מידה כנגד מידה

ליהודי אחד קשה יום נתמזל מזל ובסוף החודש נשאר לו בחשבון ייתרה של אלפיים שקלים זכות. מרוב התרגשות התקשר לבנקאי שלו ושאל: 'כמה כסף יש לי בחשבון?' - 'אלפיים שקלים זכות' ענה הפקיד. לא עברו דקות אחדות והיהודי התקשר שוב לבנק והפעם ביקש את מנהל המחלקה: 'אמור לי, כמה כסף יש לי בחשבון?' - 'אלפיים שקלים זכות' ענה מנהל המחלקה. לאחר חצי שעה התקשר האיש שוב והפעם ביקש את מנהל הבנק בכבודו ובעצמו 'כמה כסף יש לי בחשבון?' - 'אלפיים שקלים בזכות' ענה המנהל. 'אבל מדוע אתה מתקשר כל רגע?!' - 'כשאני הייתי במינוס גם אתם התקשרתם אלי כולכם כל רגע'... ענה היהודי.

פגמים

אבדוק ביסודיות את כל פגמי האופי שלי כדי לגלות האם אני מוכן לכך שאלוהים יסיר אותם.

איך יוצאים מהבוץ?

חבר חדש כותב בפורום:

אני אברך חסידי סובל כבר הרבה שנים. כבר ניסיתי הרבה להפסיק, ניסיתי ונפלתי וניסיתי והצלחתי ונפלתי ונפלתי והצלחתי וניסיתי ונפלתי ונפלתי והצלחתי ונפלתי וניסיתי ונפלתי חד גדיא חד גדיא.

אני ממש חסר אונים, בצעדים מתקדמים של יאוש גמור. איך אני יוצא מהבוץ, איך, רבש"ע?!

חבר ותיק מגיב:

שלום חבר,

אם התייאשת - אתה במצב טוב. אנסה להסביר לך קצת מה אני מתכוון במשפט המוזר הזה. אתה מבין, אני הייתי בדיוק במצב שלך לפני שלוש שנים וחמישה חודשים, ולמרות שחשבתי שזה הרגע הכי חשוך בחיים שלי, למעשה זה היה תחילת האור. הייאוש הזה היה עבורי שלב הכרחי כדי שאוכל להתחיל בתהליך של ההחלמה. אני כמו גרעין שצריך להירקב לגמרי כדי שיכול לצמוח ממנו עץ חדש, וכל זמן שנשאר בו קצת חיים - הוא פשוט לא יכול להתחיל את התהליך של הצמיחה.

כל פעם ניסיתי, וכל פעם נפלתי, וכל פעם ניסיתי יותר חזק וכל פעם נפלתי יותר חזק, אבל בכל אלפי הפעמים האלו לא הבנתי את הדבר הפשוט הזה שאומר שאם ניסיתי בכל כוחי ולא הצלחתי - כנראה גם לא אצליח. כל פעם חשבתי שאם רק אנסה יותר חזק - הפעם זה בודאי יצליח. לא הבנתי שאם אני מנסה לטפס על קיר חלק ולא מצליח - זה כנראה כיון שזאת משימה בלתי אפשרית. כמובן שלא סתם חשבתי ככה, אלא כיון שזה היה המסר שקיבלתי מהסביבה ומהעולם בו גדלתי, שהקב"ה לא נותן לאדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו וכן הלאה. לא הבנתי שזה לא המצב שלי.

אבל בסוף, המציאות היתה יותר חזקה מכל הרעיונות עליהם גדלתי, והכאב הביא אותי לאותו רגע של ייאוש שבו הבנתי שלא משנה כמה חזק אנסה ולא משנה כמה כח רצון אגייס כדי להילחם בעצמי, בסוף תמיד זה ייגמר בנפילה נוספת. כאשר ניסיתי הכל ונכשלתי תמיד - כבר היה ברור לי שמשהו לא בסדר.

כעת השאלה היא רק מה זה נותן לי. ייאוש רגיל מהמצב שלי לא יתן לי כלום, כי זה כמו הגרעין שנרקב על השולחן במשרד שלי במקום באדמה... כדי שהצמיחה תתחיל, הגרעין צריך להירקב במקום שבו הוא יכול לצמוח, ובמקרה שלי זה אומר שהייאוש לא היה סתם ייאוש כללי, אלא ייאוש שהביא אותי להבנה שמשהו מאוד בסיסי לא בסדר, ואם כן - אני חייב לפנות לקבל עזרה. במילים אחרות: לבד לא אצליח להתמודד עם הבעיה שלי, זה פשוט גדול עליי. לכן, הצעד הבא שלי היה לפנות לבקשת עזרה.

בהתחלה זה היה פניה לאיש מקצוע. זה לא היה קל להגיע לכורסת הפסיכולוג, אבל זה היה בלתי נמנע. אם אני בבעיה אמיתית - יש צורך גם בפיתרון אמיתי. בשלב הזה כבר הבנתי שאין לי מה לפנות לרב נוסף, כיון שהבעיה היא בי ולא בתורה או במצוות. אם הבעיה היא בי - הפיתרון גם הוא צריך להיות בתוכי. הפסיכולוג היה זה שסיפר לי על הדרך שנקראת 12 הצעדים.

