גבר עצלן

בחור מספר לחברו, “בשבוע שעבר שלחתי את אישתי להביא לחם מהמכולת ובדרך היא קיבלה התקף לב ונפטרה.”

“נו, ומה עשית?”, שאל חברו.

“לא הייתה לי ברירה, אכלתי לחם של אתמול…”

בלי תשובות

אני מקבל את העובדה שאין לי את כל התשובות לשאלות החיים. עם זאת, אבטח באלוהים כפי הבנתי ואמשיך במסע ההחלמה.

אלוקים נמצא בפרטים הקטנים

סוף סוף אור שמש! זה ממש חסר לי במערה הטחובה והחשוכה. אין ספק, שתים עשרה שנה ועוד שנים עשר חודשים לא מיטיבים עם הגוף של אחד בגילי. טוב, אני את הלקח שלי הבנתי - א עוד להפוך אנשים לגלי עצמות. אלא אם כן זה יהיה אותו מלשין ארור כמובן. כעת, אני חושב שלמדתי מספיק תורה ואני מוכן לצאת לשם ולעשות מהפכה. אשנה את העולם! אקרב את ביאת גואל צדק בצעדי ענק! עלי לחפש את הפרוייקט בו יוכלו כוחותי לבוא לידי מיצוי אמיתי. אולי נקים רשתות לקירוב רחוקים, או שנמציא גוף גדול שיהיה אחראי על החינוך של כל הארץ. אולי בעצם עזרה לנזקקים? ממש קשה לי להחליט. אני חושב שאלך לקבל ייעוץ בנושא. או שסתם אחכה עד שמשהו באמת גדול יתגלגל לידי ואוכל, איך אומרים - להציל את העולם.

זה בדיוק מה שהיינו מצפים מרבי שמעון כשיצא ממערתו - אחרי שאגר כל כך הרבה כוחות ולמד כל כך הרבה תורה, שיצא לעשות שינוי מהותי בעם, שינוי מהותי בעולם, כמו שהיה אפשר לראות מהגישה שלו כלפי הרומאים. ואכן - רשב"י מחפש את העשייה: "איזיל אתקין מילתא" (שבת לג,ב). אולם בניגוד כיוון שהיינו מצפים - רשב"י הולך בכיוון אחר לגמרי. הוא מחפש את הדבר הראשון שיתגלגל לידיו. אותו דבר היה לטהר מפסק טומאת מת שביל שכהנים רצו לעבור בו. הוא מתמקד בקבוצת יעד קטנה מאוד, במקום מסוים מאוד, וגם התיקון שהוא עושה זה להפחית מהם טורח - שלא יצטרכו לעשות עיקוף! זה הכל! רשב"י האלוהי מתעסק עם זוטות כאלו. איזה בזבוז של פוטנציאל.

אז זהו, שלא. רשב"י כאן מלמד אותנו דבר יסודי מאוד לחיינו הפרטיים ולהחלמה בפרט - הכל נמדד ע"פ הפרטים הקטנים. אל תנסה לצאת ממערתך ולשנות עכשיו את כל חייך לכיוון חדש לגמרי. תתחיל מפעלות קטנות מינוריות. מלצאת מהריכוז העצמי שלך. תראה האם יש משהו בישיבה/עבודה וכדו' שלך  שתוכל להשקיע בו קצת וזה יעשה טוב לאחרים. חשוב האם יש מישהו שסובל מהתנהגות שלך שתוכל לשנות את הגישה אליו.

זאת הגישה שרשב"י מלמד אותנו - פעולה קטנה אחת ועוד אחת מצטרפות יחד לחיים של עשיה, או של החלמה, במקרה שלנו. כמאמר התנא: תפסת מרובה, לא תפסת.

מה ביקשתי ומה קיבלתי

שמעתי משפט יפה מאישה שעברה הרבה התמודדויות קשות בחיים. היא אמרה ככה: ביקשתי מאלוקים סבלנות, והוא נתן לי תור בבנק...

זה תפס אותי כי הבנתי שהרבה פעמים זה בעצם מה שקורה, שכאשר אני מבקש מאלוקים משהו, הוא יכול לתת לי את המענה בצורה של אתגר שבאמצעותו אוכל לממש את המתנה אותה ביקשתי. התור בבנק היה בדיוק מה שהיא ביקשה, למרות שזה היה נראה הפוך. אם היא היתה מקבלת סתם ככה מנה של סבלנות בלי שום אפשרות לממש אותה, איזו משמעות היתה לכך? התור בבנק, למרות שנראה כאילו הוא בדיוק ההיפך ממה שהיא ביקשה, הוא למעשה התשובה האמיתית. היא לא ביקשה חיים בלי צורך להיות סבלני אלא ביקשה סבלנות - ואלוקים נתן לה את האתגר המדוייק לו היא היתה זקוקה.

הבעיה היא כמובן שהרבה פעמים, או אולי אפילו ברוב הפעמים, אני פשוט לא מבין את מה שאלוקים רוצה ממני. אלוקים מדבר אליי - בזה אין ספק, אבל יתכן שאני לא מקשיב או לא מבין. זה כמו הרדיו שפועל תמיד, אבל לפעמים אני פשוט לא מכוון לתחנה הנכונה, ולכן שומע רק רעש סטטי במקום את החדשות, או לחילופין מכוון לתחנה בערבית, אז ברור שאני לא מבין מה אומרים לי. אני צריך להיות מכוון לתחנה הנכונה ולהקשיב. הדברים נאמרים - התפקיד שלי הוא להקשיב להם.

אז אלוקים עונה לבקשות שלי, לעתים באופן שאני רואה כתשובה "חיובית" ולעתים באופן שנראה לי כתשובה "שלילית" אבל למעשה גם זאת אפשרות עבורי לגדול. בתקופה האחרונה הבקשות המשמעותיות שלי נענו באתגרים מאוד לא פשוטים. בימים אלו, כאשר התשובה היא באמצעות אתגר, אני נוטה לרקוע ברגליים ולצעוק כמו ילד קטן, וכאן בדיוק נכנס לתמונה הספונסר. בפעמים אלו אני צריך להכריח את עצמי להרים את הטלפון לספונסר, וגם אחר כך להכריח את עצמי לנשוך את השפתיים ולשתוק. הראש החולה שלי מספר לי שעדיף לא להתקשר בכלל, ואם כבר להתקשר אז לומר לו מפורש שאני לא מעוניין שיגיד לי מה לעשות ורק שיקשיב לי ויגיב באמפתיה, אבל אני משתדל לעשות את ההיפך, להתקשר ולהקשיב, למרות שהאגו שלי צורח שמה שאני עושה הוא אסון עבורי.

הסיבה בגללה אני מתקשר היא פשוטה מאוד, כיון שאני צריך מישהו קצת פחות סובייקטיבי ממני, מישהו שיכול לעשות דבר מאוד פשוט: להחזיק מולי מראה. זה הכל. הוא לא צריך להיות מושלם וחכם, יפה וגבוה, בלודיני עם עיניים כחולות, וגם לא בעל תואר שני במדעי החברה. יש בגדול רק דרישה אחת עבורי במצב הזה: שהוא לא יהיה אני. כאשר התחלתי לעבוד עם ספונסר הוא אמר לי שבתקופה הקרובה, בכל פעם שקשה לי אני חייב לדבר איתו או עם המזכירה שלו. הכוונה היתה כמובן למזכירה האלקטרונית... הרעיון הוא פשוט (כמו תמיד), אני צריך לצאת מעצמי ולעשות את הפעולה של בקשת עזרה, בין אם הוא עונה ובין אם הוא לא. עצם הפעולה הזאת מפנה את האגו הצידה ונותנת מקום לאלוקים. 

אז ביקשתי זוגיות, חיבור ואהבה, וקיבלתי חוסר תקשורת, קשיים וניתוק. רק להיום אני מבין שזהו רצונו של אלוקים, ואני מאמין שגם מכאן אני יכול לגדול. יתכן שבהמשך אלוקים יחליט לתת לי תשובה אחרת שאינה אתגר - ויתכן שלא. הוא לא עובד אצלי, אני זה שאמור לעבוד אצלו. אם יתן לי תשובה חיובית - אודה לו על כך, ואם יחליט שהתפקיד שלי הוא לעמוד באתגר - אשתדל לעשות כמיטב יכולתי. רק להיום - התאווה איננה אחת האופציות להתמודדות עם המצב.

כל התקדמות חשובה

ועוד טעם שאין מקום ליאוש ועצבון, דברוחניות כל השגה קטנה שכרה גדול והפלא אשר לא ימד ולא יספר כלשון רבינו יונה (תחי' שער ג'). וכ"כ כתב החוה"ל (שער חשבון הנפש פ"ה) "ואל ימעט בעיניך שום טובה שתעשנה לשמו, אפי' במלה או ראיה, כי המעט ממך רב אצלו". וא"כ אפי' על השגה קטנה ראוי לו לשמוח שמחה עצומה כמוצא שלל רב.