ברכת הבשמים

עם הארץ ערך הבדלה וכשהריח את הבשמים בירך עליהם בכוונה גדולה 'שהכל נהיה בדברו'. שאלו אותו הנוכחים 'מה פתאום 'שהכל'? ענה המבדיל: 'הרי זה מפורש בסידור 'שהקול יפה לבשמים'...

לתרגל החלמה

אסתכל על התוכנית שאני עובד עם האור של ההחלמה האישית שלי. אתרגל את התוכנית הזו כמיטב יכולתי.

רשמים מהשתתפות בקבוצה

תלת זימני הוי חזקה, ואמש השתתפתי בפעם השלישית בקבוצה, וקרניה החמות הטובות שרבים מן החברים דיווחו על מגען המסייע החלו להגיע גם אליי. אסירות תודה לקוב"ה על חסדו להעניקן גם לי.

לא קל לי, עדיין, להודות ברוב עם שאני חולה מאוד, אבל עשיתי זאת. זה מיקל. אני מתחיל לחוש (לא רק להבין) שאני ב"ה נכנס לתהליך, שאורך זמן, שזו לא תחרות מי מסיים יותר מהר את הצעד ה-12 אלא מסע להפנמת הצעדים, לביצועם, להחדרתם אל לשד החיים; שהם אלגוריתם כתוב שמשקף מהלך נפשי הרבה יותר עמוק. 

אני מתחיל גם להאמין שהתהליך הזה איננו מ א י י ם (למרות שהוא נראה כך בתחילה) ושאין זה רק ברירת מחדל שיש לעשותו רק כי האלטרנטיבה גרועה יתר. אני מרגיש כעת שהמסע הזה יכול להשתלב בחיי, שהוא מתגמל, שהוא כדאי, שהוא עשוי להעשיר את כל עולמי הרוחני, האישיותי והזוגי.

ועדיין, אני יודע ומרגיש שאני בתחילת הדרך. אני גם יודע שיהיו דברים שראשי החולה יהיה נגוע בו לזמן רב (שמא לעד). אותן המחשבות, קטעי הזכרונות, שנזרקות באחת אל מוחי בין רגע בגלל מראה ואסוצאציה רופפת ביותר. כך למשל, וכאן אני משתף משהו שעודנו מטריד אותי, היום ראיתי מישהו שרק בגלל גון עורו הזכיר לי מימוש מסוים מלפני שלוש שנים, מימוש – אודה ואתוודה שעדיין מנסה לרקד לי אי שם כהד מרוחק במוח. המוח המעוות שלי מנסה לומר לי: רגע, מה כזה נורא המימוש ההוא? מנסה לעמעם ולהשכיח את כל הסבלות והייסורים והכאבים והפחדים שמלווים אותי וממררים לי ולמשפחתי את החיים.

שיתפתי עם חבר, אבל אני מרגיש שעדיין לא השתחררתי מזה לגמרי.

הנה זה. הרי תופעה כזו רק מדגישה לי כמה אני חסר אונים. כמה החוויות הרבות של תאווה שצרבתי במוחי קנו שביתה באישיותי. שעליי להיכנע לעובדה זו ופשוט לבקש מה', אבא אוהב חנון ורחום, שישחרר אותי – לשעה הקרובה – מהן, מן המחשבות הללו, הן הרסניות לי, זאת חומצה שאוכלת לי בבשר החי של הנשמה. ברגע אחד אני יכול ליפול. אבא, אני אוהב אוהב, אני רואה שכשאני מבקש ממך אתה שומע ונענה – אנא עזור לי גם היום.

וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לי כ ח לעשות חיל, וב"ה באסירות תודה לריבוש"ע, אני משלים היום את היום העשרים ושמונה בנקיות. דבר ענק, זה משך הזמן הארוך ביותר מאז גיל 12 שאני נקי. מצד שני, לא להתלהב. באמת אין לי מה להתלהב. וגם לא לספור את הימים. היום, זה היום שלי. 

