קשוט עצמך

בעל דואג מגיע לרופא אוזניים ומבקש לקנות מכשיר שמיעה בשביל אשתו. אך הרופא ביקש: 'ראשית יש לבדוק איזה מכשיר מתאים לה. עליך לבצע בדיקת שמיעה אצל אשתך בכמה טווחי מרחק'. הבעל חזר לבית, נעמד בכניסה ושאל את אשתו: 'מה יש לאכול היום?' משהתעכבה התשובה התקדם שלשה צעדים וחזר על שאלתו 'מה אוכלים היום?' אך שוב אין קול ואין עונה.. הבעל התקדם ועמד ממש על יד אשתו ושאל בקולי קולות 'מה אוכלים היום'? - 'בפעם השלישית! אוכלים שניצל'!! עונה האשה...

ממשיך להתמודד

השפיות לא הופכת אותי מבן אדם למלאך. אני ממשיך להתמודד הלאה עם מיטב פגמי האופי של האנושות כולה. בסך הכל אני כן מתחיל להפוך לבן אדם נורמלי, כזה שיוכל להתמודד עם אתגרי החיים. בנוסף אני מתחיל להבין גם שאי אפשר לדבר על הקב"ה בלי לחיות את העובדה שהוא מנהל את החיים וככזה גם למסור לו אותם. אם אלוקים הוא אלוקים חלקי אפילו של 99% הוא לא ממש אלוקים. ואם הוא של 100% אז צריך להאמין בו לגמרי ולא ונסות ולעזור לו. זהו המפתח לחיים שפויים ומחלימים.

לחזור לשפיות בחיי הנישואין

אחד האויבים הכי גדולים שיש לנו במאבק בהתמכרות הוא ההכחשה. יותר מידי שנים חייתי בהכחשה והדחקה, אז אני יודע מנסיון מר כמה הנזק של זה חמור, וגם יודע טוב טוב על כמה מהשיטות של עצמי להביא אותי להכחשה - העיקר כדי לא להתמודד מול עצמי ולא לטפל בבעיה האמיתית.

אז כמובן יש את ההכחשה הבסיסית של "אני לא מכור, אני בסדר גמור", ו"אם רק ארצה - אני יכול לנצח את זה". טוב, אם זה היה כל כך פשוט, אז למה הגעתי למצב הזה? נראה לי שאם הייתי יכול להתמודד עם עצמי, לא הייתם קוראים עליי כאן. אם הייתי יכול לההפסיק רק בכח הרצון - כבר מזמן הייתי מפסיק. היה לי כח רצון עצום להפסיק, אבל היה לי כח רצון יותר חזק להמשיך. אז עבורי, ההבנה שאני מכור לא היתה בכלל ביג-דיל, זה היה פשוט בתכלית. בדיוק כפי שאני יודע איך אני נראה פיזית, אני גם יודע שאני מכור. אין לי שום ספקות בנושא, זה לא שטח אפור עבורי ולא נושא לדיון בכלל.

אבל יש הכחשה יותר מעודנת ויותר ערמומית, והיא מגיעה בתקופות של נקיות. זה עבד אצלי בערך ככה: היתה נפילה כואבת, הבטחתי (בפעם המליון) ש"הפעם" זאת הפעם האחרונה, טמנתי את הראש בין דפי הגמרא או השקעתי את עצמי בעבודה ובמשפחה, ובאמת היתה לי הצלחה. כשהתחילו לעבור הימים והתחלתי ליהנות מהשפיות ומהחירות מהתאווה, שכנעתי את עצמי ש"זהו, ניצחתי". מהרגע הזה, התחילה הספירה לאחורה לקראת הנפילה הבאה, כמובן בלי שידעתי על כך דבר. 

כך יצא שככל שתקופת הנקיות שלי היתה ארוכה יותר, כך ההכחשה היתה עמוקה יותר, וכך הנפילה אחר כך היתה כואבת יותר. ומעל הכל, מעולם לא עמדתי מול עצמי בכנות ושאלתי: "מה לעזאזל לא בסדר איתי?". התקופות של הנקיות סיפקו לי את הדרוש להמשך החיים בהכחשה, כך שגם אחרי הנפילה הבאה אוכל לחזור שוב להכחשה הבאה שתכין את הנפילה הבאה וכן הלאה. מה שאומר שכל אותם התפרצויות מרשימות של מפגני כח, היו בעצם עוד תירוץ טפשי עבורי להמשיך להישאר בתוך ההתמכרות, ולא לעשות את הצעד האמיתי הדרוש שכולל בעיקרו את הכניעה בפני התאווה ואת הוויתור עליה.

העדפתי כמובן לא להיכנע ובודאי שלא לוותר על הידידי הוותיק והטוב (התאווה), ובמקום זה הרבה יותר קל לטמון את הראש בחול (במקרה שלי זה היה תורה, או טבילה במקווה או כל מפגן כח אחר), העיקר לא לוותר. כי אם כבר עבר יום וחצי ואני עדיין נקי, סימן בטוח ש"הפעם זה רציני" ומעתה "יעיד עליי יודע תעלומות שבלב שלא אחזור לכסלה עוד". אבל זה כמובן היה שטויות. כל מפגני הכח שלי עם הזיקוקי דינור והבכיות היו בעצם יללה שאמרה: אני לא מוכן לוותר על התאוווה שלי, אני רוצה שמישהו אחר יקח ממני את התאווה כדי שלא אצטרך לוותר בעצמי.

