון, אבל אם אני לא יודע שיש גם רגעים שבהם אני נמצא על תקן אוזן - אז למעשה אני סותם לאשתי את הפה. יש פעמים שאשתי לא מעוניינת בפה הגדול שלי, והיא רוצה רק שאקשיב לה, אבל מה שקורה הוא שאני מיד נכנס לנעלי היועץ והמתקן, כי אני מרגיש שאני "חייב" לעזור לה, אבל הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות, והמסר שאני מעביר הוא מסר של חוסר קבלה, גם אם הוא נעשה מתוך רצון טוב.

אתמול עבר עליי יום מאוד קשה, ובלילה מאוחר, הצלחתי סוף סוף לפתוח את הדברים עם אשתי, ואז גם יכולתי לשמוע אותה. אחד הדברים שהיא אמרה (לא בלי הרבה מאוד אומץ) זה שהיא לא חושבת שיש לה למה לשתף אותי כי היא יודעת בדיוק מה אני יענה לה. זה היה הרגע שבו נפל לי האסימון בקשר לתוצאות של האישיות שלי כמתקן ויועץ שיודע הכל. ואז, כאשר היא הסכימה בכל זאת לשתף אותי, יכולתי לומר לה רק "תודה ששיתפת אותי במה שעובר עלייך".

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

עשר אגורות

לפני כמה דקות עסקתי בסידור הבית (דבר נדיר לכשעצמו לפני הכניסה שלי לתוכנית, וזה שזה מתבצע בשיתוף פעולה עם אשתי זה בכלל נס...). מצאתי כמה חפצים קטנים, שהחלטתי שהם לא שימושיים וכדאי להשליך אותם לפח. אחד מהם היה מטבע של עשר אגורות. "רגע", עצרתי בעצמי, "למה אתה מזלזל במטבע של עשר אגורות?"

***

כשהייתי ילד, מטבע של עשר אגורות היה עבורי דבר בעל ערך. הייתי יכול לקנות בו מסטיק, הייתי יכול לצרף אותו לכמה מטבעות דומים אחרים ולקנות ממתק יותר משמעותי (האובססיה לאוכל התחילה כבר אז...). שטר של מאה ש"ח היה עבורי סכום עצום. אני מניח שהערכתי שמשכורת חודשית שלמה מגיעה בערך לסכום הזה.

חלפו שנים, קיבלתי יותר כסף, והתחלתי לזלזל. לא רק בעשר אגורות. גם בשקלים. אחרי שהתחתנתי זה כבר הפך למאות שקלים: "מה זה מאה שקל היום? זה כלום!". היום אני מתחיל להבין, שהמצב הכלכלי שלי הוא נגזרת של התפיסה שלי. פרוטה לפרוטה מצטברת, וכל שכן ששטר לשטר מצטבר... ההפסדים הקטנטנים מצטברים להפסדים גדולים ועצומים באמת. לאחרונה ערכתי כמה חישובים, והבנתי שאם הייתי מתנהל נכון יותר, היו ברשותי היום לפחות כמה מאות אלפי שקלים יותר, אם לא הרבה יותר...

אם אעריך ואייקר כל מטבע שנתן לי אלוקים, אם אפסיק לפעול בלי מחשבה על אובססיות הקניות שלי (בעיקר אוכל, ספרים ומוסיקה. ואיני יודע מי החזקה שבהן...), מסתבר שהמצב הכלכלי שלי יהיה טוב יותר. וגם המצב הרגשי. עומס הדברים שנקנים על ידי כדי למלא אותי, כנראה, רק יוצר אצלי, בסופו של דבר, חלל גדול יותר. (עדיין חשוב לי לקנות ספר או דיסק (או אוכל...) שיחברו אותי אבל בצורה מאוזנת).

***

כמו במישור הכספי, גם בשדה ההחלמה, יש לי נטייה לזלזל בדברים הקטנים. "אני עייף, עצבני, ולא מרוכז עכשיו, וגם צריך לשירותים. מה בדיוק יעזור איזה טלפון לחבר?..." "כבר הרבה ימים שאני נקי בלי להקפיד על שלושה טלפונים ביום!" "כבר מאוחר בלילה מי יענה לי עכשיו?" "למה דווקא עשר אסירויות תודה? מספיק שמונה! אין לי! אני לא מוצא!" "אוף! מה הספונסר מנדנד לי על התקדמות בצעדים, עשיתי מלא פעולות של החלמה היום" "אגיע לקבוצה אחרי קריאת המסרים של ההתחלה. זה מייבש. כל פעם אותם טקסטים..." "היא אשמה! וגם זה לא כזה מציק לי, אז למה אני צריך לעשות עכשיו צעד 4 ולשתף את זה עם חבר ולבקש מאלוקים להשתחרר מהפגמים ולבקש ממנה סליחה. זה קטן. זה יעבור לבד". ועוד ועוד.

אבל פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול, או למינוס גדול, בבנק ההחלמה. כדאי לי לנסות להיזכר כמה טוב הרגשתי ביום שעשיתי את הפעולות הקטנטנות האלה. כן, לפי הספר, לפי הספונסר, בלי לסור ימין ושמאל ולעגל פינות. ויש גם צד שני למטבע (תרתי משמע): פוק חזי מאי עמא דבר. רוב מי שמעד / נפל / התרסק, לפי מה שהספקתי להכיר, מספר שזה לא התחיל באותו רגע. הפעולות הקטנות והיומיומיות התמסמסו להן אט אט, ופרוטה לפרוטה הצטרפה לחשבון גדול וכואב עד מאוד.

הלוואי והדברים יעזרו לי קצת יותר להפסיק לזלזל ב"עשר אגורות (עשר דקות?) של החלמה". בעצם, עכשיו אני מרים טלפון לחבר!

"התקדמות גדולה מורכבת מהרבה התקדמויות קטנות. ניצחון גדול מורכב מהרבה ניצחונות קטנים".

כל התקדמות חשובה

ועוד טעם שאין מקום ליאוש ועצבון, דברוחניות כל השגה קטנה שכרה גדול והפלא אשר לא ימד ולא יספר כלשון רבינו יונה (תחי' שער ג'). וכ"כ כתב החוה"ל (שער חשבון הנפש פ"ה) "ואל ימעט בעיניך שום טובה שתעשנה לשמו, אפי' במלה או ראיה, כי המעט ממך רב אצלו". וא"כ אפי' על השגה קטנה ראוי לו לשמוח שמחה עצומה כמוצא שלל רב.