אלי, עזור לי לעבור אותו נקי.

אשמה אמיתית ואשמה כוזבת

לאחרונה יצא לי לקרוא ספר בשם "למה אני מרגיש אשם כשלא עשיתי שום דבר רע?" (שחיבר ד"ר טיי ק' קולבר, בהוצאת "עופרים"). היו שם כמה נקודות שהתחברו לי עם העבודה בתכנית (היו גם כמה שמאוד לא, בעיקר ההמלצה להפוך אשמה כוזבת לכעס מוצדק). בכל אופן, רציתי לשתף אתכם בנקודה אחת מרכזית (ובכך גם לסדר ולסכם עבורי את הדברים):

המחבר מחלק בין שני סוגים של אשמה: "אשמה אמיתית" ו"אשמה כוזבת".

"אשמה אמיתית" היא ביסודה חיובית. מדובר בתחושה לא-נוחה המלווה אותי בעקבות פגיעה מכוונת באדם אחר (או בכללים המקובלים), או בעקבות התנהגות רשלנית וחסרת אחריות (גם אם נעשתה בשגגה).

תחושת חוסר הנוחות של "אשמה אמיתית" היא במינון נמוך. היא טובה ויעילה, מכיוון שהיא "דוחפת" אותי לתקן את הדרוש, ולשוב להרגיש נוח לאחר מכן.

לעומת זאת, "אשמה כוזבת", היא תחושת אשמה בלתי מוצדקת, או תחושת אשמה שביסודה אולי מוצדקת אך העוצמה שלה חסרת פרופורציה (כמדומני, שאחד הכותבים המשמעותיים כאן בפורום הגדיר זאת בעבר כפגם אופי של "אשמה רעילה").

תחושת חוסר הנוחות של "אשמה כוזבת" היא במינון גבוה מאוד. היא הרסנית, כרוכה בהלקאה עצמית נוראה, ולדברי המחבר, גם "דוחפת" להתמכרויות ולבעיות נפשיות אחרות.

***

המחבר מוסיף נקודה חשובה ומעניינת, לפיה, פעמים רבות אדם מאמץ לעצמו "אשמה כוזבת" כ"מנגנון הגנה מפני כאב". איך שהוא, המחשבה על כך ש"אני אשם במריבות של הוריי" (או בכל סיטואציה כואבת אחרת), פחות כואבת מאשר חוויה אמיתית וכנה של רגשות הכאב והתסכול באותו מצב מבלי "לברוח" לשום כיוון רגשי אחר.

במילים אחרות (וזו כבר תוספת שלי), "אשמה כוזבת" היא סוג של "חומר ממכר", שאליו אני בורח כדי להקל את הכאב הרגשי שלי. אמנם, גם החומר לכשעצמו מייצר כאב (כמו בכל התמכרות), אבל לפחות בהתחלה, הכאב שמייצר החומר קטן יותר. 

ועוד תוספת שלי: "הגעה לקרקעית" היא בעצם מצב שבו אני סובל מהכאב שמייצר החומר באותה מידה כמו מהכאב הרגשי. "אוי לי ממה שאני בורח ממנו, ואוי לי ממה שאני בורח אליו". כתוצאה מכך, יש לי נכונות לעבוד קשה ולעשות הכל כדי לפתור את שניהם.

***

כאשר אני עושה את חשבון הנפש האישי שלי, בצעד ארבע, אני מוצא הרבה "אשמה אמיתית" וגם הרבה "אשמה כוזבת". שתיהן רבות כחול אשר על שפת הים וככוכבי השמיים לרוב, קשה לדעת ידה של מי על העליונה (אבל אני מניח ששל האשמה הכוזבת...). אני מגלה, שבהחלט ייתכן, שחלק נכבד משורשי ההתמכרות שלי נטועים בשדות האשמה.

