שיח חרשים

הרשל'ה מצא כלה כלבבו אך בהכירו את אימו הדאגנית חשש שהיא תתערב להם בחיים.. במוחו עלה רעיון מקורי הוא פנה לאימו ואמר 'מצאתי כלה מצויינת! אך יש לה בעיה אחת, היא אינה שומעת כל כך טוב'. לאחר מכן פנה לכלתו ואמר לה 'אמא שלי, היא אשה נפלאה. אבל יש לה בעיות שמיעה'. בהגיע היום, נפגשו האם והכלה והחלו לצעוק אחת על השניה בקולי קולות. מאותו יום לא דיברו השתיים יותר והרשל'ה היה מאושר...

נמאס

משהו לא עובד. למעשה משהו לא בסדר כבר הרבה זמן, גורם לנו כאב ומסבך את חיינו. הבעיה היא שבכל רגע נתון, תמיד נראה לנו קל יותר להמשיך לסבול את כאב הפגמים שלנו מאשר להתמסר למהפך המוחלט הכרוך בדרך בה אנו חיים. אנחנו אולי משתוקקים להשתחרר מהכאב, אבל רק לעיתים רחוקות אנו נכונים לעשות את מה שבאמת נחוץ על מנת להסיר את מקור הכאב מחיינו. רובנו לא התחלנו לחפש החלמה מההתמכרות אלא רק כשעייפנו וסבלנו מלהיות סובלים ועייפים. אותו דבר גם לגבי פגמי האופי המתמשכים שסחבנו אתנו לאורך חיינו. רק כשאנו כבר לא מסוגלים לסבול את החסרונות שלנו עוד רגע אחד, רק כשאנו יודעים שכאב השינוי לא יכול להיות נורא כמו הכאב שאנו חשים היום, רק אז רובנו נכונים לנסות משהו שונה.

נראה לי די מצחיק להתפלל לה'

אתמול שכנעתי את אחד החברים היקרים כאן לדבר עם ה' כאשר קשה לו, לבקש מה' כאשר מגיעה התאווה - שישחרר אותו ויקח ממנו את המאבק. הוא הסכים והיום סיפר לי שכך עשה. הוא ציין שזה היה די מצחיק והוא הרגיש מוזר לדבר עם ה' בצורה הזאת, למרות שהתוצאה היתה נפלאה.

ואני שואל את עצמי: למה זה מוזר לי כשאני מדבר עם ה'? הרי בתור יהודי מאמין ושומר תורה ומצוות אני אמור במילא לדבר עם ה' לפחות שלוש פעמים ביום (בלי לספור מודה אני, ברכות ועוד המון פעמים נוספות). אז למה פניה לה' בשפה שלי באמצע היום היא פתאום מוזרה ומצחיקה?. וזה עוד לא הכל. כאשר אני פונה לה' באמצע היום ואומר לו: אבא, אני אוהב אותך! אני מרגיש ממש ממש מוזר. מה עובר עליי בדיוק?

אני נזכר ביום השנה העשירי לאסון התאומים. נשיא ארה"ב ברק אובמה נשא נאום קצר ששודר למאות מליונים בכל העולם. צפיתי בזה בשידור חי ולא הבנתי מה אני רואה. הוא דיבר על ה', באנגלית, וזה היה מסר מדהים. אחר כך התברר לי שהוא בעצם הקריא את פרק מ"ו בתהלים. זה הכל. הייתי בהלם. הרי אמרתי את המזמור הזה לפחות מאה פעמים אם לא יותר, וכשהוא תרגם את זה לאנגלית בכלל לא קישרתי בין הדברים. מה שאומר שמכל הפעמים שאמרתי תהלים, אפילו לא הבנתי מה אני אומר, כי לא הקדשתי אפילו טיפת מחשבה על המילים שהפה שלי מוציא. פשוט דקלמתי. אבל אובמה הגוי לא דקלם. הוא הקריא ברגש רב את המילים:

