יום טוב

יהודי מבקר בבית אבות, נכנס לקומה ראשונה ופוגש שם זקנים בני 90. הוא משוחח איתם ומאחל להם 'עד מאה ועשרים'. לאחר מכן עולה היהודי לקומה שניה, שם הוא פוגש בזקנים בני 100, גם להם הוא מאחל 'עד מאה ועשרים'. בקומה השלישית הוא פוגש כמות קטנה יותר של קשישים בני 110, הוא מאחל גם להם בלבביות 'עד מאה ועשרים' ועולה לקומה הרביעית. בקומה הרביעית נשאר רק זקן אחד שבדיוק חוגג יום הולדת 120. 'מה אוכל לאחל לך'? אומר היהודי 'אתה כבר בן מאה ועשרים, אז שיהיה לך יום טוב'...

חשבון נפש

כשהיום מתקרב לסיומו, רבים מאתנו חושבים על עשרים וארבע השעות שחלפו ושוקלים איך נוכל לחיות אחרת בעתיד. קל למחשבותינו להישאר לכודות בשגרה של העולם הזה: צריך להחליף שמן במכונית, לשמור על ניקיון הבית או לרוקן את האשפה. לפעמים יש צורך במאמץ מיוחד כדי לחלץ את מחשבותינו מהערוץ השגרתי הזה ולהעביר אותן לנתיב גבוה יותר. שאלה פשוטה אחת יכולה לשים אותנו בנתיב הגבוה: מה לדעתנו, רוצה אלוקים עבורנו, מחר?

אל מה אני מכור?

אחרי השלב הראשון שבו אני מבין שאני מכור, הגיע הזמן לברר אל מה אני מכור בדיוק? בהתחלה חשבתי שזה די ברור, אני מכור למין, אבל מסתבר שזה לא כל כך פשוט. בקבוצות כאשר החברים מצהירים על הנקיות שלהם, יש רבים אמנם שאומרים "אני סקסוהוליסט" שפירושו מכור למין כמובן, אבל יש רבים שאומרים "מכור לתאווה", וזה הבדל גדול מאוד. זה בערך כמו ההבדל בין אדם שמכור לאלכוהול - דהיינו לחומר הפיזי, לבין אדם שמכור לשתיה - דהיינו לאוירה ולכל מה שמסביב. זה קצת מזכיר לי את הזמן שהתחלתי לעשן ובכלל לא נהנתי מהסיגריה, אבל נהנתי מאוד מכל הפוזה שמסביב, להוציא את הקופסה, לשלוף סיגריה, להדליק ולנשוף את העשן על כל העולם. ברור שלא התמכרתי לסיגריה אלא לעישון.

וזה לא כל כך פשוט לבוא ולומר שאני מכור למין או לחילופין שאני מכור לתאווה. מסתבר שבעולם המכורים יש על כך הרבה דיבורים כבר שנים ארוכות. לאחרונה שמעתי הקלטה מכנס ארצי של SA ושם היו על כך דיונים, כשהם משווים את הדרך של SA לדרך של קבוצות S אחרות (ישנן קבוצות נוספות שמתעסקות עם ההתמכרות הזאת, אבל שם הדגש הוא לא על התאווה אלא על דברים אחרים כמו אהבה או מין וכיו"ב, ומכך נגזרות הגדרות אחרות לנקיות). 

מה שתפס אותי היו דברים של חבר מאוד וותיק שסיפר את סיפורו האישי ומכך לימד אותי משהו - כך אני מקווה - על עצמי. הוא הגיע לתכנית בשנת 1989 בזמן שהיה רווק וקיבל מיד את עקרונות התכנית מה שאומר שהוא וויתר על הזכות לקיים יחסי מין עד החתונה (דבר לא פשוט בכלל לגוי). הוא התקדם מאוד בצעדים וצבר שלוש שנות נקיות כשהוא משמש ספונסר לחברים נוספים ועוד. אחרי שלוש שנים הוא החליט שאלוקים והוא מסתדרים מצוין והוא לא צריך יותר את התכנית והוא עזב אותה ונותר נקי עוד 8 שנים - בסך הכל 11 שנות נקיות, דבר לא מבוטל כלל ועיקר. אבל אז הוא התרסק והוא נהיה אובדני. בלית ברירה הוא חזר לקבוצה עם הזנב מקופל והחל לבדוק מה הוא פספס בפעם הראשונה שהגיעה. בהגדרות של "מפוכחות מינית" בספר הלבן כתוב שזה אי קיום יחסים עם עצמי או עם כל אדם אחר מחוץ לנישואין וניצחון גובר והולך על התאווה. את הקטע האחרון הוא פספס. הוא אמנם הפסיק לקיים יחסים עם עצמו או עם אחרים, אבל הוא לא הבין מה הענין של נצחון על התאווה. הוא המשיך להתאוות בתוך ראשו ולא התקדם בקטע הזה, מה שעלה לו בסופו של דבר בנקיות שלו וכמעט בחייו.

