הנה זה מתחיל

יהודי קבצן נכנס למכולת ומבקש מהמוכר: 'תן לי בבקשה שני ככרות לחם, לפני ש'זה מתחיל'. המוכר מרים גבה ומגיש לאיש את מבוקשו. 'תן לי גם אחד חלב ושתי תבנית ביצים לפני ש'זה מתחיל'.. המוכר כבר מסתקרן לדעת 'מה הולך להתחיל' אבל לא נעים לשאול. היהודי מצידו לא מתבייש וממשיך לבקש עוד ועוד מוצרים מהמוכר ולבסוף יוצא מהחנות מבלי לשלם.. המוכר רודף אחריו: 'הי סליחה!! מה עם הכסף? שכחת לשלם!!' - 'אוי, הנה זה מתחיל!' נאנח הקבצן...

מניעים

בהחלמה, המניעים שלי השתנו. אני רוצה לעשות דברים מהסיבה הנכונה, לא רק לטובת ההנאה האישית שלי. היום, אבחן את המניעים שלי.

פרפקציוניזם מול רוחניות

משפט מפורסם אומר: מה ההבדל בין פרפקציוניסט למכור? הפרפקציוניסט לא מסיים משהו אף פעם (כי זה אף פעם לא מושלם), ואילו המכור לא מתחיל (כי הוא מפחד שלא יצליח לסיים).

כך או כך, רבים מאיתנו סובלים מפרפקציוניזם, הן בחיים בכלל והן בהתמודדות עם התאווה. אנחנו לא מתחילים את העבודה של הצעדים והתכנית כי אנחנו מפחדים שלא נוכל להתמיד בכך כשנגיע לבית אבות ונהיה בני שבעים ולא יהיו קבוצות מתאימות, או שאנחנו תקועים שנים בתוך פרוייקטים לא גמורים כי תמיד אנחנו חולמים שיום אחד נסיים אותם "כמו שצריך".

בהחלמה אנחנו לומדים מושג חדש: התקדמות במקום שלימות. בפעם הראשונה אנחנו שומעים את זה כאשר מדברים איתנו על העבודה של הצעדים עצמם, אבל לאט לאט זה צריך להפוך לדרך חיים עבורנו בכל תחומי חיינו. המושג "שלימות" שייך למחלה, ולעומתו המושג "התקדמות" הוא התחליף לכך. אין שום צעד (מתוך 12 הצעדים בתכנית לגמילה מהתמכרות) שאפשר לעשות אותו בצורה מושלמת, זה פשוט לא קיים, וכשאנו מבינים את זה, אנחנו לא מנסים בכלל להגיע לשלימות, ובמקום זה אנחנו בודקים את עצמנו כל הזמן האם אנחנו בהתקדמות או בנסיגה? חברים שלא מצליחים להפנים את הנקודה הזאת, נתקעים שנים על גבי שנים בצעדים מסויימים, ולמעשה מונעים מעצמם את הרווח שמגיע מעשיה של כל הצעדים, כי הם מבזבזים שנים בהתקדמות איטית אל עבר מקום שלא קיים. כך זה בצעדים וכך בכל תחומי חיינו - אנחנו לומדים לאט שאין דבר כזה שלימות, ומנסים לגבש דרך חיים שפויה יותר שמבוססת על התקדמות. 

הענין הוא שהתקדמות מטבעה היא ללא סוף, מה שאומר שמהרגע הראשון שאנחנו מתחילים את הדרך, אנו מבינים שהיא לא תסתיים לעולם. הרדיפה אחר השלימות היא רדיפה אחרי האשליה כאילו יש רגע מסויים שבו משהו הופך להיות מושלם, ואז המסע הגיע לסיומו, ואילו התקדמות היא ההיפך הגמור מכך. ניקח כדוגמא את ההתמודדות שלנו עם התאווה: הגישה של שלימות היא הרצון לעשות איזה שהוא קורס או טיפול שורש, ואז לא להיות מוטרד יותר מההתמודדות כיון שהנושא נפתר והוא שייך להיסטוריה. לעומת זאת הגישה של התקדמות יוצאת מתוך נקודת הנחה שההתמודדות שלנו עם התאווה היא משהו לכל החיים, ולא שייך "לפתור את זה", אך במקום זה אנחנו יכולים להתקדם במצב שלנו. 