אֱלֹהִים לָנוּ, מַחֲסֶה וָעֹז; עֶזְרָה בְצָרוֹת, נִמְצָא מְאֹד. עַל-כֵּן לֹא-נִירָא, בְּהָמִיר אָרֶץ; וּבְמוֹט הָרִים, בְּלֵב יַמִּים. וכן הלאה וכן הלאה. פתאום זה לא היה "תהלים" אלא תפילה מדהימה. אלוקים הוא המחסה שלנו, בצרה שלנו הוא נמצא מאוד. לכן לא נפחד כאשר הארץ מזדעזעת וכאשר ההרים מתמוטטים בלב ימים. ואז מגיע פסוק רלוונטי מאוד למצבי:  הַרְפּוּ וּדְעוּ, כִּי-אָנֹכִי אֱלֹהִים. כל מה שנדרש ממני הוא להרפות ולדעת שיש אלוקים בעולמנו.

אז להגיד כל יום שלוש פעמים "ואהבת את ה' אלוקיך" - זה בסדר. אבל אם בסוף התפילה מישהו יקום ויאמר "ה', אני אוהב אותך!" יחשבו שהוא השתגע...

טוב, אולי מי שלא מכור יכול באמת להסתפק בקשר הרגיל עם ה' על ידי התפילות השגרתיות. אבל לא אני. לא במצב שלי. אני צריך באמת לדבר עם ה', בדיוק כמו שאני מדבר עם אשתי והילדים. לא בארמית (כמו בקדיש למשל), לא בעברית עתיקה (כמו הרבה חלקים בתפילה), וגם לא בשירים עמוקים (כמו בתהלים). אם אני מאמין שה' נמצא לידי ודואג לי ועוזר לי, אני אפנה אליו בשפה שלי, בכל זמן שאני צריך אותו או שאני רוצה להודות לו, ואני ידבר איתו בעברית תקנית, ויספר לו מה עובר עליי, ויבקש עזרה בלי להתבייש ובלי להרגיש מוזר. 

אם כבר - מוזר שאני פונה לה' ומדבר איתו ולא יודע מה אמרתי לו. אין מצב שאני ידבר עם מישהו ברחוב וכשישאלו אותי מה אמרתי לו אני יגיד שאין לי מושג וסתם דקלמתי משהו. מה, אני דפוק?! אז זהו, ה' הוא החבר היחיד האמיתי שלי והיחיד שיכול לעזור לי, והוא רוצה שאדבר איתו ואפנה אליו ואבקש את עזרתו (ומי שאומר שה' רוצה שאיאבק ולא אבקש את עזרת ה' - שיפסיק להגיד תהלים על חולה ויגיד לחולה להלחם במחלה). וכל מה שהוא רוצה זה שאפנה אליו סוף סוף ואתן לו קצת מקום בחיים שלי כדי שהוא יוכל להיכנס לעזור לי.

אבא יקר, אני אוהב אותך. תודה על הכל.

כל השיטה במילה אחת: להשתחרר

בתקופה האחרונה היו כאן הרבה תכתובות על השיטות המתאימות למאבק בהתמכרות, ובאופן אישי אני חושב שכולן טובות וראויות. כל אדם הוא עולם מלא, כל אחד התמכר באופן אחר ובצורה אחרת, וממילא לכל אחד יש את הדרכים שלו לצאת מהבוץ. אני באופן אישי פועל כבר תקופה בשיטה של 12 הצעדים, ומטבע הדברים אני ממליץ לאנשים אחרים לנסות את מה שהצליח עבורי.

דיברנו אפילו על פתיחה של קבוצה וירטואלית כאן (שמתעכבת בנתיים בגלל סיבות טכניות), ובגדול ישנם הרבה שרוצים להיעזר בעקרונות הצעדים גם מבלי להיכנס לקבוצת תמיכה (כל אחד מהסיבה שלו).

