הכנסת אורחים

יהודי אחד קיבל את אורחיו בסבר פנים יפות. אך כשהתאחרה השעה אזלה סבלנותו ורצה להתפטר מהם אך כל הסימנים והרמזים לא הועילו. לבסוף אזר אומץ ואמר לאורחים: 'מילא אני יושב כאן ער בשעה כזו מכיון שיש לי אורחים, אבל אתם, למה אתם עדיין כאן'?!!..

שינוי גישה

אכפר על מעשי במישרין, ככל שהדבר יתאפשר. אכפר גם בצורה עקיפה, אתקן את דרכי, אשנה את הגישה שלי ואת ההתנהגות שלי.

ההחלמה היא שלי!

"הלו ספונסר מה שלומך?!, לא נעים לי לשתף אבל אתמול הייתה לי מעידה מול המחשב וראיתי.... והיום בבוקר אני מרגיש שאני שוב רוצה את זה. ובכלל לאחרונה אני מרגיש לא מחובר, מלא באובססיות וכל זה. אולי התוכנית כבר לא עובדת עבורי?"

"מתי פעם אחרונה הלכת לקבוצה?"

"אה, במוצ"ש מאוד רציתי ללכת אבל לא יכולתי כי בדיוק אשתי רצתה לצאת איתי להליכה. וביום חמישי... אה גם אז לא יכולתי כי לא כ"כ הרגשתי טוב, וברבעי לא יכולתי כי... ובשלישי גם לא..."

"טוב, אז למה אתה רוצה שהתוכנית תעבוד עבורך?! התוכנית עובדת למי שעובד אותה ולא למי שלוקח אותה כסתם המלצה או איזו קבוצת תמיכה והעשרה. אני בתחילת הדרך הקפדתי ללכת כל שבוע לחמשה מפגשים, אם אתה רוצה את מה שיש לי זה מה שאתה צריך לעשות. אז סיכמנו, מהיום חמשה מפגשים כל שבוע, סבבה?!"

"אה, טוב, נראה אם אני יצליח, ובכלל איפה יש כל כך הרבה קבוצות?!, אני ישתדל"

"תראה, אני יחזור על זה, זה מה שעבד עבורי, אם אתה רוצה את מה שיש לי זה מה שאתה צריך לעשות".

"טוב ספונסר, קיבלתי. להתראות נהיה בקשר".
....

"אוף עם הספונסר הזה, למה הוא כזה רציני ולמה הוא לא מבין את הקשיים שלי, איך אני יצליח לשכנע אותו שלא מתאים לי חמשה מפגשים בשבוע, מה אני יעשה אבל אל נעים לי ממנו, ואני פוחד שאם אני לא יעשה את מה שהוא אומר לי, הוא יפטר אותי. איזה באסה, איזה חיים קשים. אולי כדאי לי לחליף בכלל ספונסר למישהו קליל יותר?!"
---------

אז זהו, בדיוק כך. זהו הדפוס שפעלתי לפיו במשך הרבה זמן מאז שנכנסתי להחלמה. כל הזמן הייתי בויכוחים עם הספונסרים שלי, מה מתאים לי ומה נראה לי ולמה נראה לי שהם טועים ולא מבינים וסתם מכבידים ולוקחים את החיים מידי קשה וכ' וכו'.

ולפליאתי התוכנית לא עבדה לי. וזה לא שלא עשיתי, עשיתי המון. הלכתי לקבוצות, עבדתי צעדים, שיתפתי חברים, כתבתי, קראתי ועוד. אבל זה לא עבד.

אני לא קלטתי דבר אחד, אני לא עושה את התוכנית בשביל אף אחד. לא בשביל אלוקים, לא בשביל אשתי, לא בשביל הספונסר, החברים, הילדים, השכנים, הרב, הרבנית... לא בשביל אף אחד. לא עושה טובה לאף אחד. הבן אדם היחיד שאני עושה לו טובה זה אני בעצמי. בשבילי אני עושה את התוכנית. אני ירויח אם אני יעשה אותה ואני יפסיד אם אני לא יעשה אותה.

גם אם בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את הספונסר שיסכים איתי ו'ירשה' לי לעשות דברים, לא הבנתי דבר אחד. היחיד שידפק מזה זה אני. הספונסר הוא לא יועץ, ולא שליט, ולא רב ולא שום דבר. הוא בסך הכל אדם שעשה דרך, ואילו אני נצמד אליו בשביל לראות בדיוק מה הוא עשה בכדי שאוכל לדעת איך להגיע להחלמה כמו שלו.

אני לספונסיים שלי אומר כל הזמן שאני לא הולך לעקוב אחריהם אם הם עושים את מה שאני אומר להם. יתרה מכך, זה אפילו לא מעניין אותי אם הם יעשו את זה או לא. אני בסך הכל מספר להם מה אני עשיתי בשביל להגיע לאן שאני היום. רוצה, תקח. לא רוצה, תברח.