הדרך שלי להתמודד עם כל אחד מסוגי האשמה שאני מגלה בצעד 4, היא שונה. אפילו שונה מאוד:
עם "אשמה אמיתית" שאני מגלה בצעד 4, עלי להתמודד בעיקר בצעדים 8-9, עליי לכפר על מעשיי, לבקש את סליחתם של אלה שנפגעו (אובייקטיבית!) ולפצותם במידת האפשר והצורך. כאן אני צריך בעיקר אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי.

לעומת זאת, עם "אשמה כוזבת" שאני מגלה בצעד 4, עלי להתמודד בעיקר בצעדים 5-6-7. מדובר בפגם אופי של הלקאה עצמית צדקנית ומוגזמת, שאינה מביאה אותי לשום מקום, מלבד מקומות שמעמיקים את הבריחה שלי מעצמי. עלי לקבל פרספקטיבה (אובייקטיבית!) מחבר אחר, ולבקש מאלוקים שחרור מתחושת האשמה הכוזבת, תוך הפנמה ש"רגשות אינם עובדות". כאן אני צריך בעיקר שלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם עם שילוב חשוב ביותר של ההכרה שאלוקים כן יכול לשנותם, ואף יעשה זאת אם אבקשו.

ובדרך רמז: "אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה'" (ויקרא ה,יט). אם מדובר בתחושת אשמה קלה, המאפיינת "אשמה אמיתית" על האדם לקחת אחריות בעצמו לתקן את המעוות ("אָשָׁם - הוּא". הוא, האדם, צריך לקחת אחריות). אך אם מדובר בתחושת אשמה "כפולה" וקשה, על האדם לפנות לה' לבקשת עזרה ושחרור מן העיוות הנפשי ("אָשֹׁם אָשַׁם [=תחושת אשמה "כפולה"] - לַה'. על האדם לפנות לה' בבקשת עזרה).

[ממש תודה לה' ששלח לי את הרעיון הזה, כשעברתי שוב על המאמר כדי לשלוח אותו. בהתחלה הוא שלח לי את החלק השני של הרעיון, ואחר כך את חלקו הראשון המשלים. התרגשתי. הרגשתי שזה ממש "יושב" טוב בדרך הרמז. תודה!].

***

עליי לזכור גם, ש"אשמה כוזבת" היא סוג של "חומר ממכר", שמאפשר לי להסיט את המיקוד מהרגשות הכואבים שלי לדבר אחר. אני צריך להיזהר מאוד מהתנועה הנפשית הזו. זו אותה תנועה נפשית של בריחה, שאני מתורגל בה היטב בשדה התאווה.

אני צריך להיזהר מהבריחות הקטנות, כדי שלא אחזור לבריחה הגדולה של חיי (אך גם הזהירות הזו צריכה להיות לא אובססיבית. שכן, כל אובססיה היא גם סוג של בריחה (ובעצם, גם החיפוש אחר הגדרת כל דבר כבריחה הוא סוג של אובססיה... )).

העצבות אסורה

וגם עצבות על "עבירות ומכשולים" אסורה בהחלט. והטעם בזה הוא כך. משל למה"ד לגדוד של חיילים שנמצאים בעומק המלחמה ונהרג אחד מהם, אם יעמוד המפקד באמצע המלחמה ויתחיל לבכות ולהספיד על ההרוג אין לך סכלות גדולה מזו, שהרי הוא עומד עתה באמצע המלחמה ואסור לו לעצור אפי' לרגע כי הוא מעמיד את עצמו ואת כולם בסכנה ממש. ויותר מזה, שע"י שהוא בעצמו מגלה עצבות ובלבול על ההרוגים הוא מגביר בקרב חייליו תחושת כשלון וייאוש, ואז ברור הוא שהמערכה אבודה והאויב עומד כבר לתפוס את נזר הנצחון. אלא הוא חייב לשלוט על ההרגשים ולא להתפעל מהנפילה כלל וכלל, אלא אדרבא לתפוס עוז וגבורה ולהמשיך ללחום נגד האויב בלא מעצור עד שינצחנו.