בפוסט הבא אשתדל להביא את הנושא העיקרי ביותר מבחינתי בכל השיטה, מתוך תקווה שכולנו נשתמש בזה כל אחד כפי יכולתו. אבל חובה עלינו לזכור: הידיעה עצמה שווה כקליפת השום, ואין לה שום משמעות ללא יישום שלה בחיים שלנו. אני יודע מצוין למה סיגריות הם מסוכנות ויכול להסביר את זה באופן הכי טוב, אבל עדיין מעשן (ואני לא מכור...). כדי להביא את ההבנה למעשה יש צורך בהרבה אימונים.

טוב, נסחפתי קצת בהקדמה. הגיע הזמן לדבר תכל'ס. 

כל אחד מאיתנו סוחב איתו מחסנים של רגשות, כעסים, פגיעות, שנאה וכן הלאה. התחמושת במחסנים האלו מתפוצצת מידי פעם וגורמת לנזקים עצומים, ולכן התפקיד שלנו הוא בעצם במילה אחת: לשחרר. בשתי מילים: לשחרר ולהשתחרר.

בקבוצה עצמה מקדישים זמן ממושך לכל סוג של רגשות ולומדים כיצד לפרק את התחמושת, אבל כל אחד יכול להתחיל לעבוד לבד על הדברים. אקח כאן דוגמה אחת לנושא של שחרור מלחץ:

נסעתי אתמול לפגישה מאוד חשובה ובדרך נתקעתי בפקק עצבני. כמובן שהתחלתי להתעצבן ולחשב מה יהיה וכמה אפסיד וכן הלאה. באיזה שהוא שלב זה כבר התחיל לדגדג לי מידי והבנתי שאני בכיוון הלא נכון, והיום הזה ייגמר לא טוב, אז הגיע הזמן לחזור למה שלמדתי בקבוצה. לאט לאט התחלתי להסביר לעצמי שאת הפקק אני לא יכול לשנות, וגם מסוק לא יבוא לחלץ אותי. לכן נשארו לי שתי אופציות: להתעצבן ולא להשיג דבר או להירגע. זה קל להגיד את זה, אבל כמובן שבפועל העבודה היתה לא קלה בכלל. לאט לאט הרגעתי את עצמי, חשבתי על הקב"ה שהחליט שאני אתקע בפקק והוא בטוח מבין יותר טוב ממני מה צריך להתרחש וביקשתי ממנו שיעשה את הדבר שהוא יודע שהוא הנכון ביותר.

בשלב מסויים השתחררתי. הפקק לא השתחרר אבל זה כבר לא היה נוגע. הרי עשיתי כל מה שאני יכול כדי להגיע בזמן וכעת הדברים לא בשליטתי. סוף הסיפור לא נוגע. לא נוגע האם היה נס והסתדרתי או שנדפקתי. מה שנוגע זה שאני השתחררתי ולא הענשתי את עצמי.

לא הספקתי כל מה שרציתי לכתוב, אבל ערב פסח ואני חייב לזוז. אשתדל להמשיך מאוחר יותר.

הצלחה והשקעה

המצב של הצלחה והשגה אין לו משקל בעולם העבודה. נתינת ערך להצלחה והשגה שייך בעולמם של הגוים והחופשיים. אצלם מכבדים רק ההשגה, כי הדרך וההשתדלות הם רק אמצעים להגיע להשגה. לא כן בעולם העבודה אין הדרך אמצעי להגיע למקום מסויים אלא הדרך היא עיקר המטרה, משום שבעולם העבודה לא שייך כלל להגיע למטרה שהרי המושגים והמדרגות אין להם סוף, ולעולם לא יוכל אדם לומר שבדבר פלוני הגעתי עד הסוף. וא"כ על כרחך כל הנושא הוא רק כמה השתדלות הוא עשה בדרכו.