ניסיתי להבין את הדברים ושוחחתי על כך עם הספונסר שלי. הוא האיר את עיניי מיד כאשר דיברנו על זמנים בהם ניסיתי ליפול אבל לא הצלחתי. איך היתה ההרגשה שלי? כמובן שהרגשתי כבר בנפילה למרות שבפועל לא הצלחתי. למה זה קרה? כי אני לא מכור למין, אני מכור לתאווה עצמה. ברגע שנתתי לתאווה שלי לפרוץ, גם אם לא אוננתי או לא הצלחתי להגיע לפורנו, מצידי כבר הרגשתי ש"השתשמתי". רואים את זה כאן בפורום שיש חברים שמאפסים את הספירה כאשר הם ניסו לפרוץ את הפילטר וזה לא סתם. מצידם הם מרגישים שהם כבר נפלו למרות שבאופן טכני הם נותרו יבשים, אבל הם רצו ועשו הכל לפעול על התאווה - וזאת ההתמכרות.

אפשר להבין את זה כאשר מסתכלים על אדם שהוא אכלן כפייתי (עבורם יש את OA). האם הוא מכור לאוכל או לאכילה (או מדוייק יותר: לתאוות האכילה)? די ברור שהוא לא מכור לאוכל עצמו, והוא יכול להמשיך לאכול גם כשהוא בגמילה, כל זמן שהוא יכול להפסיק להתאוות לאכילה. וגם אצלי זה לא שונה, כי אני לא מכור למין, ולכן גם בהחלמה אני יכול להמשיך לקיים יחסי מין כל זמן שאין לי בהם תאווה, כי התאווה היא מה שאני מכור אליו. תקופה חשבתי שהסיכון בקיום יחסי מין מותרים עם תאווה הוא בגלל שאז אני יכול להמשיך הלאה גם למקומות אסורים והיום אני מבין שזה בכלל לא הקטע. אני מכור לתאווה ולכן כל תאווה - בין בהיתר ובין באיסור - היא תאווה וממילא אינני רוצה בה. נקודה.

למה צריך לכתוב את הצעד הראשון?

האמת היא שכאשר הגעתי לתכנית, עשיתי את הצעד הראשון בכלל בלי לדעת שיש צורך לכתוב אותו או למסור אותו. נכנעתי באופן מוחלט והצעד הראשון "השיג אותי" בלי שהיה צורך שאני יעשה אותו. זה היה דבר ברור לחלוטין, ולא היה לי שום ספק שאני "חסר אונים מול התאווה". לקח לי טיפה יותר זמן להבין שגם "אבדה לי השליטה על חיי", אבל גם כאן זה היה די קל וברור. בסך הכל, התרסקתי, הגעתי לקרקעית, זעקתי לעזרה והרמתי ידיים. זה נעשה בטבעיות לחלוטין ולא ידעתי שיש דרך אחרת לעשות את הצעד הראשון.

אחר כך קראתי באימייל חיזוק היומי על מישהו שכתב את הצעד הראשון וזה היה חידוש עבורי. לאחרונה - אחרי כמעט שמונה חודשים בתכנית - זכיתי גם אני לכתוב את הצעד הראשון ולמסור אותו בפני הקבוצה. אז מה בעצם עשיתי ולמה הייתי צריך את זה? אשתדל לענות כאן ולכתוב מה ששמעתי מהספונסר שלי, ממה ששמעתי בקבוצות וממה שקראתי בעלון של SA העוסק בצעד הראשון.

