אופס, טעות

טעויות! כולנו יודעים איך מרגישים כשעושים טעויות. רבים מאתנו חשים שכל חיינו היו טעות. לעתים קרובות אנו מסתכלים על טעויותינו בבושה או אשמה - לכל הפחות, בתסכול וחוסר סבלנות. אנו נוטים להתייחס אל טעויות כאל הוכחה לכך שאנו עדיין חולים, משוגעים, טיפשים או פגועים מדי מכדי להחלים. האמת היא שטעויות הן חלק חיוני וחשוב מאוד בלהיות אנושי. בשביל אנשים עקשנים במיוחד (כמו מכורים), טעויות לעיתים קרובות הן המורים הטובים ביותר. אין בושה בלעשות טעויות. טעויות חדשות לעיתים קרובות מצביעות על נכונותנו לקחת סיכונים ולגדול. בכל אופן, אם נלמד מהטעויות שלנו זה יכול לעזור; לחזור על אותן טעויות עלול להיות סימן לכך שאנו תקועים. לצפות לתוצאות שונות מאותן טעויות חוזרות ונשנות - ובכן, לזה אנו קוראים חוסר-שפיות. זה פשוט לא עובד.

למה תאווה?

רוב המאמצים שמושקעים בניסיון למנוע מאנשים להמשיך בפעילות הרסנית של התמכרות, מושקעים בהצגת ההרס שהדבר גורם, הכאב, חוסר התועלת וכן הלאה. יש בזה כמובן הרבה היגיון, כיון שאם אנחנו לא מודעים להשלכות המלאות של המעשים שלנו, קשה לנו להתחייב לתהליך ההחלמה שהוא תהליך המצריך הרבה השקעה, התמדה, כנות ועוד הרבה מצרכים שקשה לקנות במכולת השכונתית במחיר מבצע.

אבל ביחד עם זה, יש אולי דבר שכדאי לנו לעשות במקביל: להציג דוקא את מה שההתמכרות נותנת לנו בחיים. ואולי יש מצבים שודקא הצגת הפיתרון של התאווה, יכולה להיות בעלת השפעה טובה יותר מאשר הצגת ההרס, בפרט אצל אנשים שכבר ניסו הכל ושום דבר לא עזר. כאשר הגעתי לתכנית, לא הייתי צריך עוד ידע נוסף לגבי חומרת האיסורים וגם לא הסברים עד כמה הבגידה פוגעת באשתי - את כל זה ידעתי מצוין. אמנם מה שהיה חסר לי בעיקר הוא כח ולא ידע, אבל הידע שיכול היה לעזור לי הוא דוקא הידע ההפוך - הידע על מה שאני מקבל מהשימוש בתאווה.

כי יש כאן איזה שהוא בעיה. אני משתמש בתאווה נגד רצוני, למרות שאני יודע כמה זה רע וכמה לא כדאי לי להמשיך להשתמש בה, אז השאלה שהייתי חייב לשאול את עצמי היא: למה? מה אני מרוויח מכך? אנשים ממשיכים להשתמש בהתמכרות שלהם עד שהם מתים, ולא מצליחים להפסיק, אז חייב להיות מניע עוצמתי מאוד שהוא יותר חזק מכל דבר אחר שיש לאדם בחיים שלו. אנשים סובלים מכל מיני מחלות שנגרמות בגלל סמים או אלכוהול או יחסי מין לא בטוחים, אנשים מתאבדים ואנשים נכנסים לדכאון, וזאת רק רשימה חלקית של מה שאנחנו מעוללים לעצמנו במחיר של המשך ההתמכרות. ושוב נשאלת השאלה: למה?

אז כאשר הגעתי לכאן הסבירו לי שאכן ההתמכרות היא לא בעיה בכלל, אלא להיפך - היא הפיתרון. יש לי כל מיני בעיות שאני לא יודע להתמודד איתם, ולכן אני משתמש בתאווה כפיתרון. והנקודה הזאת היא קריטית עבורי, כי אם אני לא יודע מה הבעיה ומה הפיתרון - לעולם לא אוכל לטפל בבעיה שלי.

אז מה הבעיה שלי? קודם כל מה לא - זה לא התאווה, לא הפריצות ברחובות (טפו!), לא נשים וגם לא אתרי פורנו. להאשים את כל אלו זה כמו לומר שבגלל שיש סכין הפכתי לרוצח. הבעיה המרכזית שלי היא החיים עצמם, שקצת גדולים עליי. בשפה של התכנית, קוראים לכל הבעיות האלו "פגמי אופי", שהם במילים אחרות כמות לא פרופורציונלית של קווי אופי רגילים לחלוטין. 

אין שום קו אופי שאלוקים יצר שהוא רע במהותו או טוב במהותו, כולם זה ענין של איזון, בדיוק כפי שכל סוג טעם באוכל הוא טוב אם הוא נמצא בכמות נכונה. קצת מלח גורם לאוכל להיות טעים, אבל הרבה ממנו הופך אותי לבלתי אכיל, ואותו דבר זה עם סוכר או מיץ לימון. גם פחד או רחמים הם דברים טובים כל זמן שמשתמשים בהם בצורה מאוזנת, אבל ברגע שהם במינון לא נכון - הם הופכים להיות בעיה רצינית, עד כדי מצב של חוסר יכולת להמשיך להתמודד עם החיים כפי שהם, ואז השלב הבא הוא אימוץ פיתרון אחר - במקרה שלי זה התאווה.

