כסף נאמן

כסף הוא הדבר הכי לא נאמן שאני מכיר, כל פעם שאנחנו יוצאים ביחד אני חוזר לבד…

לבנות

למרות שאני אולי מרגיש שפוף, אני לא צריך לקרוע מישהו לגזרים כדי לבנות את עצמי. היום, אני אחליף את תחושת העצמי השלילית שלי בהתייחסות חיובית לאחרים. אבנה, לא אהרוס.

עידן הניסים עדיין קיים. עידן הקסמים כבר לא

עבור מכור כמוני, להיות נקי במשך 1,259 ימים, זה נס. אין שום דרך אחרת להגדיר את זה. נס אחד, או אלף מאתיים חמישים ותשע ניסים, אבל ברור שזה נס גלוי. בספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות) זה נכתב בשפה פשוטה "עידן הניסים עדיין קיים", וכל מי שנמצא בתכנית והחלים מהתמכרות יכול להעיד על כך בעצמו. אין בכך שום ספק.

אבל למרות שעידן הניסים עדיין קיים, זה לא אומר שיש קסמים בתכנית. עדיין אין אף אחד שיכול לומר איזה שהוא "לחש" ולהפסיק את ההתמכרות שלו, בדיוק כפי שלא קיימת שום תרופה או ברכה שתגרום לנו להפסיק להיות מכורים. אין דבר כזה. כמו שאין שום קסם שיכול לרפא אנשים מסרטן או אפילו אין קסם שיכול לרפא אנשים מסוכרת, כך אין קסם שיכול לרפא התמכרות. אבל מה, יש הרבה אנשים שחלו בסרטן וחוו נס והחלימו, כמו שיש הרבה אנשים שחולים בסוכרת ויש להם חיים טובים ומאושרים בזכות נס אחר. הצד השווה שבכולם: עידן הניסים עדיין קיים, אבל עידן הקסמים לא.

ואולי עידן הקסמים מעולם לא היה קיים. כי מה ההבדל בין קסם לבין נס? עבור נס אנחנו צריכים לעבוד ולעשות את החלק שלנו, ואלוקים עושה את החלק שלו. אבל קסם הוא הרצון שלנו לא לעשות כלום, ושאלוקים יעשה עבורנו את כל העבודה.

גם בהיסטוריה שלנו אפשר לראות שהיו לנו הרבה ניסים, אבל (כמעט) לא קסמים. כאשר ים סוף נבקע, זה היה רק אחרי שמישהו קפץ למים והסכים לעשות את מה שמוטל עליו, ואז אלוקים עשה את הנס. כאשר המכבים ניצחו זה היה אחרי שהם יצאו למלחמה חסרת סיכוי ועשו את כל מה שיכלו, ואלוקים חולל עבורם את נס הניצחון. כאשר גזירת המן נהפכה זה היה אחרי שאסתר צמה והלכה תוך סיכון עצמי אל המלך, ואז אלוקים ריחם והפך את המצב. כמעט כל הניסים שהתרחשו היו ניסים, אף אחד מהם לא היה קסם. משה רבינו לא אמר "הוקוס פוקוס" וגרם לים להיבקע, וגם מרדכי היהודי לא אמר "אברקדברה" וגרם למותו של המן.

כאשר אני מבקש מאלוקים נס, זה לא בקשה של "קח ממני את ההתמכרות", אלא בקשה של "עזור לי לעשות את מה שאני צריך לעשות כדי להישאר נקי". אלוקים יכול לעשות גם קסמים, בזה אין ספק, אבל משום מה נראה שהוא לא עושה אותם הרבה, ובמקום זה הוא כן עושה ניסים בסיטונאות. הענין הוא שהנס - בשונה מהקסם - דורש ממני עשיה. אני לא מבין למה, אבל ככה זה עובד. אלוקים לא לוקח ממני את המחלה, אבל הוא מעניק לי החלמה יומית, כל זמן שאני מקיים את החלק שלי בעיסקה.

אלוקים יכול היה להחליט שהוא עושה את אותו נס גם בצורות אחרות. למשל אדם שחלה בסרטן יכול לזכות לנס בו הוא נרפא לחלוטין, אבל אדם שחולה בסוכרת, לא זוכה לנס מהסוג הזה, ובמקום זאת הנס שלו הוא גילוי האינסולין, שמאפשר לו להמשיך לחיות כמו כל אדם אחר, כל זמן שהוא ממשיך לקבל את הטיפול היומי שלו. הוא מעולם לא "מתרפא" מהסוכרת, אבל הוא מחלים מהמצב בו הוא היה כשלא לקח את התרופה שלו. גם בהפרעות נפשיות יש כאלו שהנס הוא ריפוי, ויש כאלו שהנס הוא החלמה. שניהם זה נס מאלוקים, ורק הוא יודע למה מדיכאון אפשר להתרפא לחלוטין ואילו מהתמכרות אפשר רק להחלים. התפקיד שלי זה לא לתת לאלוקים עצות אלא לקבל את החיים לפי התנאים שלהם.

גם היום, כמו אתמול וכמו 1258 ימים נוספים, יש לי את ההזדמנות לזכות בנס - אבל לא בקסם. אם אני שומר את חלקי בעיסקה - אלוקים מחולל עבורי את הנס ומעניק לי החלמה.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

מה ההיפך מבריחה?

לברוח אני יודע מצוין. למעשה אני אלוף בבריחה, ויכול בקלות לקבל תואר על הדוקטורט האישי שלי בפיתוח ושכלול המנגנון הזה שבו במקום להתמודד - אני בורח. אולי לא אקבל את התואר לבד אלא בשיתוף עם כל אחיי המכורים, אבל בכל מקרה התואר מגיע לי ביושר. כל פעם שהיה לי קשה, כל פעם שהיה לי קל, כל פעם שהיה לי רע, כל פעם שהיה לי טוב, תמיד כשלא יכולתי להתמודד עם הצפה של רגשות - ברחתי. לא משנה אם הם היו טובים או רעים, הם תמיד הדליקו אצלי את המנגנון של הבריחה.

לאן ברחתי? בעיקר אל התאווה, אבל לא רק. לצד מקום המפלט המקורי, פיתחתי עוד הרבה סוגים של אובססיות שהיוו עיר מקלט אליה יכולתי לברוח. אי אפשר לסמוך על כך שתהיה עיר מקלט אחת, חייבים לסדר ערים בכל אזור כדי שבמקרה הצורך - יהיה לאן לברוח. חלק מערי המקלט האובססיביות שלי היו נחשבות "טובות" וחלק "רעות", וכמובן לא הבנתי שהבריחה היא הבעיה, לא המקום אליו אני בורח. למשל כאשר ברחתי אל העבודה, חשבתי שאני עושה דבר טוב. הבריחה לעבודה הוציאה ממני את המיטב שבי והיוותה מנוע רב עוצמה לעשיה בלתי פוסקת של פרוייקטים, רובם ככולם חיוביים מאוד (אם אני לא מתייחס לכך שלמעשה מדובר בבריחה). זה יכל להיות גם סרטים וסדרות או סיגריות או מה שזה לא יהיה. הצד השווה שבהן שהם היו מפלט לבריחה.

אבל הבריחה הזאת היא רק הצד החיצוני של מה שעובר עליי. בתוך תוכי, הבריחה הזאת היא משהו הרבה יותר פנימי ועמוק. הבריחה היא הרגשה של קהות רגשית, הרגשה של חוסר רגש, משהו כמו שמרגישים אחרי שמקבלים זריקת הרדמה לפני טיפול שיניים. קשה לי עם רגשות ואני מוכן לעשות הכל כדי לא להרגיש, ולכן הגעתי אל התאווה למרות שלא רציתי, למרות שהיא גרמה לי כל כך הרבה כאב, פשוט כיון שבלעדיה היה לי יותר גרוע. להפסיק זה קל, הבעיה היא להישאר בהפסקה. למה? כיון שבלי התאווה אני עדיין מתמודד עם כל הבעיות אבל בלי הפיתרון שהתאווה סיפקה.

אז מה ההיפך מבריחה? התשובה היא רגשות. ההיפך מלברוח זה לא להתקיף אלא להרגיש. הענין עם רגשות זה שהם רבי עוצמה. רק לחשוב על המילה "פחד", יש לה צליל מתכתי משתק כזה, אז לא פלא שאני אפילו מפחד לומר שאני מפחד... אבל זה לא רק עם רגשות שנחשבים שליליים, אלא גם עם רגשות טובים. למשל אהבה (לא אהבה של סרטים) היא רגש שמגיע עם מחוייבות, אז לא פלא שפעמים רבות אני מעדיף לא להרגיש אהבה כי אני פשוט לא יודע איך מתמודדים עם זה.

בהחלמה אני לומד לקבל את הרגשות. לא לנסות להיאבק בהם, וגם לא לברוח. כאב, אהבה, פחד, שמחה, הם כולם רגשות שאני מוכן לקבל ולחוות. כל אחד מהם הוא מתנה אחרת שאלוקים נותן לי ברגע הנכון, גם אם זה כואב וגם אם זה מציף אותי. במקום לכסות את הרגשות שלי בשימוש מאסיבי בתאווה או לחילופין לנסות להילחם ברגשות ולדחוק אותם החוצה העיקר לא להרגיש אותם, אני מקבל אותם ומנסה להרגיש אותם, לחוות אותם, להבין מה הם עושים לי בגוף ובנשמה כעת.

למשל עכשיו אני בכאב. לא כאב של יום ולא של יומיים, אני בכאב כמעט כרוני, לא כאב פיזי אבל כאב נפשי עמוק שלא נראה שיש לו סוף. איך מתמודדים עם דבר כזה? גם כאן קבלה היא המפתח. אני מוכן לקבל את העובדה שזהו רצונו של אלוקים עבורי, ואני לא מנסה לדחות את הכאב או לחילופין לברוח ממנו, אלא להיפך - להרגיש אותו. האם כואב לי פחות? כנראה שלא. אבל אני יכול להמשיך לחיות חיים טובים ואפילו שמחים (ברוב הזמן) למרות הכאב. יש אנשים שסובלים מכאב גב כרוני כל החיים ויש אנשים שסובלים מכאב נפשי כרוני. אני צריך לעשות את כל מה שבאפשרותי כדי לנסות להפסיק את הכאב, אבל מה שלא בידיים שלי - נשאר בידי אלוקים. אולי אני חש יותר כאב כשאני מרשה לעצמי להרגיש אותו, אבל בשורה התחתונה - החיים שלי עם הכאב, יותר טובים מאשר היו בלי הכאב ועם הבריחה.

הצלחה והשקעה

המצב של הצלחה והשגה אין לו משקל בעולם העבודה. נתינת ערך להצלחה והשגה שייך בעולמם של הגוים והחופשיים. אצלם מכבדים רק ההשגה, כי הדרך וההשתדלות הם רק אמצעים להגיע להשגה. לא כן בעולם העבודה אין הדרך אמצעי להגיע למקום מסויים אלא הדרך היא עיקר המטרה, משום שבעולם העבודה לא שייך כלל להגיע למטרה שהרי המושגים והמדרגות אין להם סוף, ולעולם לא יוכל אדם לומר שבדבר פלוני הגעתי עד הסוף. וא"כ על כרחך כל הנושא הוא רק כמה השתדלות הוא עשה בדרכו.