אבל אם לא הייתי מתייאש, לא רק שלא הייתי מגיע אל הפסיכולוג, אלא שגם אם כן הייתי מגיע אליו, לא הייתי יכול להגיע אל הפיתרון שהוא הציע לי, כיון שהפיתרון הזה מתבסס כולו על הצעד הראשון שאומר "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה". בלי הכניעה הזאת, בלי ההודאה במציאות האמיתית של חוסר האונים שלי - אין דרך להתחיל בכלל את הפיתרון.

לכן, אם אתה באמת מיואש, אם אתה באמת מבין שמשהו כאן לא בסדר, אם אתה ממש מפנים את העובדה שלא משנה כמה תנסה - תמיד תגיע בסוף לאותה נקודה של נפילה, אז אתה בכיוון הנכון. אתה מוזמן להיות איתנו ולקבל כאן את מה שרבים רבים מאיתנו קיבלו - את הנס של ההחלמה והחיים.

אל תנסה לממש את הפנטזיות עם אשתך

בתור בחור צעיר הייתי מכור ואז הייתי בטוח שהפתרון יהיה כאשר אתחתן. אז אוכל לממש את כל הפנטזיות שלי עם אשתי בצורה כשרה ובריאה.

גם אחרי החתונה בימים של "שפיות" חשבתי שהפתרון יהיה לנתב את התאווה אל אשתי. הנה דוגמאות: אם הייתי רואה אישה לבושה באיזה בגד מגרה (לא צנוע), הייתי מבקש מאשתי לקנות את אותו בגד, מתוך מחשבה שזה מה שיספק את התאווה. או אם הייתי צופה בפורנו, אז הייתי אח"כ חושב שעדיף לי לנסות עם אשתי את אותו דבר במקום להמשיך ליפול.

אבל זה לא עבד... ותמיד תהיתי מדוע? למה זה לא יספק אותי? הרי אותו בגד בדיוק על אישה אחרת הוציא אותי מדעתי, אז למה על אשתי זה לא "עושה לי את זה"? ויותר מזה, למה אחרי כל פעם כזאת הנפילות רק יותר קשות וכואבות?

רק אחרי שהצטרפתי לקבוצת תמיכה (12 צעדים) והודיתי שאני מכור למין, רק אז יכולתי להבין מה לא בסדר.

משל למה הדבר דומה? לאדם שמכור לאלכוהול (אלכוהוליסט בלע"ז) המנסה להיגמל בכל כחו, ואז מגיע ליל שבת והוא יוצא ל"שלום זכר" ושם הוא שותה כאוות נפשו. הוא טוען שכאן מותר לו לשתות כי זה אירוע חיובי... הרי ברור שאחרי השתיה ה"טובה" הזאת יבואו עוד הרבה פעמים שתיות נוספות לא טובות, וכך אין לו סיכוי לצאת מההתמכרות.

אז הנה אני מכור ואני אומר לעצמי: טוב, אז לפחות זאת תהיה אשתי, אבל הבעיה היא לפני הכל ההתמכרות לתאווה ולא איך ובאיזה אופן אני ממלא את התאווה! אז כאשר אני ממשיך לפעול על התאווה (ולא משנה עם מי ובאיזה אופן) אני ממשיך "לתדלק" את ההתמכרות שלי ואין לי סיכוי לצאת ממעגל הקסמים.

אבל האמת היא שזה ממש לא רק זה. ההתמכרות מגיעה מתוך פגמים באישיות שלי ואחד הפגמים המרכזיים היא שאני אנוכי ומרוכז בעצמי לחלוטין. כל זמן שזה המצב, אשתי לא תספק אותי גם אם היא תיבחר למלכת היופי של העולם כולו. תמיד אחפש מישהי אחרת שיש לה מעלה אחרת שאין לאשתי ותמיד אשאר לא מסופק (מה שיוביל כמובן להמשך ההתמכרות והנפילות). לכן, רק בעבודה קשה של הצעדים, אפשר להתמודד עם הפגמים, להודות בהם, ואז לנסות לתקן אותם עד כמה שאפשר. אחרי עבודה קשה הכל ייראה אחרת. פתאום נבין מהי אהבה אמיתית שלא קשורה לגוף, אהבה שלא יורדת אם אשתי עלתה חמש קילו, ולא מתגברת אם אשתי ירדה עשר קילו.

אין ברירה אחרת. חייבים להשאיר את התאווה מחוץ לחדר השינה. כמו שאלכוהול בגמילה דבר ראשון חייב להפסיק לשתות (אפילו בשלום זכר...) גם אנחנו צריכים להפסיק את התאווה והתשוקה במאה אחוז. נתחיל לראות את בן הזוג כאדם ולא כחפץ למילוי תשוקה, שאם לא כן - אנחנו פשוט משתמשים בה כמכשיר טכני למילוי תאווה או גרוע מזה: מכונה לאוננות.

כל התקדמות חשובה

ועוד טעם שאין מקום ליאוש ועצבון, דברוחניות כל השגה קטנה שכרה גדול והפלא אשר לא ימד ולא יספר כלשון רבינו יונה (תחי' שער ג'). וכ"כ כתב החוה"ל (שער חשבון הנפש פ"ה) "ואל ימעט בעיניך שום טובה שתעשנה לשמו, אפי' במלה או ראיה, כי המעט ממך רב אצלו". וא"כ אפי' על השגה קטנה ראוי לו לשמוח שמחה עצומה כמוצא שלל רב.