זאת הסיבה בגללה כל כך הרבה מהנושאים כאן בפורום או במייל היומי לא עוסקים בתאווה בכלל, אלא בכל מיני חוויות אישיות של חברים שמספרים איך הם התנהגו אחרת לאישה או לילדים, או לא שיקרו לבוס בעבודה, או הצליחו להיות רגועים למרות שהיה פקק בכביש. זה יכול להיראות מוזר למי שמחפש פורום שבו הנושא המרכזי יהיה עד כמה גרועה התאווה, אבל למעשה אם אנחנו רוצים לטפל בבעיה האמיתית, אנחנו צריכים להבין שההתמכרות נותנת לנו מפלט מהבעיות האלו של החיים, ואז לחפש פיתרון אחר במקומה.

לא לכל שאלה יש תשובה

הדברים הבאים נכתבים בעקבות דיון בפורום בנוגע ליחסי דת ותכנית, נושא שהוא לעתים כאוב, לעתים עם תקווה, ובדרך כלל טעון. הפעם אני רוצה לשתף בחוויה האישית שלי בנוגע להבנה של המכלול של האמונה, ולא דוקא בנוגע לפרטים השונים ברמה המעשית, וזאת כיון שדוקא ברמה המעשית אני רואה התקרבות והתקדמות בתקופה האחרונה, אבל ברמה הרעיונית אני לעתים מבולבל מאוד.

לפני כשבועיים, עבר עליי יום מאוד קשה מהבחינה הזאת, אחרי ש"נכנסתי" לתוך השאלות הרעיוניות של האמונה, שכללו גם את ההשוואה בין התפילות הרגילות עליהן גדלתי - שלא עזרו לי, לבין התפילות הפשוטות שלמדתי בתכנית - שכן עזרו לי. משם זה המשיך כמובן לשאלות הרגילות של חברים שהגיעו מרקע דתי אל התכנית, כמו איך יכול להיות שאנחנו מחליטים למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים אבל זה לא מחייב אותנו לקיים כל מצוה בתורה, וכן הלאה וכן הלאה.

כאשר הרגשתי את העומס הרגשי והנפשי מתגבר, הרמתי טלפון לספונסר ושיתפתי אותו במה שעובר עליי. ביחד ראינו שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא להניח לכל הנושא, כיון שאיך שלא מסתכלים על זה, הדבר החשוב ביותר עבורי הוא להישאר נקי, ואם השאלות הרעיוניות האלו מסכנות את זה - עליי להפסיק לעסוק בנושא, עד שאהיה במצב בריא יותר ואוכל לחשוב על כך ממקום של החלמה.

למרות השיחה הזאת, הדברים המשיכו לללוות אותי במשך היום, עם כי כמובן בעוצמה פחותה יותר, כיון שלכל הפחות מצידי לא המשכתי את החפירה בהם. בערב עמדתי בפני התלבטות - האם לשתף את אשתי בספקות ובשאלות שלי. מצד אחד ידעתי שזה יכול לעזור לי, ומצד שני מה היא אשמה בכך שאני במצבי, ולמה היא צריכה להיחשף לכל השאלות של אמונה באלוקים אם זה לא מטריד אותה. בסוף החלטתי לשתף אותה, וניסיתי לעשות את זה בצורה הכי עדינה שיכולתי. אחרי שהיא הקשיבה לי, היא רק אמרה שלא תמיד לכל דבר יש תשובה.

ברגע הראשון זה כמעט הקפיץ אותי. אם אין תשובות לשאלות, למה אני צריך להמשיך לעשות דברים שעולים לי בקשיים, בזמן שאף אחד לא יכול לענות לי על שאלות (או הוכחות) לכך שהם נכונים? אבל אז הבנתי שהחשיבות היא לא בתשובות אלא בעצם האפשרות להעלות את השאלות. יש הרבה דברים בעולם שאין לי תשובה עליהם אבל זה לא מפריע לי להמשיך לחיות איתם או להשתמש בהם. מה שכן יכול להפריע הוא העבודה שאסור לי לשאול שאלות, מה שגורם לסתירה פנימית וחוסר שקט. אם אני יכול לשים את הכל על השולחן ולשאול את כל השאלוות - יתכן שהתשובה תהיה: "אין תשובה", וזה בסדר גמור.

בתכנית קיבלתי את האפשרות לשאול את השאלות, וקיבלתי את האפשרות לקבל את התשובה לכך שאין לכל דבר תשובה, ושזה בסדר גמור.

כל התקדמות חשובה

ועוד טעם שאין מקום ליאוש ועצבון, דברוחניות כל השגה קטנה שכרה גדול והפלא אשר לא ימד ולא יספר כלשון רבינו יונה (תחי' שער ג'). וכ"כ כתב החוה"ל (שער חשבון הנפש פ"ה) "ואל ימעט בעיניך שום טובה שתעשנה לשמו, אפי' במלה או ראיה, כי המעט ממך רב אצלו". וא"כ אפי' על השגה קטנה ראוי לו לשמוח שמחה עצומה כמוצא שלל רב.