באופן טכני, כתבתי את השתלשלות המחלה שלי, החל מהשלבים המוקדמים בהם זה עדיין היה מהנה (כמו האלכוהוליסט שנהנה מהשתיה שלו) ועד שזה הגיע למימדים של מגפה שאיימה על חיי באופן הכי ברור שיש. הדגש לא היה על כתיבה של כל דבר שעשיתי אלא על כתיבה של הנקודות בהן היה ברור ביותר שאני חסר אונים מול התאווה והנקודות בהן איבוד השליטה על החיים שלי זעק מעצמו. כך תיארתי את המאבקים שלי נגד התאווה, תפילות, מקוואות, תשובה וכן הלאה - והיה ברור לחלוטין שאני חסר אונים. כתבתי כיצד הייתי משוכנע שהחתונה תפתור לי את הבעיה, וכיצד מיד אחרי החתונה חזרתי לזבל, מה שהראה שאני אכן חסר אונים מול עצמי. וגם את איבוד השליטה על החיים. דברים שאין סיכוי שהייתי עושה עם היתה לי שליטה על החיים. לדוגמא ברור שלא הייתי חושב לחלל שבת, ובטח שלא הייתי מסכן את העבודה שלי. היו שני עובדים לפניי שפוטרו בגלל שנתפסו עושים בדיוק את מה שאני עשיתי, אז אדם נורמלי לא היה חושב לעשות את אותו דבר ולסכן את החיים שלו, אבל אני כן עשיתי את זה כי איבדתי שליטה על החיים.

זה בגדול מה שכתבתי בצעד הראשון, ואחרי שעברתי עליו עם הספונסר שלי, גם סיפרתי את הכל בפני חברים בקבוצה. סיפרתי הכל אבל בעיקר את הדברים שאותם לא רציתי לספר לאף אחד. הדברים שבהם התביישתי והעדפתי לשמור רק לעצמי, את הדברים האלו שמתי על השולחן ושחררתי אותם. 

ומה הרווחתי מכל זה? הרבה דברים אבל בעיקר כניעה. עכשיו, בכל פעם שאני מתחיל להשתכנע שאולי אני לא כל כך מכור, או שאני מתחיל לחשוב שאולי אני כן יכול לבד נגד התאווה - אני פשוט נזכר קצת בחלק מהדברים שכתבתי וקולט שאני חולה מאוד ובעיקר חסר אונים. עצם הכתיבה של ההיסטוריה החל מגיל צעיר ועד היום, הראתה לי באופן הכי ברור שאני מכור ושכל המחשבות אולי אני לא כל כך מכור הם חלק מהערמומיות של המחלה עצמה. וזה עוזר לי באופן מעשי לחלוטין בכל יום ויום. כאשר אני יוצא לרחוב, אני לא מרשה לעצמי אפילו מבט אחד חטוף כי אני כעת ברור לי לחלוטין שהמבט הזה יהרוג אותי אז אני לא רוצה אותו. 

ראיתי חברים שהיו בתכנית תקופה ארוכה ולא הצליחו לעלות על הדרך. כל פעם הם היו נקיים כמה ימים ונפלו שוב, וכן הלאה. לבסוף הם התחילו לעבוד על הצעד הראשון בצורה רצינית ומאז הם נקיים - חסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו. הצעד הראשון הוא מראה בו אני רואה את עצמי בלי שום דרך לייפות את עצמי ואז אני מודה "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה", הודאה פשוטה ועוצמתית במציאות שקיימת בין אם אני מודה בה ובין אם לא.

כאשר סיימתי למסור את הצעד הראשון, פנה אליי אחד המשתתפים בקבוצה, גוי שבגילו יכל להיות אבא שלי. הוא אמר לי שאני צריך להודות לה' על כך שאני חי, ומיד הסביר שהכוונה לא רק להודות לה' על ההחלמה אלא על כך שיצאתי בשלום בלי למות. עבורי זה היה מסר עצום שמה שאני אומר שאם אחזור להשתמש זה יהרוג אותי - זה אכן המצב, ואם יש אדם שאינו משוחד - הוא יכול לראות את זה בקלות ובמהירות.

הניסיון נהיה קשה יותר

וכל אחד ואחד הוא בזה לפי ערכו, דכמה ששמר את עיניו יותר בקדושה, מסוגלים הראיות האסורות להזיק לו יותר. וידוע מה שאמר המשגיח הצה"ק ר' יחזקאל לווינשטיין זצ"ל על עצמו, שנסיעה בת"א אפי' במכונית סגורה מבית לבית עולה לו בעבודה של שבועיים עד שהוא שב לכוחותיו. ועל הגר"א זצ"ל אומרים שאמר שאפי' קול הילוך סנדלי אשה מזיק לו. וזה מרוב טהרת וזוך נפשם שע"כ היו מרגישים אפי' בהפסד ההרהור היותר קל אשר אינו נראה ונרגש לאנשים כמונו.