פעמיים בחיים

שאלה: “מה יש פעמיים בחיים ופעם אחת ביום?”

תשובה: “את האות י’…”

נקיות

חיי השימוש הם לא חיים נקיים - מי כמונו יודע זאת. רבים מאתנו זוכרים הרבה פעמים בהם התעוררנו מייחלים שלפחות פעם אחת היינו יכולים להרגיש נקיים ביחס לעצמנו ולחיינו. היום, יש לנו הזדמנות להרגיש נקיים בכך שנחיה נקיים.

שיטות ההכחשה

אחד האויבים הכי גדולים שיש לנו במאבק בהתמכרות הוא ההכחשה. יותר מידי שנים חייתי בהכחשה והדחקה, אז אני יודע מנסיון מר כמה הנזק של זה חמור, וגם יודע טוב טוב על כמה מהשיטות של עצמי להביא אותי להכחשה - העיקר כדי לא להתמודד מול עצמי ולא לטפל בבעיה האמיתית.

אז כמובן יש את ההכחשה הבסיסית של "אני לא מכור, אני בסדר גמור", ו"אם רק ארצה - אני יכול לנצח את זה". טוב, אם זה היה כל כך פשוט, אז למה הגעתי למצב הזה? נראה לי שאם הייתי יכול להתמודד עם עצמי, לא הייתם קוראים עליי כאן. אם הייתי יכול לההפסיק רק בכח הרצון - כבר מזמן הייתי מפסיק. היה לי כח רצון עצום להפסיק, אבל היה לי כח רצון יותר חזק להמשיך. אז עבורי, ההבנה שאני מכור לא היתה בכלל ביג-דיל, זה היה פשוט בתכלית. בדיוק כפי שאני יודע איך אני נראה פיזית, אני גם יודע שאני מכור. אין לי שום ספקות בנושא, זה לא שטח אפור עבורי ולא נושא לדיון בכלל.

אבל יש הכחשה יותר מעודנת ויותר ערמומית, והיא מגיעה בתקופות של נקיות. זה עבד אצלי בערך ככה: היתה נפילה כואבת, הבטחתי (בפעם המליון) ש"הפעם" זאת הפעם האחרונה, טמנתי את הראש בין דפי הגמרא או השקעתי את עצמי בעבודה ובמשפחה, ובאמת היתה לי הצלחה. כשהתחילו לעבור הימים והתחלתי ליהנות מהשפיות ומהחירות מהתאווה, שכנעתי את עצמי ש"זהו, ניצחתי". מהרגע הזה, התחילה הספירה לאחורה לקראת הנפילה הבאה, כמובן בלי שידעתי על כך דבר. 

כך יצא שככל שתקופת הנקיות שלי היתה ארוכה יותר, כך ההכחשה היתה עמוקה יותר, וכך הנפילה אחר כך היתה כואבת יותר. ומעל הכל, מעולם לא עמדתי מול עצמי בכנות ושאלתי: "מה לעזאזל לא בסדר איתי?". התקופות של הנקיות סיפקו לי את הדרוש להמשך החיים בהכחשה, כך שגם אחרי הנפילה הבאה אוכל לחזור שוב להכחשה הבאה שתכין את הנפילה הבאה וכן הלאה. מה שאומר שכל אותם התפרצויות מרשימות של מפגני כח, היו בעצם עוד תירוץ טפשי עבורי להמשיך להישאר בתוך ההתמכרות, ולא לעשות את הצעד האמיתי הדרוש שכולל בעיקרו את הכניעה בפני התאווה ואת הוויתור עליה.

העדפתי כמובן לא להיכנע ובודאי שלא לוותר על הידידי הוותיק והטוב (התאווה), ובמקום זה הרבה יותר קל לטמון את הראש בחול (במקרה שלי זה היה תורה, או טבילה במקווה או כל מפגן כח אחר), העיקר לא לוותר. כי אם כבר עבר יום וחצי ואני עדיין נקי, סימן בטוח ש"הפעם זה רציני" ומעתה "יעיד עליי יודע תעלומות שבלב שלא אחזור לכסלה עוד". אבל זה כמובן היה שטויות. כל מפגני הכח שלי עם הזיקוקי דינור והבכיות היו בעצם יללה שאמרה: אני לא מוכן לוותר על התאוווה שלי, אני רוצה שמישהו אחר יקח ממני את התאווה כדי שלא אצטרך לוותר בעצמי.

וזה נכון גם לגבי הטבלת ייאוש שהייתי עורך עם עצמי (הרבה לפני שגיליתי את התשעים יום שלנו). זה בסך הכל היה עוד תירוץ נלעג להכין את הקרקע לנפילה הבאה על ידי הכחשה חזקה יותר. ככל שהצלחתי יותר טוב להישמר נקי, כך "ידעתי" טוב יותר שאני אדם רגיל והכל בסדר והפעם זה יהיה אחרת וכל הבלה בלה בלה הרגיל. אבל מכיון שלא הייתי בסדר ולא רגיל, הגעתי למסקנה שאני אדם רע וחוטא. אוקיי, זה גם היה טריק עמוק יותר של הכחשה. בעצם הייתי מוכן להיות רשע גמור העיקר לא להגיד: שלום, שמי זלמן ואני מכור למין. הייתי מוכן לחשוב שאני אדם רע מעללים, העיקר לא לוותר על התאווה שלי.

הקנאה והתאווה מוציאין את האדם מן העולם

משהו לא היה ברור לי במשנה הזאת תמיד. איך זה קשור? מילא "הקנאה והכבוד" - הם תכונות שהולכות ביחד, אבל מה הקשר כאן לתאווה? איך קשור תאווה וקנאה, זה לא היה ברור לי. אני מכיר אנשים שאוהבים כבוד ואין להם תאווה ואנשים קנאיים שאין להם תאווה, וכן הפוך. לא יודע, משהו היה מוזר.

ובכלל, תמיד ידעתי שאני בחור טוב ויש לי רק בעיה אחת - התאווה (חשבתי שזה בכלל יצר הרע. נו, שוין). זה לא שאני איזה מתוסבך נפשית ויש לי בעיות בכל החיים, ממש לא. אני אדם רציני, שולט בעצמי וכל המעלות הטובות שהקב"ה נתן כמובן רק לי, אבל למרבה הצער אני קצת מתקשה בנושא אחד בלבד. אין שום קשר בין התאווה שלי לכל שאר התכונות שלי. אני אמנם אדם עצבני אבל זה בגלל שאני אוהב להתעצבן, לא קשור בכלל למין. מה קשור זה שאני אוהב נשים ערומות לעצבים במשרד? שטויות, אין שום קשר.

ולכן לא הסתדר לי הצעד הראשון של 12 הצעדים שהוא מחולק לשניים: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". סליחה??? על מה אתה מדברים בדיוק? לא אבדה לי השליטה על שום דבר בחיים! נכון, אני חסר אונים מול התאווה, אבל חוץ מזה הכל בסדר. יש לי אישה, ילדים, עבודה, בית, רכב והכל. זה סתם קשקוש מטופש לספר לי שאבדה לי השליטה על החיים.

אבל לאט לאט הסתבר לי שזה לא בדיוק ככה. בעבודת מחקר מקיפה גיליתי על עצמי כל מיני ממצאים ורובם לא היו כל כך נעימים. זה כבר היתה סיבה למה עד היום לא ידעתי את כל הדברים האלו על עצמי. למה שאחפור בעצמי אם מה שאני מוצא זה לא נפט אלא סתם לכלוך? אבל היום אני יודע שאין לי ברירה, ואם אני רוצה להפסיק לסחוב איתי מטענים של תחמושת ישנה שמתפוצצת מידי פעם וגורמת לי נזקים אדירים - עדיף שאתחיל לחפור ולחפש איפה החבאתי את התחמושת, ואז בזהירות לנטרל כל פצצה.

והפצצה הראשונה שאני מצאתי היא הקנאה (אל תדאגו, מצאתי עוד הרבה פצצות: כעס, פחד, ביקורת מופרזת, עצבים וכן הלאה). והקנאה הזאת הלכה יד ביד ביחד עם התאווה שלי, ביחד עם ההתמכרות החולנית שלי למין. יש לי קרוב משפחה שאני מכירים מהישיבה, כמעט באותו גיל. היינו חברים טובים עד שהתחתנו בערך באותו זמן והתגוררנו אחד ליד השני, כי אחר כך הגיעה הקנאה וזה היה הסוף. אין לי במה לקנא בו, תאמינו לי. אני לא יודע בעצמי איך אני מצליח לקנא ובמה בדיוק, אבל אני מכור לקנאה. אני עושה את זה בלי הפסקה וזה ממש דלק עבורי. זה נותן לי סיבה לחיות, ונותן לי דחף להמשיך להיות מצוין בכל הדברים שאני עושה. ככה אני מוכיח לכל אלו שאני מקנא בהם ש"אני יותר טוב". הזוי.

אז כאן קל למצוא את הקשר הישיר לתאווה. "הספר הלבן" נפתח בקטע הבא שמבחינתי הוא מסביר את הכל: "רבים מאיתנו הרגישו חוסר-התאמה, חוסר ערך בדידות ופחד. תחושתנו הפנימית מעולם לא תאמה למה שראינו בחיצוניות של אחרים."

התחושה שלי לא תאמה את מה שראיתי אצל אותו קרוב משפחה. הוא אמנם לא היה מוצלח כמוני, אבל הוא חי בשלום עם עצמו. וזה שיגע אותי, אז הדרך שלי היתה לקנא בו בצורה מטורפת. וזה לא רק זה, אלא עצם תחושת הקנאה סיפקה לי בדיוק את אותה תחושת בריחה שסיפקה לי התאווה. גם כאן יכולתי לברוח לעולם של פנטזיות (וגם כאן אחר כך התחרטתי אבל חזרתי שוב ושוב).

ירידה צורך עליה

דוקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דוקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים. …סוף הכבוד לבא. אין שביל הכבוד מתפתל דרך מישור. שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש