מחלת הבדידות ופארק העכברים
חבר יקר שלח לי אתמול לינק לכתבה ארוכה שפורסמה בעקבות הוצאה לאור של ספר חדש (Chasing The Scream: The First And Last Days of the War on Drugs, to figure out wha), ספר שאמור להיות בעל בשורה חדשנית ביותר בנוגע לכל התפיסה של התמכרות. הכותב ערך מסע ברחבי תבל, ראיין מכורים ואנשי מקצוע, ובסוף הגיע למסקנה שלדבריו היא "מהפכנית" ביותר ואמורה להציג באור אחר לחלוטין את המושג "התמכרות".
כדי לקצר את הסיפור, אכתוב כבר שאמנם המסקנה שלו נראית הגיונית מאוד, אבל היא רחוקה מאוד מלהיות חדשנית, ולמעשה כל מי שהגיע לקבוצות (לפחות אלו של מכורים למין אנונימיים) מכיר את המסקנה הזאת היטב. אם לסכם בכמה מילים את הספר כולו, הוא "גילה" שהתמכרות היא לא רק בעיה של טיפול לא נכול בחומרים כימיים במוח הנגרמת משימוש בכמות גדולה מידי של סמים, אלא למעשה עיקרה של הבעיה היא פשוט בדידות וניתוק.
למסקנה הזאת הוא הגיע בין היתר בעקבות סקירה של מחקרים בתחום, שהוכיחו שאין קשר ישיר בין כמות הסמים שאדם צורך, לבין הסיכוי שייהפך או לא ייהפך למכור, ובמקום זאת נמצא קשר ישיר בין הדרך (או הסביבה) בה אדם (או חיית מעבדה) משתמשים בסמים (או בכל פעילות אחרת) לבין הסיכוי שייהפך או לא ייהפך למכור.
הנה שני מחקרים שמסבירים ומאששים את הטענה:
לקחו עכברי מעבדה, הניחו אותם בכלוב והציבו בו שני בקבוקים, האחד עם מים והשני מים מעורבים בהירואין. העכברים טעמו את שני הבקבוקים, אך מהר מאוד החלו לשתות רק מהמים עם הסמים. במהירות הם הפכו למכורים, והם המשיכו לצרוך סמים עד שמתו. אלא שכאן התגלה דבר מפתיע: כאשר הציבו עכברים בתאים שלא היו מבודדים אלא עם עכברים נוספים והסביבה היתה יותר טבעית וכללה דשא ומתקנים מותאמים לעכברים, הם לא הפכו למכורים. כל העכברים ניסו את שני הבקבוקים וצרכו גם מהמים עם הסמים, אך אף אחד מהם לא הפך את זה להתמכרות ואף עכבר לא מת מצריכת יתר!
יתירה מזו, גם כאשר לקחו עכבר שכבר הפך למכור מהתא הרגיל (המבודד והקודר) והעבירו אותו לפארק העכברים (כך כינה הפרופ' שערך את הניסוי את התא המשודרג), הוא הצליח להתגבר על הכמיהה ושאר התופעות של הגמילה, ותוך זמן מסויים הפסיק להשתמש בסמים כלל.
בדומה לכך, אנשים הסובלים ממחלות שונות, מקבלים כחלק מהתהליך הרפואי סמים בכמות ובאיכות גדולה יותר מאלו שמקבלים מכורים ברחוב. לעתים ישנם חולים המקבלים סמים קשים ישירות לוריד במשך חודשים ארוכים באופן קבוע, אבל נדיר עד בלתי אפשרי למצוא אנשים שהפכו בעקבות כך למכורים. רוב מוחלט של החולים עוברים תסמינים של גמילה כאשר הם צריכים להיפרד מהסמים שקיבלו בבית החולים, אבל הם מצליחים לעשות זאת ולחזור לחיים רגילים בלי תלות בסם.
אנחנו, כמכורים לפעילות מסויימת (תאווה) יכולים להבין זאת טוב מאוד, כיון שקיום יחסים לא גורם לאדם להיות מכור, וגם לא "הרבה קיום יחסים" לא גורם לאדם להיות מכור. כל אדם נורמלי מקיים יחסים, ורבים מאוד מקיים הרבה מאוד פעמים יחסים, אבל רק מיעוט הופך למכור. לכן ברור שהמשוואה "הרבה סמים = התמכרות" (או במקרה שלנו "הרבה מין = התמכרות") היא שגויה מיסודה.
לכן, מסקנת הספר היא שמה שהופך אדם למכור היא לא כמות הסמים אלא התנאים והסביבה, כאשר בראש הרשימה ניצבת הבדידות, או למעשה הניתוק. (בנוסף יש גם מרכיבים נוספים כמו פחד, אשמה ובושה - שהם כמובן מרכיבים חזקים מאוד בכל התמכרות, ובפרט בהתמכרות למין ולתאווה, וקל וחומר אם מדובר באדם דתי או חרדי).
אל המסקנה "המהפכנית" הזאת הגיעו המכורים לפני עשרות שנים, וכך נפתחת ההקדמה של הספר הלבן - ספר הבסיס לגמילה מהתמכרות למין:
"רבים מאיתנו הרגישו לא שווים, חסרי ערך, בודדים ומפוחדים. תחושתנו הפנימית מעולם לא תאמה את מה שראינו בחיצוניות של אחרים. כבר בשלב מוקדם התחלנו להרגיש מנותקים - מהורים, מבני גילנו ומעצמנו".
הנה כי כן, הספר לא פותח בבעיה שלנו עם מין או עם תאווה, לא מתעסק בשאלה כמה פעמים אוננו או מה ניסינו לעשות כדי להפסיק, אלא עוסק בבסיס של ההתמכרות: הבדידות והניתוק. לפי הספר הלבן, המחלה שלנו, למרות שהיא כמובן בעלת מימד פיזי המתרחש במוח של המכור, אבל במהותה היא "רוחנית" וענינה הוא הניתוק מעצמנו, מזולתנו ומאלוקים. לכן, כדי להחלים עלינו לעשות בדיוק את ההיפך, לצאת מהתא המבודד שבו נגזר דיננו למוות, ולעבור ל"פארק המכורים" שם נמצא אנשים כמונו שנוכל להתחבר איתם ולצאת מהבדידות.
פארק העכברים שלי הוא החדרים בהם נערכות הקבוצות.
