שלומיאל ושלימזל

מה ההבדל בין 'שלומיאל' ל'שלימזל' ל'נודניק'? כשה'שלומיאל' מפיל את העציץ, ה'שלימזל' עובר למטה.. וה'נודניק' שואל 'האם זה היה כואב'...

להגשים חלום

החל מהיום, אעשה כל מה שביכולתי על מנת להגשים את החלומות שלי.

תודה לאלוקים ותודה לחברים

שהחייני וקיימני והגיעני ליום הזה. 1,000 יום של...

כאן אני טיפה נבוך. זה לא שבמהלך הימים הללו הייתי טלית שכולה תכלת. היו מעידות. היו שימושים. (רק בשבוע שעבר חוויתי מדרון תלול של חוסר אונים). במהלך הזמן היו הרבה עליות. גם הרבה ירידות. (יותר עליות). לפעמים מצאתי את עצמי פורץ גבולות וקווים אדומים שלא חציתי אפילו לפני שבאתי לתכנית. אז מה קורה במספר הזה 1,000?

לא יודע בדיוק. אין לי תשובות חזקות. לא אוננתי אלף יום. זה לא חוכמה גדולה עבורי. מכיוון שאוננות היא לא מהביטויים העיקריים של ההתמכרות שלי. זה שלא הלכתי לזונה אלף יום? גם קודם לא הלכתי.

אז מה כן? יש לי אלף ימים של תקווה. שבהם בכל יום ויום ויום היה לי תקווה בלב שיש לי סיכוי. שאפשר אחרת. שלא אאלץ לבלות את שארית חיי בג'יפה. גם כשהיה קשה תמיד זכרתי שיש תקווה. יש בית. יש חברים. יש לאן לחזור. אפשר להאיר את החושך. וזה נותן כוח להמשיך הלאה בהחלמה.

אלף יום של החלמה. הצעדים הם הדרך! כל יום שבו ויתרתי על טינה, נכנעתי מול חוסר אונים, ויתרתי על האגו, שחררתי לחץ, התייעצתי עם חבר, אהבתי חבר, כל יום כזה עשה לי טוב. אלף כאלה עשו לי אלף טוב. זה תורף התכנית. כי לספור כמה פעמים לא נפלתי... זה לא התכנית.

התכנית שהצילה את חיי זו דרך חיים רוחנית, כנה, פתוחה, אלוקית. גם בימים שבהם לכאורה לא עשיתי את שיעורי הבית המוטלים עלי, קרי פעולות ההחלמה, עדיין ברקע מזמזת לה רוח ההחלמה. (וכאן אני חייב להזהיר אותכם מלהיתקע ברוח ההחלמה ולא בהחלמה עצמה משלמים על זה מחיר כבד. אני עצמי הפסדתי המון מהשאננות ועיגול הפינות ב"רוח" ההחלמה) אבל עדיין יום כזה טוב עשרת מונים מיום של חושך-מחלה-עובש-ייסורי מצפון. בתנועה חזקה של רצוא ושוב, בתהליך, כל הזמן התקדמתי.

היו זמנים שעבורי להיות בפורום היה מחלה. צרכתי צומי, אגו, פוזה, מהתגובות וההצלחות של מה שאני כותב. כיום בשבילי להיות כאן זה החלמה. אני צריך את זה וזקוק לחיבור הזה. תמיד עושה לי טוב להיות בקשר עם החברים דרך הפלטפורמה הזו. מאחל לעצמי להיות כאן לנצח. יחד איתכם חברים. בלעדיכם זה בחיים לא היה קורה.

אני נושא תפילה לאלוקים שיחוס עלי ויתן לי את שלווה אומץ והתבונה. וכמו שחבר איחל לי... את השלווה של היום האלף, והחוסר אונים של היום הראשון.

המסע לתשעים יום - מעלות וחסרונות

האמת שבדיוק אתמול היו לי מחשבות בנושא וחשבתי לכתוב על זה אבל בסוף דחיתי, ואז קראתי את הדברים של ידידי דיל בפוסט סמוך, אז כעת ברשותכם אנסה לרכז את הנקודות בנושא, המעלות והחסרונות ואולי להציע דרך שימוש נבונה בכלי החשוב הזה.

אתחיל מהסוף: ברור לי מעל לכל ספק שזה כלי חשוב לכל אחד שמתחיל את דרכו בהחלמה. יש לו (מלבד המעלות שצויינו באתר עצמו) גם את המעלה שהוא כלי שדוחף להצלחה. אני למשל כאדם תחרותי מאוד רציתי לכבוש את הפסגה, מה שנתן לי המון מרץ לצאת לדרך חדשה ולהתמיד במשך תקופה ארוכה. לכן, הדברים דלהלן הם רק בנוסף לזה, לאחד משני סוגי חברים כאן: או כאלו שניסו ולא הצליחו ומנסים להבין מדוע, או כאלו שכבר סיימו ותוהים לאן הלאה.

ה' ברא אותנו בעולם עם שלושה מימדי זמן, אבל בעוד הוא יתברך היה הווה ויהיה - לנו הוא נתן רק מימד אחד של זמן בו אנחנו יכולים לפעול. שני המימדים האחרים חיים רק בזכרון או בדמיון ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. לכן, כל הרעיון שניתן "לצבור" ימים נקיים הוא מופרך מעיקרו. אין דבר כזה לצבור ימים, אין בנק שאפשר להפקיד בו את הימים האלו, וזה לא משנה כלום האם בעבר שלי יש יום אחד נקי או תשעים. מה שכן משנה הוא המצב שלי כעת. ולכן, באם עבדתי במשך תשעים הימים האלו, אזי מה שנצבר הוא לא הימים אלא העבודה האישית, ואז התקדמתי.

לעומת זאת מי ששם לעצמו מטרה "לאסוף" ימים וכל מה שהוא עושה בנידון הוא לספור אותם - לא באמת יתקדם לשום מקום. נכון שמבחינה רוחנית הוא הרוויח ימים נקיים שזה דבר נפלא, אבל במאבק בהתמכרות הוא לא התקדם. יתירה מזו, כפי שחלק מהחברים מדווחים, כאשר הם נפלו אחרי תקופה ארוכה של נקיות, הם "פיצו" את עצמם בריבית על תקופת הנקיות, כך שהם לא באמת הרוויחו כלום. הסיבה לכך היא פשוטה בתכלית: הספירה איננה מלחמה! הטבלה היא כלי עזר נפלא להתקדמות ועבודה, אבל היא לא עושה עבורי את העבודה. אין אף אחד שיכול לעשות עבורי את העבודה, אין דבר כזה בעולם שלנו.

לעומת זאת מי שעובד במשך הימים האלו ו"צובר" עבודה, אזי אחרי תשעים יום הוא רואה תוצאות. זה לא שההתמכרות נעלמת, ואני לא בטוח שהיא אפילו נחלשת, אבל בכל זאת המצב שונה. עבדתי על עצמי קשה במשך תקופה ארוכה, אז גם אם לא כבשתי את ההר, אבל לפחות אני יודע שיצאתי למסע. התקדמתי משהו. תשעים יום של עבודה ונקיון הם דבר נפלא.

ומה אז? מה קורה כאשר מישהו רציני בנוגע להחלמה שלו וסיים תשעים יום? לפני חודש, כאשר סיימתי את התשעים יום שלי, יצאתי למסע חדש של תשעים יום נוספים, אבל אם ה' יעזור לי, ואצליח להישאר נקי כל יום "רק להיום" במשך שישים הימים הבאים, אסיר את שמי בעזרת ה' מהטבלה. הסיבה לכך כפולה:

כאשר אני יוצא לחופשה בבית מלון, אני סופר את הימים. אם קיבלתי פתאום עוד שבוע בבית מלון, אני מתענג על כל יום נוסף וכל יום מחשב כמה ימים אני כבר כאן. זהו טבעו של דבר זמני. לעומת זאת כאשר אני קונה בית, אני מהר מאוד מפסיק לספור ימים כי זה לא המטרה. אני לא חי בבית החדש לתקופה, ומספר הימים בו אני מתגורר בבית החדש לא מעניין אותי. מעניין אותי שכעת בהווה אני גר בבית יפה וגדול. נכון שפעם בשנה או משהו כזה אני אציין לעצמי ש"אני כבר שנתיים כאן", אבל זה לא המטרה. המטרה היא רק ההווה ואין בלתו.

אז אם אני חושב שהשפיות שלי היא משהו זמני, אני ימשיך לספור כל יום כמה ימים אני כבר שפוי. אבל אם אני רציני לגבי ההחלמה שלי, אין לי עבור מה לספור ימים. אני רוצה לעבור כל יום בנקיון בלי שום קשר לימים עברו. האשליה של הספירה נותנת את המימד הזמני להחלמה שלי ועושה את זה לאיזה משחק מחשב שיש לי בו אורך חיים ומספר פסילות, אבל זה לא המצב שבו אני רוצה לחיות. אני חי כאן ועכשיו ורוצה שהיום יהיה נקי. לא קשור לעבר וגם לא לאיזו מטרה של מספר עגול שאני רוצה לכבוש. מה אחרי שמישהו יגיע לאלף ימים, אז כן מותר לו ליפול? האם אחרי חמש שנים בבית חדש אני נזרק לרחוב?

ויש גם סיכון. כל יום שאני סופר, יש איתי עוד מישהו שסופר. המישהו הזה הוא אני בעצמי. כן כן, התאווה שלי שהיא אני בעצמי, רואה כל יום את הטבלה ולא כל כך נוח לי עם זה. כאשר מגיע הגל של התאווה, יש לי קול קטן שלוחש לי שהרעבתי אותו מספיק וכעת הגיע הזמן לפצות אותו. אז אני מעדיף לא לחיות את מספר הימים בהם אני נקי, ולא לתת לעצמי תירוץ למה הגיע יום התשלום.

ועדיין, אחרי כל זה, אין ספק שזה כלי חזק מאוד להתחיל להניע תהליכים בריאים של החלמה.

העצבות אסורה

וגם עצבות על "עבירות ומכשולים" אסורה בהחלט. והטעם בזה הוא כך. משל למה"ד לגדוד של חיילים שנמצאים בעומק המלחמה ונהרג אחד מהם, אם יעמוד המפקד באמצע המלחמה ויתחיל לבכות ולהספיד על ההרוג אין לך סכלות גדולה מזו, שהרי הוא עומד עתה באמצע המלחמה ואסור לו לעצור אפי' לרגע כי הוא מעמיד את עצמו ואת כולם בסכנה ממש. ויותר מזה, שע"י שהוא בעצמו מגלה עצבות ובלבול על ההרוגים הוא מגביר בקרב חייליו תחושת כשלון וייאוש, ואז ברור הוא שהמערכה אבודה והאויב עומד כבר לתפוס את נזר הנצחון. אלא הוא חייב לשלוט על ההרגשים ולא להתפעל מהנפילה כלל וכלל, אלא אדרבא לתפוס עוז וגבורה ולהמשיך ללחום נגד האויב בלא מעצור עד שינצחנו.