למה אנחנו מתביישים לבקש עזרה מהקב"ה?
ולמה אנחנו מתביישים לבקש עזרה בכלל?
קודם כל זה מביך. אני תופס את עצמי כאדם טוב, או בהקשר האישי שלי, כאברך צדיק שלומד תורה כל היום. אני מקיים מצוות, קם לתפילות, אוהב ללמוד, זה די טוב, לא? זה לא כמו אנשים אחרים שאני יכול לחשוב עליהם, שבקושי ריח תורה או ריח מעשים טובים יש בהם? אדם כמוני צריך להתפלל על בניין המקדש, או על חונן הדעת לא על משהו מטורף כמו איך לגרום לעצמי לא לפרוץ את כל החסימות של הפילטרים שאני מתקין...
דבר שני, כללי יותר - מה, דווקא עכשיו, לפנות אליו? תגידו לי, אתם נורמלים? הוא ישרוף אותי בהבל פיו. מילא כשאני מצליח, מילא כשאני מרגיש שעשיתי משהו טוב, אבל עכשיו, אחרי ארבע שעות של פורנו? הוא ראה אותי שם, הוא יודע מה עבר לי בראש יותר טוב ממני, אז איך בכלל אני יכול לפנות אליו? ובכלל, זה לא מגיע לי. אם אני הייתי במקומו לא הייתי מקבל את הבקשה שלי. הבן אדם עושה שטויות, ואז מבקש עזרה? קודם תעצור, אני אומר לעצמי, ואז יהיה לך זכות לדבר איתו. יהיה לך עם מה לבוא אליו, ולבקש שיסייע לך להיטהר. לבוא ככה סתם?
וכך אני הולך ומנסה, משאיר את הקב"ה בצד, ומנסה לבד. ונכשל.
אולי אם לא הייתי מכור, המחשבות האלה היו יכולות לעורר אותי, אבל כאן - זה פשוט חזק ממני.
ואז אני מרגיש משהו שאפילו כשאני כותב אותו אני מזדעזע, בתוך הלב מנקרת לי השאלה - זה נקרא שאלוהים טוב? אם הוא היה טוב למה זה מגיע לי, כל הסבל הזה? למה? אני לא יכול לעמוד מול הדחפים האלה, זו עובדה. אבל כתוב בתורה...אז מה זה אומר על התורה? מה זה אומר על נותן התורה? וזה מרחיק אותי עוד יותר. עמוק בלב, אני מרגיש שהתביעה החמורה הזו, לא להוציא שז"ל בכלל, אינה אפשרית, וכאילו היא נועדה כדי לתסכל אותי ואפילו להכשיל אותי ועכשיו מה?
ההתמכרות מחלחלת פנימה אל הנפש וקורעת אותה לגזרים. היא פורמת את כל החיים שלנו. גורמת לנו להרגיש בודדים, בוגדים בנשותינו, רחוקים מהקב"ה, תלושים מהתורה וחסרי חוט שדרה, ובלא כל כבוד עצמי.
ההרגשה הזו כל כך עוצמתית, כל כך משתקת, שעל מנת לצאת ממנה איננו יכולים סתם 'להתחזק', סתם 'לקום לתפילה מוקדם' או סתם לתת עוד צדקה. אין לנו ברירה. אנחנו חייבים לעבוד מהשורש. בעזרת ה' השורש הזה אולי יתפתח ויגיע גם אל הצדקה או התפילה, אבל בלעדיו, זה לא יעבוד.
ובשורש המאוד ראשוני הזה, עלינו להבין שאבא שבשמיים לא נמצא בשמיים, הוא נמצא פה, מסביבנו, בתוכנו.
זה אנחנו, שכל הזמן מפריעים לו לקדם אותנו על ידי כך שאנחנו מתייסרים ולא פשוט פונים אליו. יש לו תוכניות בשבילנו, יש לו ייעוד בשבילנו. זה לא סתם, שיש לנו את הדחפים האלה. החיים האלה, שאנחנו כל כך מתאמצים לשלוט בהם, נובעים ממנו.
אני יודע שזה נשמע הזוי, אבל באמת, הרגעים הכי קרובים בחיי שהרגשתי אל מול ה' נבעו מהצעקות השבורות שלי לאחר שנפלתי ומתחושת הנחמה המאוד ממשית שבעקבותיהם.
אבא, עזור לי להאמין שלא משנה מה אני עושה, יש לי נקודה שלא נפגעת, נקודה טהורה שלא מתחילה ממני, נקודה ממנה אני יכול לצמוח מחדש, ולראות בעיניים מעמיקות יותר, כיצד זה אתה, שמשגיח עלי מקרוב, שזה לא במקרה, שזה לא בגלל טעויות שלי, שאין עוד מלבדך להושיעני.
יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי.