לכן ההגדרה שלנו למפוכחות מינית היא לא רק "אי קיום יחסים עם עצמנו או עם אדם נוסף שאינו בת הזוג שלנו" אלא גם "ניצחון גובר והולך על התאווה", כי בעוד החלק הראשון של הגדרת הנקיות הוא משהו של שחור ולבן, הרי שאת ההתקדמות לא ניתן למדוד ב"כן ולא", ואנחנו צריכים להודות בפני האני הפנימי שלנו האם אנחנו מתקדמים או נסוגים?

למעשה, ההבדל בין הרדיפה אחר השלימות הפרפקציוניסטית שלנו לבין הגישה של התקדמות, היא ההבדל בין רוחניות לבין מה שאינו. רוחניות היא מטבעה הבנה שאנחנו לא יכולים להיות מושלמים, שיש לנו פגמים, שאנחנו בהתמודדות כזו או אחרת לכל החיים, ושעלינו לעשות את הטוב ביותר שאנו מסוגלים, מבלי לשאוף לשלימות. זאת המהות של הרוחניות בעיני, והיא מתבטאת בכל אחד מהצעדים, ובעיקר בתפילת השלווה בה אנו מבקשים "א-לי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם".

יש לנו מסורת

לפני כחצי שנה, השתתפתי בקבוצה הטלפונית של 23:00 בלילה, לאחריה התקיים דיון אל תוך הלילה עם חבר חדש, שהתעניין מאוד בתוכנית והרגיש שהיא מתחילה לחולל בו שינוי מבורך (על אף שעדיין לא אזר אומץ להגיע לקבוצות החיות). יחד עם זאת, הוא היה מאוד מוטרד מכך שמדובר בדרך שהגיעה מחוץ ליהדות.

הוא האריך להסביר כמה חשובה עבורו המסורת. לא משנה כמה יוכיחו לו משהו בצורת שכלית והגיונית, שהוא מנוגד לתורתנו הקדושה, הוא לא יקבל זאת בשום אופן. (דבריו הזכירו לי דבר יפה שקראתי בספר "משנת חכמים" למהר"ם חאגיז. הוא שואל לפשר המנהג של כיסוי העיניים בכף היד בשעת אמירת הפסוק "שמע ישראל" (כמובן, לפי הפשט נועד הדבר לסייע להתרכז ולכוון). הוא משיב, שאנו מבטאים ומצהירים בכך, שאפילו אם יראו לנו בעינינו, באופן מוחשי, שהתורה אינה אמת, נסרב לקבל את הראיות הללו, נכסה את עינינו מלראותן ונמשיך לקבל עול מלכות שמיים באהבה).

מכאן הגיע במהרה לתכנית הצעדים. מכיוון שמדובר במשהו שלא צמח בשדות היהדות הנאמנה מדורי דורות, אלא אומץ על ידי יהודים, הוא מאוד חושש לקבל זאת. גם אם זה נראה מאוד הגיוני וגם אם זה עובד בחוש – הוא לא מוכן לקבל זאת אם זה סותר את המסורת, ואיך יידע האם זה נכון?

ביררנו את השאלה מכמה כיוונים (אין כוונת המאמר הזה לדון בשאלה אם התכנית סותרת את המסורת. אם כי, לדעתי, ממש לא, וההיפך המוחלט הוא הנכון!). בסופו של דבר שאלתיו: "אפשר להגיד לך משהו?" הוא השיב בחיוב.

"תראה, יש הרבה אנשים שיתנו לך רעיונות שכליים כיצד כדאי להתמודד עם פגם הברית. הרעיונות האלה עשויים להישמע הגיוניים מאוד. גם אני בעצמי כתבתי רעיונות כאלה לפני שהגעתי לתכנית, ואפילו תכננתי להוציא כמה ספרים מוצלחים בנושא... הבעייה היא, שהרעיונות התיאורטיים האלה מעולם לא עזרו לי להישאר בהפסקה לאורך זמן. תמיד מצאתי את עצמי נשטף שוב בזרם החזק המוליך היישר למצולות התאווה.