וזה נכון גם לגבי הטבלת ייאוש שהייתי עורך עם עצמי (הרבה לפני שגיליתי את התשעים יום שלנו). זה בסך הכל היה עוד תירוץ נלעג להכין את הקרקע לנפילה הבאה על ידי הכחשה חזקה יותר. ככל שהצלחתי יותר טוב להישמר נקי, כך "ידעתי" טוב יותר שאני אדם רגיל והכל בסדר והפעם זה יהיה אחרת וכל הבלה בלה בלה הרגיל. אבל מכיון שלא הייתי בסדר ולא רגיל, הגעתי למסקנה שאני אדם רע וחוטא. אוקיי, זה גם היה טריק עמוק יותר של הכחשה. בעצם הייתי מוכן להיות רשע גמור העיקר לא להגיד: שלום, שמי זלמן ואני מכור למין. הייתי מוכן לחשוב שאני אדם רע מעללים, העיקר לא לוותר על התאווה שלי.

90 יום נקיים

משהו לא היה ברור לי במשנה הזאת תמיד. איך זה קשור? מילא "הקנאה והכבוד" - הם תכונותאני נזכר בימים הראשונים שלי כאן באתר-פורום שלנו. בודק בכל חור, בכל פינה מה יכול לעזור לי (על פיתרון לא חלמתי גם בחלומות הוורודים שלי, רק על עזרה בהתמודדות הבלתי נתפסת הזאת). מעיין פה ומרפרף שם. עובר שוב ושוב על דרכי הפעולה ועל הקליפים היפים של הרב שפירא והרב טווערסקי וההוא באנגלית (שם אני מנסה לתייג את עצמי, לאיזה סולם מקרים אני משתייך...).

אז עוד לא ידעתי על שיטה ושמה 12 צעדים להחלמה מהתמכרות למין. לא ידעתי בכלל מה זו "התמכרות". אבל קלטתי שמשהו פה מדבר עלי או יותר נכון אלי.

התחלתי לקבל את המייל היומי והתכתבות נואשת עם י. מהקו החם, שיעזור לי לצאת מהבוץ בו אני נמצא כבר יותר מעשר שנים. בשלב מסוים כשקלטתי שיש כאן תוכנית פעולה רצינית תבעתי/שאלתי/כעסתי למה אין הפניה יותר מפורשת באתר לתוכנית שלנו, של 12 הצעדים?!

מה שאני כן זוכר זה שהחלטתי לפתוח יומן מסע בתוך כל הבלאגן של ההתחלה, יומן מסע שכפי שהבנתי אותו (אז) היה אמור לעזור לי להגיע ל-90 הנכספים.

אכתוב בכנות היו ימים בהם נהנתי והתקדמתי, אבל היו הרבה ימים בהם בוססתי, בוססתי במדמנות של ייאוש עצמי אדיר. של אכזבה ממני ומהתוכנית, מהחיים הארורים האלה. מהידיעה שגם כאן במקום המפלט האחרון מבחינתי אני לא מצליח. אני לא מתקדם. אני נסוג לאחור.

וזה כאב לי, מאוד כאב לי, כתבתי אז "כשכואב צועקים" ואכן ככה הרגשתי, וגם אתם הרגשתם את זה. כשכתבתי עליכם ובשבילכם מתוך תקיפות. מתוך כאב. ולא מתוך הבנה, הזדהות, ורצון כנה לעזור.

כתבתי לכם כל פעם כשרציתי לברוח מההורמונים שהשתוללו בגוף שלי ודחפו אותו להשתמשות ולא הצלחתי לברוח לידיו המלטפות של אלוקים, אז ברחתי לפורום ושם שפכתי את הכעס. יותר נכון את הכאב.

חיכיתי להגיע ל-90 הנכספים ו... הכל יעבור... אהיה מחלים. מפוכח. בריא!

אז ככה אני עדיין לא בריא. מחובר באופן תמידי לאינפוזיה שלי. מקבל תרופות יומם ולילה. מדי פעם גם קופץ לי רמת הסוכר בדמי. אבל אני בבית חולים-מבריאים.במקום בו לא חלמתי להיות בחלומות הכי קסומים שלי.כן כאן איתכם חברים נפלאים ואהובים (אומנם בפחות שעות ופחות שוטטות כאן, בגלל זה שאני מעוניין להחלים מהאובססיות שלי ובהנחיית הספונסר היקר) אבל בלב אני מחובר אליכם חזק. חזק. תמיד.

אני שומר על התכתבות ה-90 יום הראשונים שלי האלה כעל בבת עיני, לראות ולהרגיש תמיד מאיפה באתי ולאן אני משתייך. לאן אני שמח להיות שייך.

תודה לכם אחים על החברות. על האכסניה. על שהייתם מה שהנכם.

לקריאת יומן המסע בפורום לחץ כאן

ירידה צורך עליה

דוקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דוקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים. …סוף הכבוד לבא. אין שביל הכבוד מתפתל דרך מישור. שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש