אלוקים כפי שאנו חווים אותו
אחד הדברים עליהם יצא הקצף בקרב המתנגדים לתכנית 12 הצעדים, הוא המושג "אלוקים כפי שאנו מבינים אותו". ברצוני להסביר מעט את המושג כפי שאני מבין אותו...
למיטב הבנתי, לא מדובר כאן בהבנה שכלית, אלא באופן שבו אני חווה ופוגש את אלוקים. מינוח וניסוח יותר מדויק עבורי לכוונת מייסדי התכנית הוא: "אלוקים כפי שאנו חווים אותו".
קודם בואי לתכנית, אלוקים כפי שהבנתי אותו (אז לא כל כך חוויתי אותו...) לא ממש עזר לי להינצל ממלתעות התאווה. הוא היה אלוקים שבעיקר מסתכל (ומתסכל!) בעין בוחנת דקדקנית ומודדת על כל צעד ושעל שלי. הוא גם לא כל כך שמח לתת לי דברים. בכל פעם שהייתי שם לב לכך שאני מצליח או שיש לי משהו טוב, הייתי חושש שאלוקים גם "ישים לב" וייקח לי אותו...
אחרי תקופה מסוימת בתכנית, בה ראיתי בחוש כיצד אלוקים עוזר לי בכל פעם שאני פונה אליו מתוך גישה של כניעה, הגעתי לצעד 2. זו הייתה הזדמנות עבורי לבחון ולברר מחדש את חווית האלוקים שלי. במשך תקופה, כתבתי נקודות שונות על אלוקים כפי שאני מבין-חווה-רוצה לחוות אותו, ואז ליכדתי וסיכמתי אותן למאמר.
חלק מן התהליך היה לבחון את מערכות היחסים שלי מן הילדות ומן העבר עם דמויות סמכותיות, שהיו בבחינת "כוח גדול ממני". מתוך מערכות היחסים הללו למדתי דברים מעוותים רבים על אלוקים. אם, למשל, הנטייה הבסיסית של הוריי הייתה לומר "לא!" על כל בקשה שלי, הבנתי מתוך כך, באופן בלתי מודע, שגם אלוקים, הכוח הגדול ממני, מתנהל בצורה כזו. ואם, למשל, הוריי הרבו להעניש אותי מתוך כעס ולא מתוך אהבה (בכל אופן, אני לא חוויתי אותה...), הרגשתי שכך נוהג גם אלוקים.
שתי נקודות מרכזיות התחדשו בעקבות התהליך הזה בחוויית האלוקים שלי:
א. אלוקים מאוד רוצה לעזור לי. הנטייה הבסיסית שלו היא לומר "כן" לבקשותיי, אלא אם כן יש סיבה טובה מאוד, שבגללה לומר "לא" זה הדבר הטוב בשבילי,
ב. אלוקים לא כועס עלי במובן המעוות של המושג (כרגע קשה לי לחוות את המובן המתוקן שלו, אולי בהמשך הדרך). הוא לא מחפש להכאיב לי. הוא עשוי, אמנם, להעביר אותי תהליכים כואבים, ואפילו כואבים מאוד, אך הוא עושה זאת כאשר זאת הדרך הטובה להצמיח אותי וזו מטרתו.
***
מה שאני רוצה להדגיש כאן הוא הדבר הבא: יש לאלוקים פנים רבות בהן הוא מתגלה בעולם. לכל דור, לכל מגזר ולכל אדם, יש דגשים שונים בקשר עם אלוקים. כל אחד מתחבר בצורה משמעותית יותר לחלק מאותם פנים. הספקטרום של ריבוי הגוונים הזה הוא חלק מהיופי המשמח של הגילוי האלוקי. [גם התחש, בו היו מכסים את המשכן, המקום המרכזי ביותר של הגילוי האלוקי בעולם, היה עשוי מגוונים רבים. התרגום הארמי לתחש הוא "ססגונא" (וממנו המילה העברית "ססגוני"), וחז"ל פרשו שהוא שש ושמח בריבוי הגוונים שלו].
עבורי, חשוב שאתמקד, כרגע, בצדדים מסוימים של הגילוי האלוקי. לאורך שנים רבות התמקדתי בצדדים אחרים, קשים יותר להבנה, וכנראה גם לא הבנתי אותם נכון. ההתמקדות הזו הרחיקה אותי מאלוקים (למרות שהרגשתי קרוב אליו) ומעבודתו האמיתית והכנה (למרות שדקדקתי דקדוקי דקדוקים).
לצורך בנייה מחודשת של הקשר, עליי להתמקד בצדדים היסודיים של האלוקות: בכך שה' הוא טוב וברא את העולם כדי להיטיב, בכך שה' תומך ועוזר, בכך שלה' יש סבלנות לתהליכים, בכך שהוא מבין לגמרי את ה"מקום שלי", מצפה שאתקדם (כמו שגם אני בעצם מאוד רוצה ומצפה...) אבל לא מלחיץ אותי שאעשה זאת בקצב כפייתי שאינו תואם את מדרגתי (אפילו המושג "ארך אפיים" קצת קשה לי, כי הוא מזכיר לי שיש גבול לסבלנות ו"מאריך אפיה וגבי דיליה").
ישנם בוודאי רבים צדדים נוספים של אלוקים. קטונתי מלהכיר אותו (וכפי שאומרים בתכנית, בדרך פרפראזה והלצה: "אלוקים כפי שאנחנו לא מבינים אותו"...), ועם השנים בוודאי אכיר אותו עוד ועוד. ובכל אופן, עלי לתת כעת את הדגש על מה שמקרב אותי אליו ואל עבודתו, ולא על מה שמרחיק אותי מכך.
ילד בן שנתיים לא צריך לשמוע סיפורי שואה מפורטים. נכון, זה קרה, זה חלק מהמציאות, אבל לא מתאים לפגוש את החלק הזה בגיל הזה. אני מניח גם, שרובנו לא מתכוונים להסביר לילד בן שלוש כיצד באים ילדים לעולם... הוא פשוט לא בנוי להכיל ולהבין נכוחה דברים כאלה בגיל כה צעיר. "לכל זמן ועת".
אני כעת ילד. ילד שמתחיל את פסיעותיו הראשונות בעולם הרוחניות האמיתית והכנה. אני בתהליך. אני לא יכול לפגוש ולהכיל את הכול בבת אחת. אז אתחיל מהיסודות: אבא שלי אוהב אותי. כן, "אלוקים אוהב"! אני חושב שזה יסודי ושורשי יותר מאשר "אבא שלי כועס עלי". זה כבר מסר מורכב יותר. מסר למתקדמים. אני עדיין לא שם...
***
לסיום, אני רוצה להוסיף, שאני לא היחיד שמתמקד בצדדים מסוימים של האלוקות, בהתאם לחוויה הרוחנית שלי, ול"מקום" הרוחני שבו אני נמצא (כדי לא להרגיז שוב את ה"מתנגדים", אדגיש שקישור המקורות הבאים לא נועד לומר שהם התכוונו לרעיונות שאני כותב, אלא כדי לחבר את החוויה שלי עם המקורות):
"אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן "אנשי כנסת הגדולה"? [מפני] שהחזירו עטרה ליושנה [את כתרו ושבחו של הקב"ה, שיהיה כבראשונה]. אתא [=בא] משה אמר: "האל הגדול הגיבור והנורא" (דברים י,יז). אתא ירמיה ואמר: "נכרים מקרקרין [=צועקים] בהיכלו! איה נוראותיו?!" לא אמר "נורא" (ירמיה לב,יח). אתא דניאל אמר: "נכרים משתעבדים בבניו! איה גבורותיו?!" לא אמר "גיבור" (דניאל ט,ד). אתו אינהו [באו הם, אנשי כנסת הגדולה] ואמרו: "אדרבה [=להיפך], זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה? [=וחכמים, ירמיה ודניאל, כיצד עשו כך ועקרו את התקנה (של הנוסח) שתיקן משה]? אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו" (יומא סט,א).
משה רבנו משבח את ה' באופן שלם: "הא-ל הגדול הגיבור והנורא". ירמיה הנביא נמצא בתקופה שבה הוא לא רואה את גילוי מידת "נורא" של הקב"ה, ולכן הוא פשוט משמיט אותה. דניאל חי בתקופה שבה הוא לא רואה את גבורתו של הקב"ה, ולכן הוא לא מזכיר אותה.
אנשי כנסת הגדולה, בפרספקטיבה של זמן, מצליחים לראות איך המידות הללו של ה' בעצם התגלו גם אז. הם משיבים את הנוסח על כנו, ולכן הם נקראים "אנשי כנסת הגדולה", האנשים שכינסו ואספו את השבח והגדולה של ה', והחזירו אותם למקומם בנוסח השבח של ה'.
הגמרא שואלת, כיצד שינו ירמיה ודניאל את לשון השבח שתיקן משה. רבי אלעזר משיב, שכיוון שידעו שה' הוא אמיתי, ומידתו מידת האמת ולא מידת השקר והכזב, לא כיזבו בו לומר בפניו שבח שהם אינם רואים את הופעתו במציאות. הם אמרו בכנות אך ורק את השבחים שהם "פוגשים" וחווים. "הרגישו בתוך לבבם, שאמירת "הגיבור והנורא", תהיה סתירת לאמיתות פנימיותם" (מכתב מאליהו ח"ג עמ' 276).
איכשהו, דווקא בתקופה שבה לא ידעתי והרגשתי שהקב"ה הוא "אמיתי", למרות היותי אדם דתי שומר מצוות, היה לי קל עם כל המידות שלו באותה מידה, פחות או יותר. אבל כעת, כשהקשר איתו הופך להיות יותר אמיתי וחי, אני חווה הבדל בין מידה למידה. יש מידה שאני מאוד מתחבר אליה וחווה אותה, יש מידה שעדיין לא כל כך, יש מידה ש(עדיין) קשה לי איתה...
היום אני מרגיש קצת כמו אדם במסעדה, שהאפשרויות השונות המתוארות בתפריט אכן אומרות לו משהו. הוא רואה בעיני רוחו (או לשונו...) את הטעמים של המאכלים המתוארים. זה לא היה קיים אצלי בעבר. הכול היה מוכר, אבל לא חי. לא אמיתי.
***
להשלמת הדברים, ברצוני להוסיף כאן קטע נוסף:
הרב אריה הנדלר מספר, שכאשר יצא לסיור במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו עם קבוצת נערות, שאותו סיימו בתפילת שחרית, "פנתה אליי אחת הבנות לאחר התפילה ובפיה ביקורת: "בגללך, הרב, לא אמרתי היום פסוק ב"אשרי"!" "איזה פסוק?", שאלתי. "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", השיבה. הנערה הייתה בטוחה שאתכווץ למשמע הטענה, שאחשוש מפני תהיותיה. אבל אני השבתי: "ברוכה הבאה בשערי התפילה האמיתית". כשתמהה על תשובתי, הסברתי את עצמי. כל אחד מאתנו אומר בכל יום את הפסוק הזה, למרות שכל אחד מאתנו יודע שיש מקרים המתרחשים בעולם שבהם לא ניכרת מידת טובו ורחמיו של הקב"ה, ואולי אף להיפך. ובכן, מדוע בכל בוקר לא נמנעה אותה הנערה מלומר את הפסוק הזה? מדוע בכל בוקר עבר הפסוק הזה את שבט הביקורת ודווקא היום לא? התשובה היא, שההתוודעות הבלתי אמצעית אל האסון, העמידה בפני בית החרושה למוות הנוראי של אושוויץ, ["זה אמיתי"], היא שהציפה את השאלה והפכה את התפילה לתפילה אמיתית. כשהמתפלל שואל את הקב"ה שאלות בזמן התפילה, הרי שהוא מצהיר בזאת על קבלתו של הבורא כמלך, כאחראי, כבעל הבירה. דווקא נקודת המשבר מביאה את האדם לשאול, וזאת מתוך הכרה אמיתית באדנותו של אדון הכל" ("מרחוק – פרקי אמונה במבחן משבר", הרב אריה הנדלר, עמ' 63).