למדתי שככל שאני יהיה יותר רציני בהחלמה, כך אני יתוגמל ממנה בהתאם. לכן לא חיכיתי רק להוראות של הספונסר שלי, הלכתי לחפש איזה פעולות חברים אחרים עושים בשביל שאני יכול לעשות אום גם. אם הספונסר שלי אמר לי ללכת ל3 קבוצות בשבוע, הלכתי לחמש, ואם הוא אמר לי לכתוב לפחות 10 אסירויות תודה, כתבתי 20. כי הבנתי דבר אחד "ההחלמה היא שלי"

בעבר אני זוכר שהייתי מפחד לשתף את הספונסר שלי במעידות כי הייתי פוחד שהוא יכעס עלי ויבקש ממני לוותר על כל מיני דברים. הייתי תינוק, חשבתי שאנחנו משחקים במשחקי ילדים. היום אני מבין שזה לא כך. אני לא חייב לעשות שום דבר ממה שהספונסר אומר לי. אני רוצה לעשות את זה בשביל לקבל את התגמול על זה.

הדבר הזה עזר לי לבנות קשר מאוד בריא עם הספונסר שלי. ואני מתפלל להשאר במקום הזה. רק להיום.

ניסוי צופרים

אתמול, במקומות רבים ברחבי הארץ התקיים ניסוי צופרים, כלומר, בדיקה האם צופרי האזעקה תקינים. כמו כן, ברבים ממוסדות החינוך התקיים תרגיל שעת חירום, בו התלמידים נדרשים להגיע אל המקלטים בצורה מהירה ויעילה, בהכוונת המורים. דברים אלה מתבצעים באופן תקופתי, בכדי למנוע אסונות שעלולים להתרחש במקרה שאזעקה אינה פועלת או שתלמיד או איש צוות אינו יודע היכן נמצא המקלט.

***

גם בהתמודדות שלי עם התאווה, קיים "ניסוי צופרים" ו"תרגול לשעת חירום", שמחזקים את ההחלמה שלי. אך אני לא יכול לעשות אותם באופן תקופתי. אני חייב לבצע זאת על בסיס יומיומי. יש שורה של פעולות שעלי לתרגל מידי יום: קריאה, כתיבה, טלפונים, קבוצות, צעדים ועוד. לא כל שעה היא שעת חירום בשבילי, אבל כשאני עושה את הפעולות על בסיס יום יומי, אני מתורגל לשעת חירום.

לדוגמא, אני מתרגל לברך את מושאי התאווה על בסיס יומיומי, כדי להפוך את התנועה הנפשית, מתנועה של לקיחה לתנועה של נתינה. כאשר אני נתקל במשהו, גם אם זה לא כזה "רציני", אני באופן כמעט אוטומטי מגיב "ברך אותה!" וכו'. כשמגיע משהו "רציני" באמת, אני כבר רגיל לפנות לאלוקים, לבקש את עזרתו, ולתת במקום לקחת.

דוגמא נוספת: חבר סיפר לי שבאחד הלילות היה לו בית ריק, מחשב פתוח, ותכנית מגוונת ועשירה לשימוש בתאווה. הוא התקשר לספונסר שלו, והספונסר הגיב: "נשמע שיש לך אחלה תוכנית! אז למה אתה מתקשר אליי?" ואחר כך הוסיף "אתה יודע למה אתה מתקשר אליי? כי בכל יום אתה מתקשר. כשאתה מתרגל זאת על בסיס יומיומי, התוצאה היא שבשעת התקף תאווה גם תרים טלפון".

(למעוניינים, הוא לא השתמש בסוף...).

***

יש גם "ניסוי צופרים" מסוג אחר, כזה שמגביר את המחלה שלי.

למשל, כשאני מרגיש ש"גם אם אני מסתכל פה ושם, זה די בסדר. אני לא עושה זאת מתוך תאווה, וזה כבר באמת באמת לא כזה מעניין אותי". הייתה לי פעם כזאת שבה, אמנם, לא הרגשתי תאווה, אבל אחר כך הרגשתי חזק את הרעילות של התאווה.

אם אני מרפרף בספר ובודק שהוא "בסדר" (ובסתר ליבי מחפש איזה "משהו"...), או בודק אם האתר הזה או הקו הטלפוני הזה עדיין פעיל וכדו' – זה קטלני עבורי.

אם אני בודק מי עלה הרגע לאוטובוס, או עבר עכשיו ברחוב, האם זה היה איש או שאולי אשה – זה מסוכן בשבילי.

***

כמכור, יש לי נטייה להפוך הכל, להשקיע במה שפחות צריך להשקיע בו (או שבכלל אסור להשקיע בו...) ולהזניח את מה שהכרחי עבור להשקיע בו. אני מבקש מאלוקים להפעיל בתדירות יום יומית את "ניסוי הצופרים" המחלים, ולא את "ניסוי הצופרים" המחליא.

הצלחה והשקעה

המצב של הצלחה והשגה אין לו משקל בעולם העבודה. נתינת ערך להצלחה והשגה שייך בעולמם של הגוים והחופשיים. אצלם מכבדים רק ההשגה, כי הדרך וההשתדלות הם רק אמצעים להגיע להשגה. לא כן בעולם העבודה אין הדרך אמצעי להגיע למקום מסויים אלא הדרך היא עיקר המטרה, משום שבעולם העבודה לא שייך כלל להגיע למטרה שהרי המושגים והמדרגות אין להם סוף, ולעולם לא יוכל אדם לומר שבדבר פלוני הגעתי עד הסוף. וא"כ על כרחך כל הנושא הוא רק כמה השתדלות הוא עשה בדרכו.