בתכנית 12 הצעדים, לעומת זאת, יש לנו מסורת! האדם שמדריך אותי לא נותן לי רעיונות תיאורטיים. הוא היה במצב דומה לשלי, ואפילו יותר גרוע. הוא ניסה כל דבר כדי להפסיק, ושום דבר לא הצליח להשאיר אותו נקי לאורך זמן. והנה, לפתע, מאז שהגיע לתכנית, אימץ גישה חדשה והקפיד על כמה כללים פשוטים, הוא נשאר נקי במשך שנה וחצי. יש לי מסורת ממנו שזה באמת עובד. ניסיתי ללכת באותה הדרך, ואני נקי כמעט שנה.

ולא זו בלבד, אלא...
מי שמדריך את מי שמדריך אותי נקי שנתיים,
ומי שמדריך את מי שמדריך את מי שמדריך אותי נקי שלוש שנים,
ומי שמדריך את מי שמדריך את מי שמדריך את מי שמדריך אותי נקי חמש שנים,
ומי שמדריך את מי שמדריך את מי שמדריך את מי שמדריך את מי שמדריך אותי נקי עשרים שנה (!).

יש לנו מסורת! יש לנו "שלשלת קבלה"! "שלשלת החלמה"! "דורות של מחלימים"!
אז מה אתה מעדיף: מסורת, או טיעונים שכליים? נראה לי שאמרת שאתה מעדיף מסורת...

בנוסף, אני מציע שתבדוק האם השיטות האחרות באמת עובדות לאנשים רבים. שאל את מי שמציע לך שיטה כמה אנשים הוא מכיר שלא הצליחו בשום אופן להפסיק להשתמש בתאווה במשך כעשרים שנה, ובעקבות הפתרון שהוא מציע נשארו נקיים חמש שנים.

(דרך אגב, כשאני ביקשתי מהמטפל שלי מספר של מישהו שנקי תקופה, הוא סירב בתואנה של שמירה על סודיות. "אתה היית רוצה שפתאום באמצע החיים יתקשרו אליך ויחזירו אותך כל פעם לעבר הזה?" הוא שאל. "האמת שכן, נראה לי שהיית שמח לעזור לאחרים ולתת להם תקווה", השבתי (אם כי בתוך תוכי נראה לי שלא הייתי כל כך בקטע, בטח לא כמו היום). לא קיבלתי ממנו שום טלפון. מאז פגשתי כמה מטופלים שלו שהגיעו לתכנית. אחד אפילו היה מטופל אצלו למעלה מחמש שנים, בעלות של כ-100,000 ש"ח. אף אחד מהם לא נשאר נקי, והשמועות מספרות שאפילו המטפל עצמו לא נשאר נקי... (פעמים רבות מטפלים בהתמכרויות הם מכורים שנגמלו)).

***

לצערי, אותו חבר איננו פה עמנו היום. היה נחמד אם הייתי יכול לומר שהוא בטח מצא פתרון אחר. יכול להיות שזה נכון. אבל איך שאני מכיר את עצמי, לאורך כל שנות ההתמכרות, תמיד חיפשתי פתרון, החזקתי בו לתקופה קצרה ולא עקבית, ואחר כך חזרתי לשימוש בתאווה. לא טרחתי לעדכן את הרב הפסיכולוג וכדו' בכל נפילה חדשה... אם הוא מכור כמוני, הסיכויים שהוא מצא משהו אחר הם קלושים. אבל אולי באמת הוא מצא פתרון. אולי. הלוואי.

בכל אופן, לנו יש מסורת!

העצבות אסורה

וגם עצבות על "עבירות ומכשולים" אסורה בהחלט. והטעם בזה הוא כך. משל למה"ד לגדוד של חיילים שנמצאים בעומק המלחמה ונהרג אחד מהם, אם יעמוד המפקד באמצע המלחמה ויתחיל לבכות ולהספיד על ההרוג אין לך סכלות גדולה מזו, שהרי הוא עומד עתה באמצע המלחמה ואסור לו לעצור אפי' לרגע כי הוא מעמיד את עצמו ואת כולם בסכנה ממש. ויותר מזה, שע"י שהוא בעצמו מגלה עצבות ובלבול על ההרוגים הוא מגביר בקרב חייליו תחושת כשלון וייאוש, ואז ברור הוא שהמערכה אבודה והאויב עומד כבר לתפוס את נזר הנצחון. אלא הוא חייב לשלוט על ההרגשים ולא להתפעל מהנפילה כלל וכלל, אלא אדרבא לתפוס עוז וגבורה ולהמשיך ללחום נגד האויב בלא מעצור עד שינצחנו.